עוד תשובות שנכתבו על ידי: נועם

אני סובלת. החיים שלי טובים אבל אני סובלת, אני עושה תואר במשפטים וזה מפריע לי לחיות, תקוע כמו עצם בגרון. אין לי מושג אם זה יעזור לי בחיים ואם לא זה ממש מבאס אותי אבל אני לא מצליחה למצוא את

בשנים האחרונות שמתי לב שאני מרבה להסתיר הכל מההורים שלי ולפנות לאנשים אחרים ולפתח כלפיהם תלות, שנה שעברה עברתי 4 מסגרות בשנה, בחלק מהמסגרות העיפו אותי, ובחלק מהמסגרות אמרו לי, שזה פשוט עניין של התאמה. כשהגעתי לבית ספר שאני לומדת

אני רוצה לדעת למה לחיות. אני לא מפסיקה כרגע את החיים כי אני מפחדת מאלוקים.ושאני חושבת שוב,גם איך שאני חיה את החיים אני צריכה לפחד מאלוקים..
ז'א ממילא אני לא מחוברת, לא מסוגלת להיות מחוברת, אז מה הענין??
אני לא איזה בחורה צעירה מבולבלת..
אני מרגישה שהחיים כבר גדולים וסוגרים עלי.ובאמת שניסיתי..
נמאס לי מהתמודדיות שלי..
אני לא חושבת שכדורים ירגיעו לי את כל הפחדים,החרדות והיאוש שלי.אני ראלית לחלוטין ולא מוצאת פתרון..
אני נמצאת בתהליך טיפולי והכול חונק עלי.
יודעת ומבינה כיום( בעקבות התהליך) שיש לי הרבה דפוסים מעוותים בגלל כל מיני דברים שעברתי בחיי.
אבל המודעות הזאת לא עוזרת לי..
אני כל הזמן בורחת במודע או בתת מודע לדפוסים מחשבתיים והתנהגותיים לא נכונים.
אני מוצפת, רע לי , והנפש שלי כל הזמן בורחת למקומות חדשים..(חרדות/ocd/ דיכאון ועוד..)אני במצב דרוך מה השלב הבא..
נמאס לי!!
לא מסוגלת להכיל את עצמי.לא מצליחהלשחרר את ההפרעת האכילה שיש לי..מרגישה מושפלת כ'כ..
אז כתבתי בלי יותר מידי לחשוב..
אני רק רוצה באמת לדעת למה בתור אדם מאמין( ואני מאמינה-לכן זה יותר מסובך..)אני צריכה להמשיך לחיות?
ואל תענו לי בכל מיני משלים וחיזוקים באמונה..
אני מרגישה מושפלת שזה מה שאני שווה בעיני אלוקים,חתיכת הפרעת אכילה..
לא יודעת אם אני מובנת בכלל..
מחפשת איזה תקווה..

אני רציתי להתחתן רק בשביל זוגיות ואהבה. זה הדבר היחיד שחשבתי עליו בבואי לנישואין. ואילו בעלי קודם כל חשב על המשכיות-משפחה-ילדים ועם זה הוא בא לנישואים. כשאני התפללתי בתור כלה שהאהבה בינינו תפרח ותהיה עמוקה -הוא התפלל שאכנס להריון במהרה.

שלום לכם קשה לי מאוד לאהוב את אמא שלי אני מנסה כל הזמן לראות אותה בטוב, להתחבר אליה, להבין אותה, ולא הולך לי אני מרגישה כביכול שהיא לא מקבלת אותי אלא אוהבת אותי רק כשאני באופן מסוים אולי לכן אני

אם להיות כנה, התחתנתי שלא מסיבות שכולן נכונות, הייתי כבר בת 35 ורציתי להתחתן, אפילו רעיון של משפחה לא היה לי בראש, רציתי להיות נשואה. בעלי, היה גרוש ללא ילדים, ובסך הכל בחור טוב, שהרגשתי שיאהב אותי וחשתי שיש פוטנציאל לממש את הנישואין וקשר הזוגיות שכל כך רציתי. לא הייתי שלמה, הרגשתי שיש משהו שלא שלם בהחלטה זו אבל החלטתי לקפוץ למים. אחרי החתונה, הדברים לא התפתחו כפי שרציתי, הרגשתי שממש אין ברכה בביתנו, בעלי נקלע לקשיים בעסק ולקח את כל כספי החתונה כדי שחשבון הבנק שלו לא יקפוץ ובכלל לא היה יציב מבחינת התנהלות כלכלית. יחד עם הרקע שלי שבית הורי פשט רגל ולאחר מכן גירושי הוריי, ולא משנה כבר ביקשתי והתחננתי ממנו שישנה את התנהלותו, כבר איבדתי סבלנות שבעלי ישנה דרכיו. דעכתי, שמנתי, איבדתי כל חשק לכלום ושום דבר, רבים מלא. אנחנו מנהלים משק בית משותף, מנסים מידי פעם טיפול זוגי אבל אין עדיין התקדמות של ממש. אני מייחלת לזוגיות בריאה וטובה, מלאת שמחה ותשוקה וברכה בביתנו אבל אני לא מצליחה להגיע לשם עם בעלי. ומצד שני, אני לא מצליחה לקבל ולהבין ולהרים מהלך של לקום ולהתגרש, אין לי תלות כלכלית בו. אנחנו כבר למודי טיפולים זוגיים וטיפולים פרטניים וסוג של מיואשים, הרבה פעמים אני מרגישה שאנחנו פשוט לא מתאימים ולכן לא מוצאים את הרצון ל"התאבד" על הקשר שלנו, אני גם חושבת שזו ההרגשה שלו והוא עכשיו נשאר בקשר שלנו כי יש לו התעסקויות רבות עם ענייני פרנסה ולא בא לו להתעסק בפרידה וגירושין. הוא גם אמר שהוא מסכים שאבחן את האופציות שלי ומבלי לפרק את הבית שלנו. גם כשאני חושבת על לעוף על הקשר שלנו, אני חושבת על להתקרב אליו אני מרגישה רתיעה של ממש, פחד, פחד להיפגע, לצאת פרייארית, כאילו שברור לי שאני אפגע ממנו וכל הנורות האדומות הבהבו לפני כן ואני התעלמתי מהן. ונמאס לי כבר, החיים נועדו לחיות אותם בתשוקה ושמחה ואני כבויה. אני מבקשת הכוונה, איני יודעת אם הכוונה להתחזק כדי שיהיה בי האומץ כדי לקבל החלטה להתגרש או משו אחר אבל אני רוצה להתחיל לחיות ולהיות דוגמא שמחה וטובה לבני. אנא עזרתכם

אני נמצאת בקושי גדול מול שאלה שאנחנו בתור זוג לא מצליחים להתגבר עליה ויש גם כאב גדול, אסביר… בעלי מאוד רוצה יציבות לילדים ולדעתו להתחנך בדרך החסידית זה הדבר הנכון למטרה זו והוא רוצה חיידר חסידי הוא בחר חיידר לא סגור מאוד אבל חסידי, זוהי דעתו והוא לא כל כך מוכן לקבל משהו אחר נראה שהצורך הזה ביציבות זה משהו שהוא לא יכול לחשוב אחרת בגללו זה כמו לקחת לו את הקרקע, אני משהו אחר לגמרי אני מאוד פתוחה לדיון ושינוי לגבי רמת דתיות אורח חיים דתי ששומר על מצוות אמיתיות בלי חומרות ובלגנים מתקבל אצלי טוב על הלב בלי שהשכנים ומנהל החיידר יבדוק אם איזה אורך חצאית ואם אני נוהגת חס ושלום וחלילה זה בעיני דבר מגעיל וחונק, טובה לי סביבה משוחררת כיפית נהנית וגם כן שמורה לא שאני מאמינה אדוקה כל כך אבל כן חושבת ששמירת מצוות היא טובה למשפחה ולבריאות במיוחד כי הגעתי ממקום כזה ושינוי של לעבור לאטאיסטית או לפחות לא שומרת מצוות היא לא תהיה טובה לנפש, זהו הילדים כרגע בחיידר חסידי, רע לי עם זה מאוד מה גם שאני רואה שם אנשים שנקראים אצל החרדים חסידים מודרנים מה שנראה מוזר מאוד כאילו אתה לא רציני לא חילוני לצערך כך זה נראה אבל כן עושה כמעט הכל זה נראה שאין ערך לא בדקו והחליטו אלא חיים עם מה שזרם נולדנו ככה ואנחנו מחפשים איך להנות בלי לצאת מהמגזר, אני שונאת את ההצגה הזו מקבלים כל אחד להיות מלמד רק כי הוא יודע לדקלם שיש גיהנום ושהשם יעניש את הילדים בקיצור אומללות בעיני, אפשר לסכם את זה שאין שם בעיני מקום לדרך לחיפוש לעמיות בתוך כל הדבר הזה של הדיקלומים.
בעלי לא מבין אותי כי הוא לא התחנך על זה ולא הרגיש את הדרך החסידית וגם כי הוא פחות אמפטי אלי עד כדי כך שהוא ישנה בשבילי או בשביל הזוגיות שלנו דברים, לא איכפת לו כל כך הוא חושב שתמיד אקבל אותו אולי הוא מנצל את זה באמת אין לי כל כך אפשרות לעזוב אותו כי אין מי שיתמוך ואני גם מפחדת… אולי יהיה לכם פתרון לאיך ליצור שיח נכון על הגברים או איך אקבל איזשהו חוזק לדרוש שלפחות יהיה משהו באמצע אם יש דבר כזה… אוסיף שלדעתי הילדים יכולים להנזק אולי לא דוקא מהדרך הזו אלא מזה שאמא שלהם כל כך חוששת ומרגישה שאין לה צד בנושא ושלא מתחשבים בה ושהם התחנכו בדרך שלא נראית לי, לא טוב לי לחשוב שהם יגדלו ויגיעו למסקנה שבעלי הצדיק וזה מה שהוא מרגיש ואני עוד איזו אחת שנמאס לה, מה שתאמת לא לגמרי נכון אני פשוט נחיתית קצת וחוששת מתגובות וגם לא עושה דברים בלי חיבור אני פשוט כנה מאוד אוהבת חופש וחיים טובים ולא אוהבת אחד בפה וחד בלב
(תמיד בסוף שיח מתיש הוא מוציא את הנשק שלהוציא פת

אני בחורה רווקה שיוצאת עם גבר גרוש עם ילד, מזה חמישה חודשים. לאחרונה (בחודש האחרון), נקלענו לתקופה קצת קשה בהיבט של התקשורת בינינו. איך שהוא נכנסתי להתקף של ביקורתיות קשה עליו, התקפי זעם, אקטים של כוחנות והוא בצדק מאוד נבהל, התרחק ממני וכבר 3 ימים שאנחנו בקושי מתקשרים אחד עם השני.
הוא טוען, ובצדק, שהוא מאוד מפחד שזה ישחזר את הסיפור עם הגרושה שלו, היתה שם המון אלימות מילולית כלפיו, חוסר הערכה, חוסר אמון, ואף אלימות פיזית.
איני יודעת כיצד להתקדם ומה עליי לעשות?
אני יודעת שיש בי בעיה של כוחנות ותוקפנות, זה לא זר לי, זה קורה לי גם מחוץ לזוגיות. מה עליי לעשות? החלטתי שאני אפנה לטיפול, האם יש מקום לטיפול זוגי?
אני בעיקר לא רוצה להפסיד את הזוגיות הזו. היא חשובה לי.

איך מבינים את החיים נולדתי להורים מתעללים .אבא שפגע בי.אמא שהתעלמה ושניהם יחד התעללו בי נפשית ופיסית למרות זאת למדתי אבל אני רק מוכרת בחנות כל החיים רק נתתי הייתי נשואה כמובן לבעל מתעלל והצלחתי להתגרש המשפחה נידתה אותי כי

אני בחורה בת 26 ולפני שנתיים עברתי תקופה שבה הייתי בדכאון של ממש עם כל המשתמע מכך
לקח לי הרבה זמן להרים את עצמי ובסוף בסיעתא דשמיא הצלחתי..
ומאז אני שומרת על עצמי הכי בעולם לא ליפול לשם שוב, הרגשתי אז שאין לי טעם בשום דבר זה היה סיוט ממש.
היום אני מרגישה שבתקופה האחרונה ממש קשה לי נפשית שוב ואני פוחדת שאני בדרך לשם שוב ואני ממש מפחדת שעכשיו לא אצליח להרים את עצמי שוב..
אשמח לייעוץ איך אשמור על עצמי לא ליפול ואם חלילה זה יקרה איך קמים.
תודה רבה