עוד תשובות שנכתבו על ידי: דבורה

קשה לי מאד עם הילדים בבית

אני אמא לילדים במגוון גילאים התקופה הזו קשה לי ממש, אני מרגישה שאני כל היום "מפרפרת" סביבם, מציעה תעסוקה, מארגנת, מפעילה, מכינה אוכל מנקה אחריהם, כאילו אין לי חיים, אבל יש לי.. אני צריכה זמן מסוים ביום להקדיש לעבודה וגם קצת זמן שקט ושפוי עבורי וכרגע כשאין לי אותו אני מרגישה שזה לוקח לי את השלווה ואת היכולת לתת,
איך מנהלים חיים בשגרת החרום המוזרה הזו ונשארים שפויים ואולי אפילו שמחים?

לקריאת התשובה >

רוצה לעזור בפרנסה אבל זה לא אפשרי

אני לא טיפוס שמבזבז וגם בעלי לא אבל קונים מה שצריך וזה עולה כסף. אני מאוד רוצה לצאת לעבודה או לעבוד בבית אבל אני בבית עם שני הילדים הקטנים אחד בן שנתיים והקטנה בת חצי שנה . הבן השני שהולך כבר לגן סובל מאסטמה חריפה שהמון פעמים(אחת לשבועיים לפחות) הוא חולה גם אם זה יום או יומיים ולפעמים יותר עדין הוא צריך השגחה כך יוצא שאני מטפלת בו . בעלי לומד כל היום ב"ה והוא אדם מיוחד מאוד שתמיד עוזר למרות שרוב הים הוא לא בבית. הענין הוא שצריך שהרבה פעמים אני רוצה לקנות סתם בשביל עצמי או שהילדים צרכים נעליים וכדומה ואז בעלי אומר אין לי כסף ואז עולה לי לראש שזה בגלל שאני לא עובדת שזה אולי נכון אבל מה אני יכולה לעשות? ניסיתי לשמור על ילדים בבית וזה לא אפשרי לי אין לי סבלנות ניסיתי לעבוד בחוץ אבל כנראה שאין לי מוסר עבודה זה לא תירוץ ולכן אני כבר מרגישה מתוסכלת שבהכל אני אשמה אני יודעת שהקב"ה מנהל את העולם והוא מחליט הכל אבל אני צריכה לעשות השתדלות לא?הרבה פעמים אני חושבת שזה פשוט נובע מעצלות ובעלי אומר לי שזה לא נכון ומנסה לחזק אותי אבל ההרגשה תמיד נשארת. אני רוצה לצאת מהתסכול תעזרו לי.

לקריאת התשובה >

חושקת במקצוע לא שגרתי

אני מרגישה שונה מכולם, לא סתם נערה סטנדרטית. דבר ראשון, אני מאד בוגרת, גם מכיוון שעברתי כמה דברים בחיים שלי. דבר שני, יש לי כיוון חשיבה שונה מכולם, אפשר לומר גם שאני לא מפחדת לפרוץ גבולות. אני לא כמו כולם, מרגישה שונה מחברות שלי לכיתה ובכלל. מעניין אותי דברים אחרים, יש לי מחשבות אחרות, אני יותר עמוקה, חושבת המון על העתיד שלי…
וכמו לכל בן אדם שליבו נמשך לדברים מסוימים, גם לי יש משיכה לתחום מסוים, שלא אפרטו כאן. אני נמשכת אליו ומתכננת לעבוד בו בעז"ה. אציין כי זה תחום טיפולי, שלא הרבה מתעסקים אתו.
עד פה הכול טוב ויפה. אני מודעת לעצמי, לכישרונות שלי, למשיכת הלב שלי, יודעת מה אני רוצה לעשות ומה מעניין אותי…
אפרט כאן מה התחיל להפריע לי בזמן האחרון.
כמו שכתבתי, התחום הזה, שהמשיכה שלי אליו חזקה ביותר- מעניין אותי מאד. קראתי עליו מלא, בדקתי, חקרתי, כתבתי עליו, אפילו הלכתי למקום מסוים שקשור אל זה. בקיצור, אני חושבת על זה ומתעסקת בזה הרבה מאד.
אני חושבת על זה יומם ולילה, אומנם לא ברמה שאני לא מתפקדת, אך בהחלט אפשר לומר שאני סובבת סביב זה. חושבת, מתכננת איך להיוודע עוד לנושא, לאילו מקומות אני יכולה לנסוע ואיך. בקיצור, סבה סביב זה כל הזמן.
חשוב להוסיף ששאלתי את עצמי מאיזה מקום באה המשיכה הזו וניסיתי להגיע למסקנות:
א. ממקום שאני רוצה לעזור- בעצם ממקום של רחמים.
ב. זה מעניין אותי מאד. (לא יודעת למה)
ג. אולי אני מחפשת אקשן…? ויש בזה המון.
ד. כמה שלא העזתי לומר זאת בקול- אני רוצה להיות בתוך זה.
אני חושבת שהאחרון הכי מכריע. המון פעמים יוצא לי לחשוב מה הייתי עושה אם… ולו הייתי אז…
מאד בא לי להיות שם, והפרדוקס הוא שזה מקום שאלו שכן נמצאים שם- רוצים לצאת. אמנם זה לא מקום רע, אך זה מקום שמי שצריך להיות שם- לא ממש רוצה. כלומר, הוא נמצא שם בעל כורחו. ואני- ילדה-נערה שחייה יפים, רוצה להיות שם… זה נשמע לא נורמלי, אך אני נורמלית לחלוטין!
אציין גם שזה לא בהכרח מתאים לחרדים, למרות שאני מנסה לפרוץ גבולות (כזו אני…) הרי השמים הם הגבול…
בקיצור, זה נשמע כמו אובססיה. אובססיה מוזרה לנושא לא סטנדרטי ולא מוכר.
השאלה שלי, שהיא בעצם מחולקת לכמה שאלות, היא כזו:

לקריאת התשובה >

איזה סגנון בחור יכול להתאים לי לכל החיים?

לגבי שידוכים, אני יודעת מה לחפש באופן כללי,
אבל יש נקודות ספציפיות שאני עוד מבולבלת לגביהם.
כמו עובד/לומד, סגנון ליטאי/ספרדי, מראה כללי וכו'…
איך מבררים מה חשוב יותר, מה פחות מה צריך ומה לא?

ובנוסף, כל המחשבה אודות "בית של תורה" וחיים עם אדם שמקדיש את כולו ורובו ללימוד, זה אחרת ממה שמדברים בסמינר ומה שרואים בפועל אצל משפחות… (קושי כלכלי, אי הגשמה פוטנציאלית אצל האישה/הגבר וכו'…) אז איך אפשר להחליט על חיים שלמים שכאלו?

לקריאת התשובה >

מה בין התחשבות וכבוד לבין כניעה וריצוי

שלום רב ויישר כוח על האתר הנפלא! אשמח שתשרטטו לי את הדרך בין התחשבות כבוד וחסד, לבין צייתנות כניעה וריצוי. הוכחות וציטוטים ממקורות תורניים מאוד עוזרים לי. אני מבקשת בעיקר… לקבל הסבר להנחיות הרמב"ם: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה

לקריאת התשובה >

אני בת סמינר חוזרת בתשובה, אבל נפלתי וקטנה אמונתי. אני אובדת עצות.

כשרציתי לעבור לסמינר, וויתרתי על 5 יחידות במתמטיקה ועל 5 יחידות באנגלית. קיבלתי היתר מיוחד מהרב שלנו להמשיך ללמוד באופן חיצוני את המגמות הנוספות לאחר שהרב בדק שאין בכך דברי כפירה. היה לי קשה מאוד לוותר על זה, אך מאידך שמחתי מאוד, כי אז היה לי זמן להתחיל להתעמק בחכמה יהודית, התחלתי ללמוד בצורה נרחבת יותר מבעבר פירושים, ספרי אמונה ומוסר, הלכות, תורה שבעל פה.. (אור החיים, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, משנה תורה, ואפילו סיימתי כמה מסכתות בסדר זרעים ואני עוד מעט מסיימת את הסדר). כמובן שהכל קרה לאט לאט, זה תהליך איטי אך יעיל מאוד. בשלב מסוים, בסמינר, התבקשתי למלא בחינה באסטרופיזיקה, ואחת המורות ראתה אותי מחשבת חישובים ארוכים, מציירת מסלולים ומסמנת נקודות על תמונה של מערכת השמש. היא שאלה אותי איך אני יכולה ללמוד את הכפירה הזו, אז עניתי לה בכבוד ובכניעה שאין בזה כפירה כלל, ואפילו, יש בזה אמונה חזקה ומבוססת בה' יתברך. היא שאלה אותי האם בתור בת סמינר זה מקלקל את האמונה התמימה שלי בה', אז עניתי לה שאין זה מקלקל אלא רק מתקן את כל העבר שלי, את השנים שבהם חשבתי שאין ישות כזו כלל. היא פצחה בנאום חוצב להבות, על כך שהמדע מעורב בכפירה וזימה, שכל מטרתו הייתה להרחיק את האדם מבוראו.
אך כאן כבר אבדו עשתונותיי, וברגע אחד החלטתי להציף בפניה עובדות מוכחות לכך שהיהדות קדמה למדע והמדע הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות. הסברתי לה על טענת האר"י הקדוש, שדומה מאוד לטענה על המפץ הגדול, שלמעשה- פירש את חלק מהתהליכים האלו. (רק בשינוי, במקום לקרוא לדבר "מפץ" הוא השתשמש בכינוי "אור אינסוף" וכו') כמובן שיש בזה המון עומק ולא אפרט כאן. אך טענתי הייתה שדברי האר"י נכתבו במאה ה-16 ואילו תאוריית המפץ הופצה רק ב1949.. הסברתי לה על משפט פיתגורס, שמקורו במסכת סכה.. וכו' וכו'. היא כעסה מאוד אך לא הראתה את זה. ניסיתי להסביר לה שכל אלו רק מחזקים את האמונה שלי, ושל רבים אחרים, שבאמצעות החכמה האינסופית אני מתחזקת ביראת שמיים ואהבת ה'. ואילו היא- המשיכה לטעון טענות ללא ביסוס כלל כמו "מדע זה שקר" .
כך לאט לאט כל המורות התקהלו סביבי עם שאלות נוקבות כמו "איך את, בת ישראל, מוכנה להתקלקל בכזו קלות ראש בעזרת מדע?", "לא כדאי שתשתמשי בחכמה שלך כדי לבנות בית? יותר טוב מאשר לבנות איזו חללית שלא תוביל לשום מקום"..
ואז התחלתי למאוס בזה, לא ייתכן! לא ייתכן שישנם אנשים שפשוט לא מודעים לאור הטוב הזה שהקב"ה ברא! כל החכמה הזו, היא של ה' ומה'. ולמה צריך להדחיק את זה?
לאט לאט גם הבנות התחילו להבין שמשהו לא בסדר איתי, אני בחורה שתקנית, אינני נוהגת לתת לבנות להעתיק במבחן או לרמות, אפילו סתם לדבר בשיעור. לדעתי היושרה האמיתית נמדדת בין אדם לעצמו, ולא כלפי אחרים. ולכן אני לא מרשה לעצמי לתת לבנות אחרות להעתיק או להפך, גם אם התשובה תהיה במרחק של מבט אחד. הבנות חשבו שאני מאוד סנובית, סוג של בחורה שדואגת רק לציונים שלה. (כולן אחת אחת ללא יוצא מן הכלל, מעתיקה במבחנים)

לקריאת התשובה >

עומדת בפרשת דרכים רצינית בזוגיות

התחתנתי עם בחור מתמיד ולמדן גדול. סיכמנו בינינו שהוא ישב וילמד תורה כל זמן שלא נתקל בקשיים כלכליים, וכך היה המצב כשנה וחצי בערך, כאשר אני המפרנסת במשרה מלאה והוא יושב ולומד תורה ברצינות יתרה. קנינו דירה, לקחנו משכנתה ואני התחלתי ללמוד תואר שני (כדי להתפתח מקצועית, אישית וכלכלית), כך שהיקף משרתי ירד משמעותית (בשל ימי הלימודים)) ובנוסף התחייבנו לתשלום הלימודים, בעקבות כך הגענו לקשיים כלכליים עד שבעלי נצרך לצאת לשוק העבודה, בידיעה שהוא שומר על סדר לימוד תורני מסוים וקבוע (יומיומי). כך המצב היה, עד שלאט לאט הוא הפסיק ללמוד לחלוטין ולומד כרגע אולי שעה בשבוע. כמו כן, הוא עבר לשימוש באייפון (לצורך עבודה…) שתופס אותו בכל רגע נתון, גם כאשר הדבר לא נוגע לענייני עבודה (ווצאפים עם חברים, משחקים, דיבורים עם חברים וכד'). יתר על כן, הוא אינו מקפיד כלל על תפילות במניין ולעתים אני חושבת שהוא מפספס תפילות, מעבר לכך, הוא החל לשמוע שירים חילוניים ועוד'. רמתו הרוחנית ירדה ומתדרדרת מיום ליום!… איפה אני בסיפור? בלי סוף אני מנסה לדבר איתו על כל הנקודות שציינתי לעייל בכל הדרכים והאפשרויות ונתקלת באטימות, בהבטחות שווא שהכל עניין של זמן ויחלוף בהזדמנות הראשונה שיוכל ויגלה רצינות ומחויבות דתית גדולה יותר כשיתאפשר לו להיות פנוי רגשית וטכנית (מאוד עמוס בעבודה). המצב הנ"ל כבר מעל שנה ואני ממש פקעת עצבים ומלאת אכזבות וכעסים עליו! מרגישה נבגדת ושרימו אותי, כי אני להבדיל, מאז החתונה עליתי ברוחניות מאוד.
חשוב לי לציין שמבחינת תקשורת, אהבה ואכפתיות מסוימת הוא מדהים. מרגישה שהוא מילא אצלי הרבה חסכים רגשיים והעלה לי את הביטחון והדימוי העצמי, אך כחרדית, העולם הרוחני, הנצחי חשוב לי יותר מהנוחות האישית.
נקודה נוספת, אני לא מסתדרת ולא מתחברת בעליל למשפחתו ונתקלת בהרבה קשיים שונים, בין היתר גם ובעיקר על רקע עניינים דתיים/אמוניים (משפחתו מסורתית – חילונית). המצב כרגע ביני לבינם מאוד מתוח ומרוחק.
האם לאור כל המורכבויות הנ"ל אני צריכה להתעקש ולהמשיך בזוגיות הזאת, או שכדאי לצאת לפרק ב' עם עתיד אולי מבטיח יותר?

לקריאת התשובה >

הקנאה שלי בגלל חוסר ביטחון?

אני שואלת את עצמי האם אני סתם קנאית אובססיבית והכל נובע מחוסר ביטחון שלי בעצמי? או שמא הוא בהתנהגותו גורם או מגביר את זה?
בנוסף, אני לפעמים חושבת שמה שבאמת מציק לי זה לא העובדה שהוא מתיידד ברמה מסויימת עם נשים נוספות (למרות שעקרונית וערכית זה אכן מציק כי אני מאוד מאמינה שזה לא נכון בזוגיות גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מוסרית כללית) אלא העובדה שאני חשה בהעדפה של הקשרים הללו על פני הקשר איתי, כשאני בסביבת נשים נוספות. כלומר, גם אם בבית הוא כן מתעניין בי מדבר איתי ויכול להנות מקרבה איתי, הרי שבחוץ התקשורת איתי מצטמצמת בהרבה . לאחרונה זה התגבר יותר, והיה מצב גם שהוא שוחח ארוכות עם הגיסה ואליי כמעט לא פונה. כשפתחתי מולו את הדברים וירדנו לפרטים הקטנים מתוך רצון להגיע לרגש האמיתי שמאחורי הדברים, הבנתי ממנו כי אכן ייתכן שהעדיף לדבר איתה ופחות איתי כי היא לא עוקצת אותו ונפגעת ממנו וכו', כלומר שעשיתי כנראה באמת נהיה מעצבן ופחות נעים לדבר.
חשוב לציין שכבר הרבה זמן שאני מרגישה חוסר בקשר, לאו דוקא שקשור לקנאה ביחס שנותן לנשים האחרות, ופתחתח את זה מולו. הוא די מתגונן

לקריאת התשובה >

הריחוק בין גברים לנשים בחברה שלנו

נושא הקירבה המותרת והאסורה בין המינים במקומות כאלה מאד מעסיקה אותי, כי אני מאד שומרת, והקושי שלי עצום.
אני חרדית, אך מגיעה ממקום יחסית פתוח,
אך עם כל הפתיחות, קיבלתי מהבית המון יר"ש וציות להלכה בצורה בלתי מתפשרת.
אני יודעת שקיים תקנון שעליו חתומים רבנים חרדים, שמהותו היא- אמירת שלום שלום ולהתראות, אי השתתפות באירועים חברתיים.
כך אני נוהגת, מרגישה שמכבדים זאת, אך אני גם מרגישה עוף מוזר במשרד משפחתי וחם המונה עשרות עובדים.

לאחרונה נתקלתי במאמר של הרב יגאל אריאל (לא שמעתי עליו…) שאומר-
"הקוד הזה איננו ההלכה אלא הוספת סייגים וגזירות מתחום הדמדומים. אילו נהג משה רבינו על פיו, לא היה מציל את בנות יתרו מן הרועים, אלישע לא היה שואל בשלום השונמית, ובועז לא היה מדבר עם רות ונותן לה לאכול מן הקלי, לטבול את הלחם בחומץ ולשתות מן המים ששאבו הנערים. שמענו כיצד נהג בדורנו ר' אריה לוין לבקר כל שבוע את הרבנית הרצוג במשך שנים רבות כדי לדרוש בשלומה ולעודדה, כפי שעשה גם לאלמנות אחרות".

האמת היא שהשורות האלה גורמות לי להזדהות.

אני מרגישה שנשים שגורמות לקידוש ה' בעבודה הן נשים שמגלות אכפתיות ואנושיות,
ולא מסתפקות בשלום ולהתראות.
אשה מבוגרת במשרד שלי מתענינת בשלומם של כולם, גם של הגברים- "מה שלומך? איך הילדים? איך העבודה?" וכולם כל כך מכבדים אותה.
אולי זה קשור גם לעצם היותה מבוגרת?

לקריאת התשובה >

אני באמת אוהבת את בעלי?

אני כרגע נשואה לבעלי היקר למעלה משנתיים. יש לנו ילד מהמם ועוד ילד בדרך בעזרת ה׳. נראה שעל פניו אני צריכה להיות מאושרת מכל כך הרבה בחינות בעלי אוהב אותי ומכבד אותי מאוד, יעשה בשבילי הרבה דברים שאחרים לא היו

לקריאת התשובה >
דילוג לתוכן