עוד תשובות שנכתבו על ידי: ברכה

ילדות קשה

כשהייתי ילדה חוויתי היתעללות פיזית ומילולית מצד אבי,הוא היה אלכוהוליסט קשה וכך גם אימי, הוא היה מרים יד עליי ועליה בכל יום ויום. ,היא הייתה מביכה אותי כשהייתה שיכורה ליד שכנים וחברים ותמיד נתנה לי הרגשה שמעולם לא אהבה אותי, היו ימים רבים שנאלצתי להישאר בבית בגלל שפחדתי שתיברח, אימי ואני לא היינו קרובות כלל היא הרגישה לי כבן אדם זר,כשהיא הייתה שיכורה היא תמיד הייתה צועקת עליי שאני אינה ביתה,שמעולם לא רצתה אותי,שאני טיפשה,מכוערת וכדומה.. אבי היה גרוע מימנה, הוא תמיד היה צורח עליי על כך שאני חלשה,שאני לא מספיק טובה, הוא היה זורק עליי תיקים והיה מאיים עליי שיעיף אותי מהבית. ישנתי ברחוב לא פעם אחת.
סבלתי אז משינאה עצמית ברמה קשה, תמיד חשבתי במוחי שאני לא מספיק טובה כמו כולם ששום דבר לא מגיע לי שאף אחד לא אוהב אותי שאני כלום בעולם הזה, אף אחד לא ידע על מצבי בבית אז גם סבלתי מבדידות, הייתי מגיעה לחדרי ויכלתי לבכות במשך שעות על חיי הקשים ודקה אחרי זה לצאת כאילו כלום לא קרה, בימים שלא יכלתי להסתיר את הפציעות ממכותיו של אבי היו שואלים חבריי מה קרה לי בגופי,הייתי ממציאה כול מיני שקרים לא הגיונים שהרחיקו אותי מהם וגרמו לי להסתרות רבות על חיי. עד היום אף אחד אינו יודע מה עברתי אז.
כיום גדלתי כבר ועזבתי את הבית, אני גרה עם חברה בדירה, אני לא בקשר טוב עם הוריי כלל, הם מיתקשרים מדי פעם ומנסים ליצור קשר, הם מיצטערים על מה שהיה, אני רוצה לסלוח להם, ויותר מזה לסלוח לעצמי ששתקתי על זה כל השנים איתם, אני רוצה להפסיק לשנוא את עצמי על אז, אני רוצה להפסיק לחשוב שלבכות זה לחלשים ושאני טיפשה ומכוערת. אבל אני פשוט לא מצליחה לשכוח מהכל ולסלוח להם. אני פשוט אבודת עצות.

לקריאת התשובה >

הורים מדהימים שלא מסתדרים

יש לי בית מדהים והורים מקסימים. הבעיה שמהיום הראשון שהם יחד הם לא הסתדרו. אבא הגיע מרקע מאוד קשה ולכן יש לו דפוסי התנהגות קשים גם לאשה וגם לילדים ואני מדגישה שהוא אדם טוב. רק כיוון שחייו לא היו קלים הוא לא יודע לנהל ולהתנהל. מה שקרה זה שאמא אשה מיוחדת וטובה אך גם חלשה. היא לא פנתה לבקש עזרה וכך עברו השנים והיא צברה תסכולים וכמובן שמי שסבל מהכל חוץ מהם זה הילדים.
כשאני אומרת סבל זה סבל בלי לפרט. מה שקרה שהילדים גדלו בסדר איכשהו ועכשיו כשבגרנו אנו לא מוכנים שהמצב ימשיך בצורה הזאת או שהם מתגרשים או מטפלים בעצמם. הבעיה ההכי גדולה זה שאבא שלי לא מודע שיש לו בעיה. ויותר מכך אמא שלי מודעת אך אין לה כוחות להתמודד.
ניסינו ללחוץ, להתחנן, להסביר ואפילו לאיים שנצא מהבית וכו אם המצב ימשיך ולא יטפלו בעצמם- הדיבור רק מול האמא.
כרגע המצב כך- הם לא מסתדרים כל העול של הבית על האמא בלבד הוא מרגיש שמגיע לו הכל. אנחנו הילדים לא בדיוק בקשר איתו. עם אמא יש קשר מאוד טוב.קשה לנו לראות שהיא נותנת את כל כולה ולא מקבלת שום הערכה אלא להפך…
השאלה מה אנו כילדים יכולים/ מותר לעשות ולהגיד? והאים להמשיך ללחוץ שילכו לטפל בעצמם או לתת להם להמשיך את החיים בצורה הזו שחיו עד עכשיו? מצד שני האוירה בבית מאוד קשה ולא נעימה למרות שאנחנו משפחה טובה וכו… אבל בפנים בפנים ממש לא טוב לנו הילדים. גם כי אנחנו רואים את אמא ממש מתמודדת והכי קשה שאין לה את הכח לעזור לעצמה.
אני מציינת שיש גם אחים נשואים בסיפור וכולם מנסים לעזור אך זה המצב ולכן גם נמנעים כמעט מלבוא.

לקריאת התשובה >

רוצים להעיף אותי מהישיבה

סיימתי שיעור ב' בישיבה שבה אני לומד ושאני מאוד אוהב אותה, וקרו כמה מקרים במהלך השנה שטעיתי וקיבלתי עליהם שיחות עם ההורים ואפילו הרחקה לעשרה ימים. הבטחתי שאשפר ושהדברים לא יחזרו על עצמם, אבל נפלתי שוב, נגררתי אחרי חבר ששכנע אותי ונתפסתי מעשן בחדר באמצע היום. הפעם הודיעו לי ולהורים שלי שמעיפים אותי סופית מהישיבה. אני בדיכאון, אני לא מפסיק לבכות, אני מרגיש שאני אפס, שאני חלש, שאני חסר משמעות וחסר תועלת. אני מרגיש שאכזבתי כל כך הרבה אנשים, את הרב שלי ואת החברים שלי ואת ההורים שלי. אני מתבייש. אני ממש רוצה להישאר בישיבה ולא יודע מה לעשות. הציעו לי לכתוב מכתב לראש הישיבה, אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב אני נלחץ ולא מצליח כי אני מבין שלמה שהוא יתן לי צ'אנס נוסף? למה שהוא יאמין לי שוב? אני לא רואה את החיים שלי בלי הישיבה, תכננתי להמשיך שם גם בישיבה הגבוהה ואני כועס על עצמי שאני לא מצליח.
ההורים שלי דיברו איתי, הם מחבקים ומחזקים אותי, אבל אני רואה את הצער שלהם בעיניים ובא לי למות. אני מרגיש שהבעיה שלי היא שאני לא מסוגל להגיד לא לחברים, אני נגרר אחריהם ולצערי התחברתי לילדים פחות טובים. אני צריך עזרה מקצועית, אבל לא יודע למי לפנות. אני מפחד שאם לא אשאר בישיבה אאבד הכל, גם את הדרך והאמונה. מה לעשות?

לקריאת התשובה >

יש לי הכל אך אין לי דבר

משהו בי לא חזר לעצמו.. איבדתי את שמחת החיים.. את החשק לשמוח לצחוק.. שומדבר כבר לא מרגש אותי לא מלהיב אותי.. דברים שאהבתי לעשות כבר לא נוגעים בי.. אני עושה הכל כי חייב ולא כי אני רוצה.. יש לי חרדה קיומית ברמה קשה ביותר של למה אנחנו פה בכלל אם מתישהו כולנו נמות.. לא מוצאת ענין וטעם בכלום.. המצב הנפשי גורר גם פיזי אני כל הזמן עייפה, חלשה, מסוחררת, החרדות תוקפות אותי יום וליל, אני בוכה המון.. כל הזמן חושבת על דברים רעים כמו המוות ומחלות ומה יקרה ביום שהאהובים עלי ילכו לעולמם.. המצב הזה יוצר לי ניכור וריחוק מכל הסביבה הקרובה אלי.. האמנם תומכים בי אבל גם לא מבינים על מה ולמה אני ככה כשעל פניו יש לי הכל ולא מבינים שמבחינתי אין טעם בכלום..

לקריאת התשובה >

החיים קשים לי

קשה לי נורא בזמן האחרון אני נורא עצובה ולא יודעת למה התרחקתי מכל החברים שלי אני תמיד לבד ושומעת שירים..פשוט נמאס לי מהחיים האלה למה הם כלכך קשים?

לקריאת התשובה >

אני בת שבמילים חרדיות "מקולקלת"

אני בת 15 הייתי חרדיה התחברתי לאנשים שאני יודעת שמדרדרים אותי אבל הבעיה שגם אם עכשיו(אחרי שיחה קשה עם ההורים) אני באמת אשתנה שזה גם נראלי משהו לא הגיוני אני יודעת שאני אשתנה נטו כדי לשמח את ההורים ולא כמו שהם אומרים לי ומכאיבים לי מאוד עם זה "להרוג אותם" לא אכפת לי אם אני מזיקה לעצמי בזה שאני עם בנים והולכת בסביבה חשופה ומתגלגלת לדברים מסוכנים. הסיבה היחידה שאני רוצה להשתנות זה בגלל ההורים שלי ואני יודעת שדבר כזה לא רק שהוא לא יחזיק הוא גם לא אמיתי ואני יכולה מהר מאוד לחזור ואם אני אצטרך להסתיר מההורים. אני לא רוצה לגרום להם כאב במיוחד כשאני יודעת שהם אומרים לי נכון כשהם אומרים לי שסביבה כזאת היא מזיקה אבל מאוד קשה לי לצאת מיזה זה ממכר כמו סמים ואני גם לא יודעת איך לצאת מיזה. למשל אם אני אתחיל פתאום ללכת עם חצאיות לכסות מרפקים ובירכיים אני לא אוכל לסבול את הביקורת שאני אקבל מהבנים בעיקר וגם מהחברות. אם אני אתחיל לשמור נגיעה פתאום זה יהייה מוזרר ואני לא אדע איך להגיב .אני לא יודעת איך לחתוך קשרים עם אחרים וגם כשאני אעשה את זה אם אצליח אני יודעת שהכל רק בשביל ההורים שלי וזה לא יהייה יציב

לקריאת התשובה >

למה לי חיים

עברתי משבר קשה בשנים האחרונות.

לפני כשנה וחצי התפוצץ לי הקשר שהיה הכי חשוב בחיי.
לא מדובר בקשר זוגי אלא בקשר עם אדם שהיה כמו המנטור שלי, וממנו כאילו למדתי איך לחיות.

היינו בקשר יותר מעשרים שנה.
החל מגיל שלושים ושלוש.

עכשיו הוא בגד נורא באמון שלי. אין לנו קשר כבר כשנה וחצי.

והגרוע מכול הוא לא סוף הקשר ואפילו לא הבגידה באמון אלא שאני מבינה שהייתי תלויה בו באופו מטורף, ושלא למדתי שום דבר על החיים או איך לחיות, ובגילי המזדקן אני מוצאת את עצמי די בודדה, במצב נוראי מבחינת עבודה וכסף, אין לי כלים להתמודד עם החיים, מצבי הבריאותי גם לא מדהים.
ואני שואלת את עצמי בשביל מה להמשיך.
האם יש לי בכלל סיכוי.
אציין שאני בטיפול בשנה וחצי האחרונות וכן רואה סימנים של שיפור איטי, אבל אני ככ חולנית ועייפה ומדוכאת. ואני חושבת שבגילי אולי כבר אין לי סיכוי להשתנות ולשנות את החיים לטוב ואולי לגמור עם הכול ודי.
ולךמה להטריד את העולם בבעיות שלי. עש אנשים צעירים שיש להם יותר שנים לחיות וחבל על האוויר שאני לוקחת מהם.
אציין כן שאני עובדת במקצוע שאני אוהבת מאוד ועוזרת לאנשים ויש לי גם רגעי שמחה והנאה, וכמובן שאני רוצה לחיות. מאוד. אבל גם רוצה מאוד מאוד לחיות.

לקריאת התשובה >

איבדתי את הרצון לחיות

איבדתי את הרצון לחיות.
לא מוצאת סיבה לקום בבוקר. לא עושה כרגע כלום עם החיים שלי לא עובדת לא משקיעה בלימודים
מרגישה כבויה ממש .
עוצרת את עצמי בגלל משפחתי
אני אשמח אם תוכלו להביא לי דרכים למצוא רצון לחיות .

לקריאת התשובה >

התמכרות קשה-תעזרו לי!

אני מכורה. לסרטים קשים ורעים. מכורה כבדה.

כלכך הרבה פעמים הצלחתי להמעיט אך תמיד זה חוזר. בעיקר כשאני בדאון וכו', בטוחה שיש לזה קשר.
אני באמת לא יודעת איך נגמלים. בכיתי על זה כלכך הרבה פעמים. אני מאמינה בחזרה בתשובה אך זה גדול עליי.
אני בחורה חרדית ומאמינה שחייה חיים כפולים.
זה מזעזע אותי מבפנים.
הסוד שאפחד לא יודע, על הילדה שלא תמימה בכלל.
הלוואי ותעזרו לי. אפילו קצת.

לקריאת התשובה >
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן