עוד תשובות שנכתבו על ידי: ציפי

הסמינר פיתח לי אנטגוניזם מצניעות

דבר ראשון תודה רבה לכם המון המון המון !!!! כל הכבוד ואתם עושים עבודת קודש!!! דבר שני אז ממ הבעיה שלי היא פשוט.. סתם בקטע הצניעותי.. ברוך השם אני בחורה יפה מאד ,ומאד אוהבת את המראה שלי. ואני משתדלת ללכת

לקריאת התשובה >

מפחדת וחוששת מהאחריות להיות הורה לילד

אני בהריון ראשון כמה שנים אחרי החתונה. מוזר לומר אבל אין לי את ההתרגשות כל כך שזה קרה. מאד מפחדת וחוששת מהאחריות של להיות הורה לילד שכל מה שאני עושה ויעשה ישפיע עליו נפשית כולל חסכים ודברים תורשתיים שאין לי כל כך שליטה עליהם. כמו גם חינוך שלי עצמי שלא משהו ואני לא רוצה שהחלקים הרעים שלי יעברו הלאה. ויש לי הרבה על מה לעבוד בשלב הזה של החיים שאני לא במיטבי ואומרים שהחינוך מתחיל הרבה לפני הולדת הילד, עוד בחינוך של ההורים, האיפוק הערכים, ואני ממש גרועה בזה…די מפונקת ועושה מה שבא לי בכל תחום ולא יודעת לדבר אל ילדים ולתת חום. אני גם לא כלכך מאמינה ביכולת שלי להיות אמא טובה (אני יודעת שזה מה שרוב האימהות חושבות) אבל אני מרגישה גם נפשית במצב כל כך רגיש ומדוכא. ולא מאמין בעצמי. ולא כלכך מתפקד. ואפילו עכשיו בהריון אני לא מצליחה בכלל להתחבר לעובר וכל הזמן חוששת שאני חושפת אותו לדברים לא טובים ולהשפעות רעות הן במחשבות שלי והן בזה שאני לא יכולה להתחבר רגשית ורק חושבת שלילי. ומפחדת בעיקר מדכאון אחרי לידה כי יש לי רקע כזה, וגם מהמשבר הנפשי והזוגי שיכול להיות לי כשפתאום החיים משתנים וצריך לדאוג לילד ואין מה לעשות אי אפשר להיעלם או למסור אותו לאימוץ הוא שלך לעולם ועד וגם מבחינה זוגית זה יכול לייצר הרבה יותר מחלוקות. וגם מבחינה טכנית זה דורש לצאת מעצמי מלא , לישון פחות ולדאוג לו בעיקר לצרכים רגשיים שאני לא יודעת אם במצבי בכלל יכולה לתת. ולא רוצה שעוד כך וכך שנים הוא יכתוב לכם פה שגדל לאמא כך וכך. לא מגיע לו להיוולד למציאות לקויה ולחסכים.
אשמח לשמוע אם יש עצה. ואני אחסוך לכם להפנות אות

לקריאת התשובה >
איך אני מפסיקה לחשוב כל הזמן על כסף?

רוצה להרגיש שלא חסר לי כלום גם אם אני מחושבת כספית

אנחנו חיים ברמה לא נמוכה בכלל, אבל כן חושבים לפני שמוציאים כסף.
אצלנו לא מסתירים מהילדים דבר והם שותפים טבעיים. אנחנו לא חוששים ולא חיים בפחד מפני העתיד, אבל אני כן חושבת הרבה לפני שאני מוציאה כסף.
יש לילדים אצלנו עצמאות וגם נותנים לנו עצמאות, ככה שאני פה ושם עובדת ויש לי כסף משלי. כלומר, ברור שצרכים בסיסיים הם לא מהכסף שלי. אבל בילויים, מתנות, בגדים וכולי אני מוציאה משלי.
נהיה מצב שאני הרבה פעמים נמנעת מלעשות דברים עם חברות למשל, או סתם בילוי.
שמתי לב שתמיד כשחברות שלי רוצות לצאת אני מיד מחשבת כמה כסף אני אצטרך להוציא- ולפי זה יכולה/לא יכולה.
לא מזמן עשינו יום הולדת לחברה עם מתנה וכו וחברות שלי ממש לא מהסוג שחושבות על כסף.
מההתחלה ידעתי שיהיה לי מתח אתן.
לכן התלבטתי, לא רציתי להוציא הרבה כסף, אבל מצד שני אני לא רוצה לוותר על משהו כיף שאני לא עושה הרבה בגלל שיקולים כלכליים.
כשערכנו את הקנייה ידעתי שצדקתי.
חברות שלי לא מהסוג שחושבות ומחשבנות חשבונות כמוני.
חלק מהן לא צריכות- או כי באמת לא חסר להן כסף, או ההורים שלהן מממנים להן הכל, או שסתם, הן פשוט לא חושבות ולא אכפת להן.
הרגשתי קמצנית וענייה כשאני מנסה למתן אותן ולהוריד אותן מכל מיני דברים. התחרטתי על הרגע שהסכמתי להיכנס לזה. זה עשה לי רע והלקיתי את עצמי למה נכנסתי לזה.
בסוף כמובן יצא הרבה יותר ממה שחשבתי, ושילמנו וזהו.
חזרתי לבית עם הרגשה רעה ממש. הרגשתי נחיתית ומסכנה.
למה חברות שלי יכולות ליהנות בלי לחשוב על כסף?? למה אני מרגישה נחיתית לידן כשאני יודעת שבאמת לא חסר לי כלום וחלקן במצב כלכלי ממש כמונו?
למה רק אני צריכה כל הזמן לחשוב על הכסף, על ההוצאות, למנוע מעצמי הנאות שאחרות לא חולמות לוותר עליהן?
ושוב אני אדגיש שבאמת לא חסר לי כלום, ויש לי כסך משלי לממן בילויים וכזה עם חברות- רק שאני מעדיפה לשמור אותו לדברים נצרכים יותר.
אבל מה שהכי הפריע לי בהרגשה זה, שאני מתביישת לכתוב- אבל אפילו הרגשתי קצת קנאה….
ויש לי את ההורים הכי טובים בעולם!!!

לקריאת התשובה >

רוצה בית של תורה אבל הלב שלי לא שם

אני בחורה בשידוכים למדתי בסמינר בית יעקב הכי נחשב, שם החדירו לנו חזק כמה חשוב בית של תורה. בחור שיושב ולומד יום שלם וזה המטרה בחיים. וזה מה שרציתי כי הבנתי שזה הדבר הנכון והיחיד. רציתי כך משטיפת מוח וזה לא הגיע מהתובנה שלי או מהלב. אני באה מבית עם פתיחות. ההורים שלי חוזרים בתשובה. לאחר שנתיים מחוץ לסמינר הגעתי למסקנות כמה שמה שהחדירו לנו בסמינר זה הדבר האמיתי והנכון וזה מה שאני הכי רוצה, בחור צדיק מאוד והיו לי שאיפות גבוהות מאוד. והייתי מאוד חזקה וברורה בדעות שלי.
אבל לצערי המצב לא כך היום,
הרגשות שלי השתנו לאחרונה (כבר 4 שנים מחוץ לסמינר), אני מרגישה שככל שעובר הזמן (אולי בגלל שאני רווקה?) אני נפתחת יותר וכבר אין לי רצונות ברורים, אני לא יודעת איזה בחור אני רוצה, אני כבר לא להוטה על בית של תורה על בחור שיושב ולומד יום שלם. כבר פחות מתחברת.
לא מרגישה מספיק חיבור לעולם שממנו הגעתי, מרגישה שירדתי רוחנית.
כנראה הושפעתי מהעולם הפרוץ, לא שמרתי מספיק על עצמי ונחשפתי,
קשה לי עם המצב מאוד! אני מרגישה תלושה. לא בשום מקום. לא מחוברת לעצמי, לנשמה שלי.
בתוך תוכי אני יודעת שהחיים המאושרים והנכונים זה בית של תורה. אבל הלב שלי לא שם. רחוק מאוד.
ולא יודעת איך לחזור לאבא. אני מאוד מבולבלת.
איך אני מייצבת את עצמי? איך אני חוזרת לאמת?
אני לא רוצה לטעות בדרך, ואני טועה..
איך אני חוזרת לדרך האמת ? אני רוצה לעבוד את ה בלב טהור ותמים.
אבל אני לא שם..
אנא תעזרו לי!!
אני כותבת את זה מהשכל, מהנשמה, מהאמת.
אבל כרגע הלב שלי לא מספיק רוצה את זה כנראה… כי אני מבולבלת מהעולם והפיתויים.
אשמח לכיוון איך לחיות אמיתי ונכון?
צריכה חיזוק בדרך, אשמח לשמוע למה חשוב ככ בית של תורה?, שתיקרי לי את האמת!
תודה לך מאוד על

לקריאת התשובה >

מתקשה להבין את נשות האברכים

אני נשואה כשנה לבעל מדהים ותינוק מתוק תודה לה'.
בעלי גדל בבית מסורתי, יתחזק ויודע היטב את מעלת לימוד התורה ושכרה. (עובד בבוקר וקובע עיתים אחה"צ)
אני לעומת-זאת, גדלתי בבית דתי והתחזקתי.
לצערי איני יודעת את החשיבות העצומה של בן תורה ואני חושבת שמשום שלא גדלתי באידאולגיה הזו, לכן אני לא מבינה את המעלה הגדולה של בעל אברך/ קובע עיתים.
ברור שאני שולחת אותו ללמוד אחה"צ. גם כי הוא עושה את זה מאהבה וגם כי אני יודעת שהוא חפץ וצריך את זה.
דוגמא נוספת: בסוכות למשל, אני מעדיפה שישן איתי ולא בסוכה (הסוכה אצל חמי וחמתי שגרים קרוב אלינו משום שסכתינו לא ראויה לשינה).
נגיד כך, אני שולחת אותו מצורך ולא מרצון.
שאלתי היא כזו,
איך אוכל לשלוח את בעלי באמת מרצון? ( אני לגמרי מעדיפה שישאר איתי ונהיה יחד, נשוחח וכו'… כי גם כך רוב שעות היום הוא לא בבית)
אגב, אני באמת מתקשה להבין את נשות האברכים שבעליהן כמעט לא נמצאים בבית. האם הן באמת מעדיפות לשלוח את בעליהן? הם לא מעדיפות שהוא ישאר איתן?
אני כל כך רוצה להבין את מעלת האישה וגודל שכרה על-מנת שאוכל באמת לשלוח אותו באהבה ורצון.
אשמח לתשובה:)

לקריאת התשובה >

אני מקפידה בהלכה יותר מבעלי

כשהייתי צעירה – בזמן התיכון והסמינר למדתי הרבה הלכות , חלק מההלכות גם למדתי לבד דרך קיצור שלחן ערוך – הייתי קוראת כל יום כמה הלכות.
היום אני בת 34 ועדיין מקפידה או לפחות משתדלת להקפיד על הלכות שונות שלמדתי שהן בעצם כל מיני דברים ממש קטנים כמו לדוגמא: נטילת ידיים : לבדוק שהידיים והציפרניים ממש נקיות לפני הנטילה, אמירת ברכות וענית אמן לפי הנכתב בקיצור שלחן ערוך , פסיעת 3 פסיעות אחרי שמונה עשרה במדויק וכו וכדו יש עוד כל מיני דוגמאות.
שמתי לב שבעלי שהוא אדם רציני מאוד ויירא שמים ומקפיד על הלכות לא שומר על דברים כגון אלו אותו דבר גם אבי.
עלתה בי מחשבה שאולי בגלל שאישה מטבעה שמה לב להרבה פרטים קטנים וגבר יותר ממוקד במטרה אחת לכן הוא פחות שם לב לכל ההלכות הקטנות האלה.
אותו דבר גם לגבי הרחקות בזמן אסור , הוא פחות יקפיד על ההרחקות הכביכול "קטנות".
הוא לא יעביר ביד אבל יעבור לידי מאוד קרוב(כמובן לא בכוונה).
מה שלא ברור לי זה איך יכול להיות שזה כך – הרי התורה וההלכה ניתנה לכולם באופן שווה ואני לא מאמינה שאם הגברים פחות מקפידים על הדברים הקטנים האלה אז הם עוברים עבירה. ולכן אני חושבת אולי באמת אין טעם בכל ההקפדות על הלכות כביכול "קטנות" אלה.
אולי זה סתם הגזמות של נשים כפי שבד"כ אופיין של נשים , להיות מעמיקות יותר ואם כך גם להקפיד יותר. אני מרגישה אולי אין צורך בשמירת הלכות אלה במיוחד שאני לא רוצה להרגיש יותר מקפידה מבעלי כי מבחינתי הוא אמור להיות יותר ממני .מצד שני אם אני אשחרר אולי זה כבר יהיה שחרור רב מידי. מקווה שהסברתי את עצמי ברור.
ועוד נושא:
לפעמים עולה בי גם מחשבה אולי אנחנו מידי יורדים לקטנות בכל ההלכות , אולי הרבה מההלכות זה "נערוים" של כל מיני פוסקים שהיו בעבר?
אם אקח סיר קר בשבת ואשים אותו על הפלטה אז כבר נרשמה לי עבירה בעוד שלספרדים זה מותר? וכן דברים מסוימים בעיניני טהרה אני גם מרגישה שזה החמרות יתר.
אני מרגישה שה' לא ידון אותי בדברים אלה.
אבל עדיין לא מרגישה נוח עם המחשבות /הדעות האלה.
אשמח לתשובה.
ותודה רבה על התשובות המיוחדות באתר!

לקריאת התשובה >

גיליתי את האינטרנט וזה שינה אותי ואת השאיפות שלי

שלום אני בת 19 מסיימת י"ג באחד הסמנרים הטובים בבני ברק אני נחשבת לבת טובה מאוד, כשהתחילה הקורונה נתנה לי שכנה את הסיסמא לרשת שלהם יש להם חסימה של נתיב מה אומר שהרשת אצלי פתוחה לגמרי ומאז התחלתי לגלוש בלילות

לקריאת התשובה >

איך אפשר להחליט בגיל צעיר מי יהיה בעלי לכל החיים?

שלום, רציתי לשאול מספר שאלות.. אני כבר בת 22, וכל החברות שלי מתחתנות, ואני לא מבינה איך אפשר להחליט החלטה גורלית כזו. הרי יש הרבה נושאים ודברים שאנחנו נחשפים אליהם רק לאחר החתונה או בתקופת האירוסים, ולא הכול ידוע. אז

לקריאת התשובה >

זהות עצמית בתקופת שידוכים

אני נפגשתי עם בחורים בחיי
ועכשיו אני בהפסקה פשוט אין הצעות לא לחוצה או משהו פשוט אני לא יודעת איך לקטלג אותי ומה אני מחפשת. פשוט לא יודעת מי אני. זה הזוי.
כי מצד אחד אני מתלבשת צנוע ומצד שני לא תמיד גרביים. יש לי טלפון מוגן אבל אני שומעת שירים חילונים. לא מתפללת שום תפילה ואמונה איפה אני ואיפה היא. ואני שואלת את עצמי אם לא כדאי לעצור ופשוט לחשב מסלול מחדש אני מתנהלת בצורה מסויימת כי ככה חינכו אותי ואז נתתי את הנגיעות שלי. אבל לא באמת שאלתי שאלות על אלוקים פשוט הבנתי שהוא קיים וככה מתלבשים וככה עושים אז סבבה בוא נמשיך את זה…
אותו דבר לגבי בחירת בן הזוג שלי תמיד אמרתי שאני רוצה אחד לומד והורדתי כאלה שלא לומדים ובתכלס אני מבינה מהו ערך של לימוד בכלל? או שאני עושה כמצוות אנשים מלומדה?
וגם יש את השאלה שיש אחלה בחורים שהם מבחינה חיצונית לא הארדקור והם מצויינים ויראי שמיים אם זה חוזרים בתשובה או כל מיני..
בקיצור כפי שהבנתם אני דיי מתוסבכת עם עצמי שפשוט אין לי זהות ברורה מי אני ומה אני רוצה להיות וע

לקריאת התשובה >

החברה הכי טובה מתחתנת

תמיד הייתי מוקפת בחברות בכל שלב בחיים שלי בהמון חברות וגם במעגל סגור של חברות שהיו כל כך טובות שהקירבה שלנו היתה גדולה כל כך שהרגשנו כמו אחיות .
אני עליתי לכיתה א' בגיל 5.5 ממש קטנה הכי קטנה בשנתון וזה יצר מצב שאני הכי קטנה בכיתה וזה היה בסדר גמור מבחינתי עד שהן היו בנות 20 ואני בת 18.5 והן יצאו לשידורים ואני לא כי עדין הייתי קטנה בשביל זה וככה תוך שנה מצאתי את עצמי מבחורה שמוקפת בחבורת חברות גדולה (9חברות טובות), לבחורה עם חברה טובה אחת כולן התחתנו אחת אחרי השניה והן ניתקו קשר בצורה מוחלטת!, היו מידי פעם שיחות טלפון קצרות אבל הרגשתי שרק אני שומרת על הקשר אז הפסקתי …
וזה היה לי קשה ממש להישאר רק אני ועוד אחת אבל בגלל שהיה לנו אחת את השניה זה היה בסדר,
שתינו בשידוכים והכל זרם כרגיל פה פגישה שם עוד פגישה ולי לא כל כך זרם וגם לה עד שהיא נפגשה עם האביר על הסוס הלבן.
הם עדין לא סגרו ווארט אבל מאז שהיא סיפרה לי על העינין אני לא מוצאת שלווה אני שמחה בשבילה באמת אין בי טיפת קינאה אבל מה שאני מודאגת זה המצב הזה שאני נשארת לבד עכשיו כי היא היתה החברה היחידה שנשארה לי כולן התחתנו וזה קשה לי אני כל הזמן מנסה לעודד את עצמי ולהגיד לעצמי שזה בסדר ויש לי משפחה ובנות דודות ואני לעולם לא איהיה לבד .
אבל זה לא תמיד עובד לי כי אני תמיד הייתי מוקפת בהמון המון המון חברות מעבר למעגל חברות המצומצם הייתי נערה אהובה על כולן ועכשיו אני מרגישה שזהו נשארתי לבד בלי חברות וזה קשה לי מידי ואני מרגישה שאני חייבת לשחרר ולהתמודד עם המצב בצורה בוגרת ולהתמודד עם החרדת נטישה הזאת כי ככה זה בחיים וגם להתמודד עם המחשבה הזאת שאני היחידה שנשארה מאחור וכולן כבר עם ילדים
בקיצור ממש קשה לי אני לא מראה את הקושי לאף אחד ואין לי את מי לשתף בכאב שלי ובחרדה הזאת שלהישאר לבד
אני כניראה באמת תלויה בחברה היחידה שנשארה לי וקשה לי לחשוב שאני והיא חברות מגיל 10 ומדברת כול יום כל היום ובשבתות אנחנו אחת אצל השניה קשה לי לחשוב שעכשיו כל זה יגמר כי יש חתונה בדרך ואני באמת שמחה בשבילה זה לא העניין אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם הלבד הזה שאני לא רגילה איליו וגם לא מכירה אותו את הל

לקריאת התשובה >
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן