עוד תשובות שנכתבו על ידי: שלמה

איך מתחברים לתשעה באב?

היי, אני שולחת את השאלה הזו כמה דקות לפני כניסת הצום גם אם לא אקבל תשובה היום. אשמח לתשובה להבא.. לא יודעת איך מתחברים באמת לצום ולכאב שבו, מרגישה אדישה כל כך.. לא משנה מה יעבור לידי. לצערי, את הזמן

לקריאת התשובה >

למה בציבור החרדי לא מלמדים ליבה?

אני נשוי כ8 שנים אני ואשתי יש לנו חילוקי דעות בהשקפת עולם וזה לא תמיד היה ככה,
הכרנו לא בשידוך למרות שאנחנו ממשפחות חרדיות רגילות אבל אנחנו יותר מודרנים..
אשתי מאד התחזקה עם השנים וכך נוצרו ביננו חילוקי דעות אבל ברוך השם זה לא פוגע באהבה שלנו אחד לשניה רק יוצר מתחים מדי פעם…
לפני כשנתיים היינו צריכים לשלוח תילד לתלמוד תורה בהתחלה רשמתי אותו לתת של החינוך העצמאי אבל אשתי בסוף לא הסכימה ורצתה רק חיידר פרטי.. עכשיו זה הכעיס אותי לא רק בגלל שאני צריך להתחנן לפניהם שיקבלו אותי ומסתכלים עליי בעין עקומה אלא בעיקר שלא מלמדים תילדים שום בסיס למקצוע בחיים לא מלמדים ABC בכלל ולא מתמטיקה.
הסכמתי בשביל שאשתי תהיה מרוצה בשביל המוסדות של הילדים להתלבש שחור לבן למרות שאני ממש לא סובל את זה וממש מתעב את זה שאני מרגיש חלק מעדר ולא כתוב בתורה שחולצה כחולה יש בה בעיה אבל איכשהו אני מסכים לזה למרות שקשה מאד לבנאדם ללכת ביום יום בסוג של תחפושת ואם משהו שהוא לא אוהב, אבל ממש קשה לי עם זה שהילד לא ילמד מקצועות חול.. אני רואה את עצמי ואת החברים שלי שלא לימדו אותנו כלום באנגלית ומתמטיקה שום דבר אפילו לא ABC בסיסי ואני רואה בזה פשע יש לי חברים שמתבזים בכל מיני עבודות ורובם בשכר מינימום וכו.. נכון יש מכללות לחרדים אבל זה קשה בטירוף בזמן שאתה כבר נשוי עם ילדים עובד קשה לפרנס את הבית להתחיל ללמוד מקצוע ולפני זה מכינה ששם בבת אחת צריך ללמוד אנגלית ומתמטיקה ועוד בשביל לעבור את המכינה בכדי להתקבל ללימודי תואר ובכל הזמן הזה יש לך חיי משפחה מלאים עם כל המשמעות של זה.. רוב מי שאני מכיר פרש כבר בלימודי המכינה לתואר למרות שמדובר בבחורים עם ראש טוב. יש לי חבר גרוש שכל המשכורת שלו הולך רק למזונות הוא התחתן מוקדם כמו שמקובל במשפחה שלו נולדו ילדים התגרש וזה המצב שלו ואין לו שקל בשביל לחיות אבל עם אחרי הישיבה היה לומד מקצוע בלי העול של זוגיות חיי משפחה שכר דירה וכו היה יכול לחיות בצורה הרבה יותר בריאה.
אז אני שואל למה למה צריך להיות ככה בציבור החרדי למה לגרום לילדים לחיות בחיי עוני לנצח?

לקריאת התשובה >

מה פתאום להודות על התורה??

על מה יש להודות שקיבלנו תורה? נכנסנו בעל כורחנו למערכת של מחויבות, שאנו מחייבים את עצמנו ברמאות להודות שתרי"ג מצוות טוב לנו …. כדי להטיבנו באחריתנו ….. אחרי שנמות ולא נהיה פה בעולם …בינתיים פה סובלים, אתה תקרא לזה בטח תענוג, לשמור שבת, להיות עם משפחה, ולהשתעמם נורא, אחרים רואים את זה בטלה ושיעמום טוטלי, בפרט אם אין לך ילדים ואתה לא בקטע ללמוד גמרא ולסבך את הראש עם כל הפילפולים , בקיצור לפני שקיבלנו תורה היה לנו עול של פרעה שהיה זה עול גשמי, ועכשיו יש לנו גם עול גשמי הינו פרנסה וכו" וגם עול רוחני שכרגע לא מוביל לשום מקום… רק צריך להאמין ברעיון שאחרי המוות יהיה לך טוב לנשמה ותקום בתחיית המתים, שזה דבר שאף אחד לא יודע מה זה.כמו לדבר על החיים בכוכב לכת מאדים, שאף אחד לא היה שם, ואף אחד לא הרגיש מה קורה והולך שמה, רק תאמין…… וחלילה לך …אם לא תעסוק בתורה ומצוות אפילו שזה לא מעניין אותך תקבל גיהנום גם בעולם הזה וגם בעולם הבא …. אז תגיד לי הרב על מה יש להודות בחג השבועות? על היסורים שנקבל? על הדרך הקשה הזו שיש בה ללכת? כי קשה לי ללמוד תורה וקשה לי לקבל עצמי דברים ביהדות. אז מה ההודאה, החיים קשים מאוד גם בלי התרי"ג מצוות שאלוקים נתן לנו …. אז תגיד לי בבקשה מה יש פה שלא גליתי עדיין? לפני קבלת המצוות היה לנו מורא בשר ודם –פרעה, ועכשיו יש גם מורא בשר ודם –קשיים פיזים בחיים האלו, וגם קשיים בקיום תרי"ג מצוות.
ועוד שאלה כבוד הרב ….אנו אומרים שהבדילנו מן העמים ?!…… הייתכן שהעם בו חפץ אלוקים כל כך סובל כל השנים? אני לא רוצה את התשובה הזו אנחנו לא זכאים מספיק … צריך לעשות תשובה על חטא שמירת הלשון, צניעות וכו", זה יכול להיות עוד אלפי מצוות שאנו לא מקיימים, ואם מקיימים אז אף פעם לא כמו שבאמת צריך לפי כל דקדוקי השולחן ערוך ….
אשמח לתשובתך,
חג שבועות שמח אולי אתה יודע מה שמח יש בו?

לקריאת התשובה >

איך לפעול ללימוד פנימיות התורה בישיבות ובסמינרים?

אתם מגישים עזרה עצומה לציבור, ובאמת המשיבים והמשיבות שלכם הם חכמים מאד ועונים תשובות נפלאות ומאד עוזרות.
אני בטוח שיש לכם חן בעיני אלקים ואדם.
מעט על עצמי: אני נמצא בלימודי פנימיות התורה ועבודת ה' כבר עשרות שנים, למדתי בישיבה ליטאית מן הטובות בבני ברק, וגם למדתי והייתי תלמיד מובהק של הרב אשלג זצ"ל, ואני יכול לומר בבטחון שהלימודים הללו מונעים הרבה צרות, כי הם מחנכים בעמקות לאמונה בבורא ולאהבת הזולת.
שאלתי – האם ישנה אפשרות להכניס לימודים אלו בישיבות ובסמינרים, שעי"כ יחסכו הרבה צרות.
הלא ידועים דברי נשמת משה רבינו לרשב"י שע"י לימוד ספר הזהר יצאו ישראל מגלות לגאולה, והנה כל אדם שנמצא בצרה באופן מסוים נחשב שנמצא בגלות, וודאי שלימוד הפנימיות נותן רקע ובסיס חזק למניעת צרות מעין השאלות הנשאלות אצלכם, וממילא יצאו היקרים והיקרות מגלות לגאולה.
אינני מתכוון שילמדו את ספר הזה"ק בישיבות וסמינרים אבל היום יש ספרים שבנוים על הזהר, אבל מגישים בשפה פשוטה וברורה יחסית תובנות פנימיות לבנין אמונה ואהבת הזולת, כמו ספרי עבודת ה' של בעל הסולם ותלמידיו.
ידוע המשל של הגשר השבור, והדילמה אם לתקן את הגשר, או לבנות בית חולים תחתיו בכדי לרפאות את המתרסקים.
לימוד פנימיות התורה הוא תיקון הגשר השבור.
שאלה: א) האם אתם סבורים שאני צודק?
ב) אם לא, אודה לכם כאן, ואפליג לדרכי, אם כן, אני שואל: איך לפעול ללימוד פנימיות התורה בישיבות ובסמינרים? זה יכול לפעול לשיפור רוחבי בכל עניני החיים הן לגברים והן לנשים.
ג) לפי מיטב ידיעתי הישיבות והסמינרים סגורים בפני השפעות חיצוניות, א"כ השאלה מתעצמת איך בכל זאת ניתן לפעול פעולות טובות הנ"ל עבור עם ישראל?
שאלותי באות עקב עיון רציף בשאלות ובתשובות, וכאב גדול שמתעורר בי נוכח המצב, אני ואתם יודעים שיש הרבה שנמצאים בצרות אבל כלל לא שואלים, מכל מיני סיבות, והמצב הרבה יותר חמור ממה שניכר באתרכם.
מה לדעתכם ניתן לעשות? האם ניתן משהו לעשות?
תודה רבה וברכת בהצלחה בכל אשר תעשו.

לקריאת התשובה >

שאיפות גבוהות בלימוד תורה

כילד וכנער הייתי מתמיד גדול, וגם הייתי הכי מוכשר בכיתה ובכל המקומות שהייתי, וכך שהייתי כביכול 'מבטיח' היה ברור לי שאצא תלמיד חכם, ובאמת הייתי בכיוון.
למדתי גם כי רציתי באמת, אבל גם מתוך לחץ חברתי, מההורים, כדי לעמוד בציפיות, וגם מעצמי פחדתי להכשל, היה ברור לי שכל דקה של ביטול תורה זה גחלי רתמים, ומי שלא יודע ש"ס לא שווה כלום.
בישיבה גדולה הכל התפוצץ, הייתי קצת משוגע במשך כשנה, ואחר כך התייצבתי נפשית בלי עזרה, אבל מנותק מהלימוד.
הצלחתי בשלב מסוים לחזור לזה חלקית בכח, וכך 'שרדתי' עוד שנה וחצי בישיבה, שמצד אחד היה לי קשה מאד, ומצד שני היה לי באמת סיפוק, עד שהתחנתנתי.
בחצי שנה אחרי החתונה למדתי טוב מאד, הייתי בכולל שאיפשר לי ללמוד מה שאני רוצה, וכך למדתי מסכת שלמה על בוריה עד לרמה של הלכה למעשה. לאט לאט התחלתי להתייבש, לדעתי זה היה קשור גם לזה שקניתי מחשב, וזה לא שנחשפתי למשהו שלילי (יש לי עד היום אינטרנט מסונן מאד), אלא פשוט קיבלתי קרירות מסוימת, וגם איבדתי את היכולת להתרכז בגמרא כי התרגלתי למסך שהוא הרבה יותר דינאמי.
בקיצור יצאתי לעבוד, לא אכנס לכל הפרטים כי זה לא הנושא.
כיום אני מאד רוצה ללמוד, אני חולם על סוגיות מתוך שינה, וכל פעם שיש נידון תורני מכל סוג שהוא זה מעסיק אותי מאד, אבל אני פשוט לא מצליח לחזור לזה. אני בוהה מול הגמרא ופשוט לא מצליח ללמוד כלום, כמה שאני מאד מאד רוצה, אני מתפלל על זה כמעט כל יום, וגורנישט.
מסגרות לבעלי בתים למיניהם לא מושכות אותי, כי אני באמת ברמה תורנית גבוהה בהרבה מהדברים האלו, אני בעד ללמוד דף היומי למשל, אבל כמו שצריך, גם בעיון אמיתי, וגם עם חזרות רציניות כדי באמת לקנות ש"ס, אבל אני פשוט לא עושה את זה.
אציין שיש לי עוד 2 בעיות טכניות:
1. קושי בריכוז, אני מאד מהיר תפיסה וגם מעמיק, אבל דווקא בגלל זה כל מילה מדליקה אותי וקשה לי להכנס לנושא ברצף. בעבר עם הרצון שהיה לי הייתי מצליח להתגבר על זה וזה היה נהפך דווקא ליתרון, כך שהייתי נחשב ללמדן גדול. אבל כשאני לומד לבד כיום זה קשה מאד.
2. אני מאד נמשך לשיחות חולין או לדבר על כל נושא שבעולם תורני או לא, מלבד ללמוד את החומר שאני אמור ללמוד, וכך תמיד היה לי קושי עם חברותות. אציין שחברותא שהוא המוביל מאז ומעולם לא שרדתי את זה, מכיוון שאני בדרך כלל יותר מהיר אני מאבד ריכוז מיד כשהוא מתחיל להסביר. וכשאני מוביל אני גורר את זה למחוזות אחרים.
למעשה כיום אני עובד כל היום, לא לומד מילה מסודרת מלבד הרבה מחשבה ביני לבין עצמי בנושאים תורניים (וקצת כתיבה על כך באתר מסוים שזו עבודה שאני עושה מהצד), אבל בלי שום לימוד גמרא מסודר, על אף שזה באמת נמצא בראש סדר העדיפויות שלי.
אציין עוד נקודה, שאני במצב כלכלי לא טוב, והלחץ הכלכלי גורם לי להתעסק בכל רגע אפשרי בפרנסה שלי, וזה עוד קושי משמעותי.
תודה רבה.
אציין עוד נקודה (כל רגע אני נזכר במשהו, זה אופייני לי…), שמבחינתי אם אני לא אדע ש"ס עד גיל 30 אני כבר יכול להספיד את עצמי, זה לא שאני חושב שבלתי אפשרי להשלים פערים, אבל הדרישות שלי בתחום גבוהות בהרבה מהמקובל בעולם הישיבות, ואני פשוט לא מגיע לזה וזה גורם לי יאוש ודיכאון.

לקריאת התשובה >

קשה לי עם קברי צדקים

אנחנו חסידים. זה לא דבר יוצא דופן אצלנו ללכת להתפלל בקברי צדיקים.אני יודעת שבחסידות זה ענין גדול אבל אצלי עדין זה לא ממש ברור. קשה לי להיות בקברי צדיקים ואנסה לתאר את מה שאני מרגישה כשאני שם….כשאני מגיעה לקבר של צדיק אני לא מרגישה רגש מיוחד , אני רואה את כולם מתרגשים ומתכוונים בתפילה ואני  נשארת אדישה, ואז אני מרגישה לא טוב שבטח לא ניצלתי את ההזדמנות, לא התפללתי מספיק וכו.כשאני שם אני מתבלבלת למי אני פונה בתפילה : " ה' תביא את משיח צדקנו בזכות הצדיק שקבור כאן " או " רבי שמעון תמליץ טוב בעדנו אצל יושב מרומים…."אני מחכה שהזמן בקבר יעבור כמה שיותר מהר .בשנים האחרונות אני פשוט אומרת כמה פרקי תהילים ויוצאת כי אני לא מוצאת את עצמי.גם בכותל , אני מרגישה מוזר שכולם כ"כ מתרגשים ואני כמו גוש קרח לא מרגישה כלום.גם כשאני הולכת לקברים של סבים וסבתות שלי זה מוזר לי מה צריך לעשות – לדבר אליהם?הם שומעים? כשיש נסיעות של חברות לקברי צדיקים או נוסעים עם המשפחה לקברי הסבים והסבתות אני לא מתלהבת , מגיעה אבל מחכה כבר לסיים. אני רואה אנשים שממש נהנים מזה ואני מרגישה גשמית – מחכה לחלק הגשמי שבטיול כי זה כבד עלי, תמיד קובעת להיפגש 10 דקות אחרי ההגעה לקבר.בכלל מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה לי קשה במקומות כאלה , אני מרגישה כמו נטע זר.הדבר מאוד אכפת לי אני לא רוצה להיות כזו , אולי אם אבין בדיוק מה ההשקפה לגבי קברות צדיקים ומה אני צריכה לחשוב וכיצד להתפלל יהיה לי יותר קל.אשמח לתשובתכם. תודה רבה!!

לקריאת התשובה >

מרגיש קרוע בזהות החרדית שלי

אני אברך חסידי, בשנות העשרים. נולדתי וגדלתי והתחתנתי במשפחה מכובדת ובכירה מאוד בקהילה. המיינסטרים של המיינסטרים. משום מה, אני, לעומתם, לא כל-כך גאה ומרוצה עם הזהות הזו.

מצד אחד, אני נושא לבוש חסידי מלא, ומתחזק פרופיל של אברך חרדי מוכשר ומוצלח: יושב בכולל כל היום, נחשב למוכשר ואינטליגנטי מאוד, זוכה לשם טוב, נהנה מסטטוס חברתי גבוה, ומקבל בתדירות גבוהה הצעות לשמש כר"מ בישיבה, ולצד זה גם נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, אותם אני לומד בערב, עם סיום לימודיי בכולל.

אבל – אני לא מרוצה בזהותי החרדית. לא יודע להצביע מתי בדיוק זה התחיל ומה גרם לזה. אני רק יודע שההרגשה הדומיננטית ביותר אצלי, בעיקר לאחרונה, היא נחיתות ובדידות. אני כל הזמן מנסה למצוא חן בעיני העולם. אני גר באזור חילוני, וכשאני הולך ברחוב ועיניים ננעצות בכובע החסידי שמתנוסס על ראשי – אני קופא. אני מרגיש כמו מיצג במוזיאון הלאומי שהתחיל ללכת. זה פוצע. דוקר. הורס. זמן רב עובר עד שאני יכול להתאושש. כשאני קורא עשרות תגובות באתרי החדשות החילוניים, המזלזלים בחרדים הפרימיטיביים, אני פשוט מרגיש לא טוב. פיזית. כשאני בשדה התעופה בנתב"ג ואני עובר ליד חילוני, ורואה את המבט הקפוא והמזלזל, את הפנים שהופכות למנוכרות ברגע שהוא רואה את השחור-שחור הזה שחולף לידו – זה דוקר אותי, משפיל אותי, ומכווץ אותי. והדבר שהכי מתחשק לי באותו רגע, זה לקצץ את כל התפאורה המוזרה ה"מעטרת" את הפנים שלי, ולהרגיש, ולו לרגע אחד, בן אדם נורמלי מן היישוב. אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי כעל חרדי שחור ומצחין. מרגיש בודד בתוך העולם היפהפה והצבעוני הזה. מרגיש כמו שחור פרימיטיבי בתוך עולם של יופי. מתוך מצוקה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה וקוויתי שכרטיס הסטודנט הכחול יביא לי הרגשה טובה, ואתחיל לחוש רצוי בעולם. אבל שום דבר לא עזר. המבטים המנוכרים והמזלזלים ממשיכים לרדוף אחריי. וכשאני חושב שאני הולך להביא לעולם עוד דורות של השחורים האלה – נהיה לי לא טוב…

התסכול אוכל כל חלקה טובה. איבדתי את היציבות. את הביטחון בצדקת הדרך. אם כולם חושבים שאנחנו פרימיטיבים, אולי הם צודקים. אולי באמת אין אלוקים. הרי באמת אין הוכחות אמפיריות לקיומו. שעות אני יכול לשבת ולצפות באינטרנט (לא שירים של מוטי שטיינמץ, אם לא הבנתם לבד).

וכך נוצר לו המחזה הסוריאליסטי הבא: שעה אחת מתווכחים עם החברותא על הפשט ברשב"א בלהט תורני בוער. שעה שנייה צופים בסרטים מאד בעיתיים.. שעה שלישית נותנים שיעור לבחורים. ושעה רביעית קוראים מחקרים של האוניברסיטה… אם זה לא היה הנפש שלי שקרוע לחתיכות, זה היה יכול להיות מצחיק…

מה עושים? איך יוצאים מפה?

לקריאת התשובה >

טוב לי ללמוד בנחת, למה לי להתחתן?

אני באמת לא תופס מדוע אני צריך להתחתן. כלומר, יש לנו מצוה של פו"ר, אבל זה מצוה שאוכל לקיימה גם בעוד כעשור. בדור שלפנינו היו בחורים שהתחתנו בסביבות ה 30. אמנם זה היה בגלל שלא רצו להתחתן עם בחורי ישיבה, אבל זה לא משנה לעצם הענין.
כמה ששאלתי, חקרתי ודרשתי, עדיין אינני מבין היטב את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו".
לצורך הבנת המצב, אכתוב על עצמי קצת. ובגלל שאני לא מזוהה , אין לי כל בעיה "להתרברב", אבל בכנות, זו האמת. אני פשוט רוצה תשובה ועל כן אני מתאר את עצמי, ובאמת לא מגזם.
אני ב"ה זוכה לישב באהלה של תורה. גדלתי בבית רגיל, אבל אני הקצנתי מאד לתורה. כלומר כיום לא מענין אותי דבר חוץ מתורה, אולי קצת פולטיקה פנים חרדית.
אני רואה חברים מסביבי מתעניינים בספורט, סרטים, בגדים, וכו', זה פשוט לא מעניין אותי בכי-הוא זה.
אני בורח מהחברה, כי אני חושב שזה מפריע לי להתעלות.
יש לי סדר יום שאומר כל רגע פנוי ללמוד. [אפילו קניית בגדים, נעלים וכו', אני כמעט לא דורך בחנויות. אבי היקר תמיד מביא לי הכל עד הבית].
אני לא אוהב ללמוד בהיכל הישיבה. כי מדברים ויש נייעס וכו'. אני בורח לבתי מדרשות שקטים, יושב למדי לומד, והרבה הרבה כותב.
אני לא לומד עם חברותא בכלל. החברותא שלי זה המחשב. (מוגן לגמרי ב"ה – אם תשאל היאך הגעתי לאתר "אקשיבה" התשובה: בגלל הספר שהוצאתם… אילולי הוא לא הייתי מגיע לזה כנראה לעולם… ובעיקר בגלל שזה חסום בסינון שלנו, והצלחתי להשיג דרך מחשב אחר את המייל שלכם, כך שאת התשובה לא אראה באתר אלא במייל).
יש לי דרך לימוד עצמאית.
אקיצר, כיף לי. אני נהנה מהלימוד. (אני יודע שזה יחסית נדיר. אבל זה לדעתי בגלל שאני כותב במחשב. וזה נותן לי סיפוק, כל יום אני רואה מה חידשתי, מה הוספתי וכו'.
למה לי להכנס ל"ריחיים על צווארו"? אני יודע את הגמרא "הא לן והא להו", אבל בכ"ז, א"א לכחש שזה "ריחיים על צווארו".

עוד נקודה. לפני שנה חשבתי להתחיל שידוכים, ובאותה תקופה היה לי ירידה בשמירת העיניים. אני סבור שזה טבעי. אני מתחיל לחשוב על שידוכים, אז אני פחות שומר על העיניים. יש איזה "מורה היתר" לא נכון ש"זה לצורך". מקווה שהובנתי.
אחר כמה ימים כאלה, כמובן שכל עבירה מביאה צער ועגמ"נ. החלטתי לדחות שידוכים עוד שנה. והכי הוה.
כעת אני חושש שוב שמא חלילה שוב אפול לזה אם אתחיל שידוכים. זה נסיון קשה. כלומר, כל אדם שרואה אשה נאה ברחובה של עיר, העין מושכת, וזה טבעי, וזה מלחמתינו עם היצר. בדרך כלל זה לא קשה לי כל כך, אני פשוט מסיח דעת, חושב על מה שלמדתי היום וזהו זה. אבל אם הראש לא מונח בלימודים, אלא בשידוכים, וכך המצב שמתחילים שידוכים, ממילא בהכרח שיהיה קשה לי ללמוד והפועל יוצא זה שמיה"ע והמחשבה.

עוד נקודה. אני סבור שיש לי הרבה מה לעבוד על מידות. על בנ"א לחבירו. לשם דוגמא, היה לי וויכוח עם אמי שתחי', באמת לא משנה מה היה הנושא, ובגלל כך תקופה ארוכה לא דיברנו. הייתי בגלל זה בצער על הצער שאני גורם לאמי, מצד שני "לא יכלתי" לבקש סליחה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. רק בערב יו"כ העזתי.

במהלך תקופה זו חשבתי לעצמי, מה יהיה אם חלילה אסתכסך עם אשתי? וזה הרי אמור לקרות מטבע הדברים, א"א לומר ולהניח שהכל יהיה חלק לגמרי.

ארחיב עוד. בביתי כמעט לא ביקשו ממני עזרה בבית. בכלל. אפי' לגהץ זה רק אם שכחו או לא הספיקו. מה יהיה כשיהיה לי בית? הכל יהיה מוטל על האשה בלבד? זה בודאי לא הגיוני. מצד שני זה יהיה לי בודאי מאד קשה.

לקריאת התשובה >
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן