בס”ד

שואלת יקרה ואהובה,

הולכת עם מילותייך העמוקות, הכנות והמטלטלות, שקראתי שוב ושוב. חשה את הסערה והכוחות, ייאוש ותקווה משמשים בערבוביה, עצב עמוק וכאב שאין לו מילים. באומץ ובתבונה נדירים את מגלה מעט את ליבך וחושפת טפח ממנו. את מרגישה שוקעת, טובעת, אך לא נלאית מלחפש חבל הצלה שתוכלי לאחוז בו ולהתרומם לחוף מבטחים. בגבורת נפש את מגייסת כוחות אדירים ומרימה ראש מעל המים. וזה קשה וסוחט ומתיש ומרגיש שכמעט-כמעט נגמר הכוח. רואה אותך בעיני רוחי מתמודדת, מתגברת, הולכת לסמינר גם כשקשה, משתדלת להיות מנומסת ועדינה גם כשלהבות חורכות אותך מבפנים בכעס, תסכול ועצב.

יקרה, נראה שחווית הרבה בשנות חייך הקצרות, וכמה כאב ועוגמת נפש ידעת, ואת עוד ילדה קטנה. אולי היו שם ידיים מושטות בדרך החתחתים שעברת, ואולי חלקם הזיקו, הכאיבו, פצעו. אולי קשה לך כבר להאמין שיש מישהו כאן בעולם שרוצה בטובתך ומייחל לאושרך, בשעה שאת כה כמהה לחלוק את המעמסה אך גם חוששת להיפגע ולהיראות נזקקת וחלשה.

את מסתכלת סביב ותוהה- מנין אנשים שואבים את הכוח? איך הם מצליחים לחיות, לתפקד, לשמוח? והשאלה הזו, יקירה, משמחת אותי מאד.

משמחת?! את שואלת, הרי אני מספרת שאין לי כוח!!! אפילו גרם אחד כדי לחיות! ומה הטעם בחיים האלו בכלל…ומה עניין שמחה לכאן…

כן. אני כואבת ושמחה גם יחד.

כואבת את כאבך העצור, את דמעתך הבלתי נראית, ושמחה על השאלה שמספרת על רצון חיים אדיר שקיים בתוכך. על תשוקה שנמצאת שם, מתחת לכל הכאב, הסבל והמחשבות המייסרות.

את רוצה לחיות! את נלחמת על חייך! ככל שיהיה הקרב קשה, מייסר ופוצע- את לא מוותרת!

תרשי לי לצטט כמה שורות מהשיר היפהפה ששלחת-

...”אני רוצה לאהוב את עצמי

אבל בסוף יכולתי להם”…

האינך שומעת את שירת החיים המבצבצת בין מילותייך?

את נאבקת, יקירה, בגבורה ראויה להערצה.

את נלחמת מלחמה שאיש עוד לא נלחם מעולם.

והקרב הוא בין שני כוחות סותרים- כוח שמושך למעלה- לחיים, לשמחה ולמשמעות לבין כוח שמושך למטה, לייאוש ולדכדוך.

שני כוחות עוצמתיים אלו שפועלים בתוכך נמצאים בליבו של כל אחד מאתנו. עמוק בנפש מתחולל מאבק איתנים בין הרצון לחיות, להתפתח, לשמוח ולהצליח, לבין הרצון לשקוע, להתמרמר, להתייאש ולוותר.

את מתארת במילותייך את שני הכוחות הפועלים בך, ואיך את נראית ומרגישה כשהרצון להמריא מנצח-

את אוהבת את עצמך ויודעת שיש בך טוב אלוקי אין סופי, וכוח אדיר להתגבר על ניסיונות.

המאבק הזה על החיים ועל הטוב דורש מאמץ סיזיפי וכוחות כמעט על אנושיים. לפעמים המלחמה היא מידי יום ולפעמים בכל שניה מחדש.

מניין שואבים את הכוח, את שואלת?!

יש איזה רעיון שקראתי ומצא חן בעיני-הוא נשמע פשוט אבל באמת הוא עמוק, [ובזכות השאלה המיוחדת שלך הצלחתי להבין אותו עוד קצת…]

והוא מדבר על להסתכל על כל החיים שלנו כאן בעולם בתור שליחות.

הקב”ה שלח אותך ואותי לכאן בטיסה ישירה כדי למלא תפקיד.

הוא מכיר את נשמתי ואת היכולות שלי, את הפוטנציאל הפיזי, הנפשי והרוחני שלי. הוא יודע עלי כל דבר כי הוא יצר אותי, והוא שלח אותי בדיוק למקומות האלה שאני אפגוש בחיים. כן… לפעמים נשלחים למקומות לא קלים, ואפילו מורכבים ומכאיבים. וזו לא טעות, לא הזנחה ולא תקלה. זו לא ‘פשלה’ שאני כאן עם המחשבות המבלבלות האלה, מתמודדת עם רגעים כל כך מייסרים ורגשות כל כך מציפים… זה בכוונת מכוון. כי מי ששלח אותך יודע, במובן הכי עמוק של ידיעה, שאת יכולה להביא למקומות החשוכים האלו אור, תקווה ומשמעות שאיש מלבדך לא יכול להביא.

יקירה, אף אחד מאתנו לא יודע למה הוטלת למשימה הזו, למה הנשמה היקרה והאהובה שלך נשלחה למשפחה הזאת, להורים האלה, לבית הזה, לסביבה, לסמינר הזה דווקא… למה דווקא את קיבלת את השליחות הזאת? אנחנו לא יודעים למה נשמה אחת נשלחת לפה ולמה נשמה אחת נשלחת לשם, אבל אנחנו כן יכולים לדעת שאף חוויה שהיא, קשה ככל שתהיה- לא יכולה לגנוב ולגזול את המהות העצמית שלנו. המהות של כל יהודי, שהיא חלק אלוק ממעל ממש. זאת מהות שלא ניתנת לשבירה ולביטול.

גם אם יש באדם פצעים, הם לא יכולים לגרום לעצמיות שלו להישבר לרסיסים. אין שום חוויה בעולם שיכולה לגרום לו להיות אין ואפס.

במקומות קשים אנחנו יכולים לומר לעצמנו: אני שליחה! והקב”ה יודע שבכוחי להכניס אור, להכניס תקווה ומשמעות במקומות האלה. את לא מסכנה ולא אבודה חלילה וחס! את שליחה, ולא סתם שליחה, אלא שליחה של בורא עולם ומנהיגו, והמשלח שלך אוהב אותך בלי סוף. הבעל שם טוב אומר שאהבת הקב”ה לכל יהודי עמוקה יותר מאהבת אב ואם לבן יחיד שנולד להם לעת זקנתם…

תחשבי כמה עומק של אהבה יש בקב”ה כלפייך…

כשזוכרים שהוא זה ששלח אותנו, מתמלאים בכוחות לממש את הפוטנציאל שלנו להכניס אור ומשמעות.

אז איך, אני יכולה לשמוע אותך שואלת, איך מכניסים אור ומשמעות בתוך החושך שלי, בתוך חוויות קשות בגוף ובנפש?

יש כמה דרכים מעשיות. אפשר לפרט חלק מהם, כשאת מתוך ההיכרות הבוגרת שלך עם עצמך יכולה לבחור את מה שנראה לך מתאים.

1. להרפות. להניח למחשבות שמנסות להבין למה זה קורה ומי אני, ולנסות למקד את החשיבה ב “איך אני יכולה לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר”.

2. להתחיל להניע פעילות אקטיבית. זה יכול להיות לצאת להליכה, לחדר כושר או אפילו לשטוף את הבית. פעילות גופנית מגבירה הפרשת אנדורפינים שמסייעים בשיפור מצב הרוח. [זה קצת טריקי, כי יש נטייה לחשוב שאם יהיה לי מצב רוח טוב אז… אז זהו, שזה עובד הפוך- קודם מתחילים ואח”כ יש חשק ורצון].

3. דרך נוספת היא למצוא מישהו תומך לאורך זמן- עדיף מטפלת מוסמכת שתוכל ללוות אותך בתהליך טיפולי, ותוכלי לחלוק אתה את המעמסה הרגשית שאת נושאת אתך מתוך הבנה והקשבה.

4. אולי כדאי שתראי רופא שישקול אם לתת טיפול תרופתי שעשוי לסייע בשיפור התיאבון.

ולסיום, יקירה, נזכרת שוב בגילך הצעיר, ורוצה להגיד לך בקול: נכון, זה נראה סבל אינסופי, אך הכל עוד יכול להשתנות. את יכולה להיבנות, להשתקם, להתאושש ולזכות לחיים אוהבים ומספקים.

מכירה מקרוב רבות שהיו במצבים קשים, וזכו עם עבודה וסייעתא דשמיא לימים מלאי אהבה, סיפוק ומשמעות.

עוד יקוים בך הפסוק מאיוב

“והיה ראשיתך מצער…ואחריתך תשגה מאד”.

אתך מאד,

וכמובן מוזמנת לשתף ולפנות

נחמי

nehamoros@gmail.com