עוד תשובות שנכתבו על ידי: שפרה

שאלות מהותיות, שוני בין הדורות, זוגיות

היי, מגיל מאוד קטן מתעסקת בלי סוף בשאלות מהותיות שמהדהדות בפנים וגורמות לי לבטל חשיבות כמעט מכל דבר: חתירה לרכוש גשמי, עשייה שדורשת השקעה מעבר לאזור הנוחות וכו'. תמיד השאלה שמרחפת- היא אם בסוף מתים, אז למה בכלל? ואז נופלת

לקריאת התשובה >

איך לא להיפגע מבעלי?

העניין הכואב בחיי הוא הזוגיות שלי. בעלי הוא אדם דעתן מאוד ואפילו שתלטן, אוהב להתווכח וחייב שדעתו תתקבל. אני נפגעת ממנו לעיתים קרובות מאוד. ומצב זה התחיל מיד לאחר הנישואים ונמשך לאורך כל השנים. הפגיעות שלו הן בעניין המראה שלי, קמטים שהתחילו, קילוגרמים שנוספו בעקבות לידות ועוד ופגיעות רבות על אופן הדיבור שלי, הדעות שלי, בקשות וכישרונות שאין לי. כמו: אין לי סבלנות לשמוע אותך, את לא מבינה כלום, את בן אדם שטחי, היא לא מבינה שום דבר, עזבי אותה, היא לא נורמלית( דברים שאמר לאחרים עליי…)
בתחילת הנישואים סלחתי בקלות וניסיתי להמשיך הלאה, ברבות השנים וככל שהזמן עובר ואני נפגעת יותר, אני מתקשה יותר ויותר לסלוח. הפגיעה והעלבון נשארים לאורך זמן רב ואני מתקשה לחזור למצב רגיל. בזמן האחרון, התחילו להתפתח אצלי רגשות של סלידה ממנו, רתיעה, שמחה כשהוא יוצא מהבית ועצב ודכדוך כשהוא מגיע הביתה, רצון להתרחק ממנו ולא להיות בקרבתו. אני משתדלת מאוד להסתיר את זה ולהמשיך להתנהג בסדר, למרות שזה שואב ממני כוחות נפש אדירים.
לאורך השנים ניסיתי להבין מהם הדברים הגורמים לו להתפרץ, לצעוק ליד הילדים ולהעליב גם מול אנשים אחרים ואני מנסה להימנע מאותם דברים שמרגיזים אותו, אבל בעיקר חשה כישלון ואכזבה עמוקה, כי הפגיעות, הצעקות וההעלבות נמשכות….
ניסיתי שיטות שונות כדי להתמודד עם המצב כמו: להיות אסרטיבית מולו ולבקש שלא ידבר אליי ככה, לחייך, להראות שאני נפגעת ולהסביר את עצמי. שום שיטה לא עבדה והפגיעות נמשכות בממוצע של פעם או פעמיים בשבוע. השיטה שאני נוקטת בה עכשיו היא שתיקה. אני פשוט שותקת ואחר כך נכנסת לחדר, מתפללת לה' ובוכה. השיטה הזאת גם לא עובדת, אבל אין לי כוחות לעשות משהו אקטיבי יותר, איבדתי אמון….
לאורך כל השנים, הוא מעולם לא ביקש סליחה. לא הכיר בעובדה שנפגעתי ולא ניסה לשנות את התנהגותו.
אני מרגישה בדידות גדולה מאוד ושואלת האם זה מה שרצה הקב"ה בנישואים?!
קשה לי מאוד להיות כל כך לבד, ללא חבר, ללא משענת ותמיכה. אני לא מספרת את הדברים לאף אחד, רק ה' יודע.
השאלה שלי היא, איך אני יכולה לגרום לעצמי לא להיפגע? לא לשים לב לאמירות האלימות שלו ולהמשיך הלאה? בעצם איך לפתח חוסר רגישות? זה חשוב לי מאוד למען הבריאות הנפשית שלי.

לקריאת התשובה >

אני מפחדת מהקורונה!!!!

אני מפחדת!!! מפחדת נורא!! קשה לי אפילו להגות את המילה מרוב פחד. מהקורונה.אני מפחדת חלילה שאני או מישהו מקרובי ידבק. אני מפחדת נורא אם אפילו נצטרך להכנס לבידוד.לא יכולה לדמיין את עצמי לא רואה את בעלי וילדיי לשבועיים. יש לי תינוקת קטנה שצריכה אותי, ואני אותה. והיא עוד יונקת וקשורה אלי מאד.קשה לי נורא אפילו להביע את התחושות שלי. סוג של פחד אפילו להגות במילים את החשש. אפילו לכתוב את הדברים מתיש אותי נורא.אני יודעת שעוזר להתפלל ולהאמין. וגם לעשות נשימות והרפיה…אבל משום מה זה לא עוזר לי!אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מדמיינת סיטואציות לא נעימות ואני מתמלאת חרדה. מה אני יכולה לעשות??? איך אני יכולה לעזור לעצמי??? קשה לי נורא ואני ממש פוחדת!!
תודה מראש על עזרתכם!!

לקריאת התשובה >

ההורים שלי לא בררנים בבירורים בשידוכים

אני בת בכורה וההורים שלי פעם ראשונה במצב הזה של שידוכים לבת ,
ההורים שלי אנשים שאני ממש אוהבת ומעריכה ומאז ומתמיד ידעתי שהם מעריכים אותי מאוד אוחזים ממני ואוהבים אותי רק בתקופה הזאת של השידוכים הכול השתנה, משהו בעיתי לגמרי ואני לא מצליחה להבין מה הבעיה מקווה שאני יצליח להסביר.
מוצאים לי הרבה סגנונות של בחורים – מכל הסוגים ממש אולי כי עוד לא קלטו את הסגנון שלנו או שאנשים סתם תוקעים שמות, ההורים שלי מבררים על בחור ואולי צריך לצין שאמא שלי יותר מנהלת את ההצעות ומבקשת מאבא שלי לברר, אבא שלי אדם מאוד טוב שקשה לו לראות רע באחרים ורוב האינפורמציה שהוא מביא זה דברים כללים כי גם קשה לו לחפור לאחרים וגם הוא שומע רק דברים טובים ובחיים הוא לא חזר לי אם אינפורמציה של למשל – הבחור הזה לא משהו ב….., הקטע של הלימוד פחות נראה לי, הסגנון פחות מתאים לך.. וכולי , ההרגשה שלי שהם מתלהבים על כלום כי הרי מחמיאים על כולם רק צריך לקלוט את האינפורמציה הנכונה, בברור אני יודעת על בחורים פחות טובים שהציעו לי וההורים שלי ממש ממש לא ממהרים להוריד כלום, ההרגשה שלי שהם בכלל לא חותרים לבחור הכי טוב שיכול להיות ( אני מודעת לזה שאני לא יקבל מושלם אבל אני רוצה להרגיש שההורים שלי מחפשים בשבילי את הטוב ביותר) מה שקורה זה שלמשל אני מגיעה אם אינפורמציה מבעלים של חברות שממש לא נשמע שמדובר בבחור טוב / מתאים וההורים שלי מתעצבנים עלי למה אני פוסלת את כולם או למשל אח שלי (קרוב בגיל) שמגיעה אם אינפורמציה מחברים שלו שמכירים את המדובר שהם מחויבים לאח שלי כמו שאומרים וזה אינפורמציה הרבה יותר אותנטית, ההורים שלי מתחילים לומר לא בטוח שזה נכון השאלה איך החבר ההוא תופס אותו אולי זה רק הנקודת מבט שלו וכולי, בקיצור בוחרים להתמקד באינפורמציה החיובית מה שמוביל אותי למקום שאני ממש לא מאמינה בברור של ההורים שלי וזה מוציע אותי מהדעת – כי אני רוצה לסמוך על ההורים שלי בלב שלם ואני פשוט לא מצליחה. היתה לנו שיחה וניסיתי להגדיר להם שמה שאני חושבת שצריך לצאת מתוך נקודת הנחה שלא כל מי שמציעים מתאים אלא בוא נראה אינפורמציה שתשמע לנו ולא לחשוב שמציעים לנו רק את גדולי הדור ולדון לכף זכות מה שאומרים עליהם . אבל באמת ההרים שלי חושבים שאני פוסלת בלי בסיס ונעולה על עצמי מה שאני מרגישה שפרוש לא נכון!!
אני יודעת שאני לא יקבל מושלם , אני יודעת שאני יתפשר , ואני מרגישה שאני פתוחה ומקבלת המון אבל אני רוצה ללכת בלב רגוע לפגישות בידיעה שאת שלב הברורים עברתי בהצלחה מה שלא קורה, אני מגיעה לפגישה ואני באה ממקום הרבה יותר בוחן בקטעים רוחניים כמו מידות, לימוד , השקפות במקום לבוא ולבדוק יותר חיבור ודעות משותפות.
המצב נהיה ממש גרוע אני מחפשת לברוח מהבית בכל זמן אפשרי או לישון כי קשה לי לראות את הבקורות של ההורים שלי, ואני מרגישה שאני קורסת כי גם ככה (כמה שאני צעירה וסימתי סמינר שנה שעברה) רב החברות שלי התחתנו ויש לי ולהם לחץ מסוים כבר וגם יש לי אח ואחות שברגע שאני יתארס הם יצאו לשידוכים.
לפני שבוע בערך החלטתי שאני פסיקה להביע דעות בכלל ובמקרה הכי גרוע אני ילך להפגש אבל אתמול אמא שלי אמרה לי שהציעו מישהו והם בררו קצת ואמרו עליו שהוא "צדיק" (אני מחפשת בחור צדיק ואכותי אבל את מבינה שהתכוונו מעבר..) ואח"כ עוד מישהו אמר שיש לו זקן (מה שממש לו מקובל בסגנון שלנו לבחור)אז אמרתי כי באמת אני לא רוצה שהם סתם יבררו ויעבדו קשה שלא נשמע הסגנון שלנו, ואז אמא שלי ממש כעסה לא אמרה לי אלא לאבא שלי אבל שמעתי
היא אמרה שנמאס לה שאני סתם קוטלת ואין לה כח לשמוע לי שידוכים כי תמיד אני יפסול ויהיו לי דעות… וממש כעסה.

לקריאת התשובה >

לא מצליחה להתפלל

התחתנתי בגיל מבוגר יחסית.
ויש לי קושי: קשה לי להתפלל.
זה התחיל אחרי שסיימתי את הלימודים והתפילה העלתה בי קושי כי זה הזכיר לי את בית הספר שזה היה חלק מהלוז וחובה. אחר כך קרה לי משבר עם אבי לפני כמה שנים
ונגרם לי כעס כל כך גדול על אלוקים שלא יכלתי לפתוח סידור.
לפני שנה התחתנתי, בגיל 24 ומאז החיים נהיו טובים אבל עדיין אני לא מצליחה להתפלל:(
ניסיתי שבוע רק ברכות השחר וזה לא הצליח
ואני ממש מיואשת
מה אראה לילדים שלי?

לקריאת התשובה >

רציתי בית מלא בילדים

אני בעלת תשובה, התחתנתי לפני כ17 ובחסדי השם, זכינו ל2 בנות מקסימות, יש לנו הרבה נחת מהם. עברתי אח"כ כמה הפלות רצופות ואף ניסינו טיפולים שלא הצליחו.
אני רוצה בית עם המון ילדים אבל הגיל וההפלות שלא ברור מה סיבתן. חושבת על אימוץ אבל נראה שכבר מאוחר מבחינת הגיל, חושבת על אומנה אבל הבעיה היא שיכולים להחזיר את הילדים להורים ….
משתדלת להיות שמחה במה שיש אבל לא קל לי, מרגישה סיפוק אדיר בלגדל את הילדות, שזה תפקידי האמיתי (למרות שעובדת במשרה מלאה בעבודה משמעותית)
מה לעשות???

לקריאת התשובה >

בעלי אוהב לשלוט עלי

הגעתי כבר מזמן למסקנה , שבעלי אולי אוהב לשלוט עליי , ממש כך נשואים כמעט 10 שנים, יש לנו ארבעה ילדים. חרדים. בעבר היתה תקופה , שהוא דיבר אלי ממש לא יפה, יהיו שיקראו לזה אלימות מילולית אולי…. היינו בטיפול

לקריאת התשובה >

מרגישה לבד בתוך הנישואין

לפני הנישואים אמרו לי שאם לא נמשכים לבן הזוג זה יכול לעשות בעיות בנישואין. התחתנתי עם בעלי בעקר בגלל שהוא אדם מאוד טוב שלא יודע לעשות רע לאחרים.
יחד עם זאת, כבר כמה שנים שבעלי לא משקיע בזוגיות ואני מרגישה כל הזמן את הצורך לשאול אם הוא אוהב אותי. כשזה מתפוצץ לרוב זה כשאני מרגישה לבד במטלות השוטפות של הבית כשמרגיש לי שהוא לוקח חלק מאוד קטן אז הוא מדגיש בפני שכך הוא אוהב אותי בזה שהוא עוזר בבית. אבל בינו לבינה זה לא עניין שהוא ממש מגדיל ראש ואינו מתנהג כבעל מחזר, אינו נותן מחמאות על דברים שאני עושה ועל איך שאני מתלבשת. אני מרגישה ממש לבד. בתקופה האחרונה אני ממש מרגישה שאני דוחה אותו ולא רוצה בקרבתו . אינני רוצה לפגוע בו אך האם עלי כאשתו חלה החובה להמשיך להישאר אשתו כשאינני נמשכת אליו ואל דרכיו

לקריאת התשובה >

בעלי רוצה אותי לא צנועה. אישה כשרה עושה רצון בעלה בזה?

כשהייתי נערה, הייתי מהצדיקות בשכבה, חברותיי ואני היינו בנות ששואפות באמת להתעלות, לומדות ספרי אמונה וביטחון ומתפללות שלוש תפילות ביום, מקפידות יותר מהרגיל בצניעות ועוד. שאפתי כמובן לבית הכי תורני שיש, ואכן נישאתי לבחור שבתקופה ההיא באמת היה צדיק רציני. אבל מה, מיד לאחר החתונה נשבר בו משהו, הוא הביט עלי והבין שלא אלו החיים שהוא רוצה. הוא החליט להשתנות, אבל לא בעצמו אלא לשנות אותי. הוא היה בדיכאון ממש מאיך שאני מתלבשת ומאיך שאני בכלל, בכל פעם שאמרתי איזו הלכה הוא יכול היה להיכנס לדיכאון של יומיים שלושה.
אני עצמי אמנם חשתי מושפלת ומרומה, אך בכל מאודי רציתי שהנישואין יצליחו, באתי עם אג'נדה שצריך לוותר, ולעשות הכל כדי שיהיה שלום בית. וגם הייתי מאוהבת בו מעל הראש. הלכנו לטיפול, ואחר כך למטפלת אחרת. אצל שתיהן הדינמיקה הייתה זהה, הן ראו שבעלי עומד על שלו ולא מוכן להתפשר בכך שהוא מוכרח שאשתנה עבורו. ולכן התמקדו בי, למה כל כך קשה לי להשתנות. כיום במבט לאחור יש לי ביקורת רבה על אותן מטפלות, למה נראה להן שמישהו יכול להנדס מחדש את בת הזוג שלו? ולמה למען ה' הבעיה היא במי שלא רוצה לשנות את חייה, ולא בבן אדם שלא משלים עם בחירתו השגויה או עם זה שלא היה סגור על עצמו כשבחר בי. למה אני זו שאמורה לשלם את המחיר על הטעות שלו.

תכלס בפועל, בחרתי בחור איקס, כיום אני נשואה למישהו אחר לגמרי. שזה יכול להיות נסבל ואפשר להכיל שינוי דרסטי בבן זוג שאוהבים, אם היה לי את עצמי. הבעיה היא, שהוא התחיל עם לשנות אותי ולא עם השינוי שבו. התהליך הזה, שהתחיל כעניין תמים של "רק תקצרי את החצאיות", הלך והתקדם ושינה את כל סגנון הלבוש שלי בצורה קיצונית. לא יכולתי לבחור בגדים בעצמי, הכל הוא החליט. צורת וסגנון לבוש שפוצעים לי את הנשמה, כי הצניעות היא אצלי לא עניין של לחץ מהמורות אלא הוא בא מתוכי, אני כזו. וכואב לי ממש ללבוש את מה שהוא קובע לי. אני מרגישה ברבי שלו, חפץ נאה שהוא רוצה להתהדר בו מול אחרים. הוא גם היה אומר זאת במפורש, אני רוצה שאחרים יראו כמה את ***". שזה הדבר הכי מנוגד לרעיון של צניעות, אבל זה מה שהוא רוצה. ואני, דווקא משום שאני רוצה לעשות מה שה' רוצה, יודעת שאישה כשרה עושה רצון בעלה, וקרועה בין דרישת התורה לצניעות לבין החובה שלי לעשות רצון בעלי. ומה באמת ה' רוצה ממני בעניין הזה? לא יודעת.

בהתחלה לא הייתי מודעת לאיך אחרים רואים זאת ועוד הייתי מדברת כמו שאני תמיד, דוסית. אחר כך הבנתי מה אחרים רואים בי, כל הסביבה שלי דיברו עלי אבל לא איתי, בכל זאת לא נעים, ודאי תיארו לעצמם שהשינוי הקיצוני שעבר עלי הוא בגלל בעלי. מהר מאוד התרחקו ממני כל החברות, או יותר נכון הן לא ידעו איך לדבר איתי כי פתאום הייתי מישהי שונה בעיניהן. אני מבינה אותן, אך נותרתי בודדה מאוד. מול משפחתי הטראומה קשה יותר, הייתי הצדיקה במשפחה, הפרח, והנה מישהו בא ושינה אותי לגמרי. הם לא ידעו איך לעכל את זה, וגם הקשר הקרוב שהיה לי עם אחיי, התעמעם ונעשה שונה ומרוחק יותר. אמי רק דרכה לי על היבלות בכך שהביעה בקול את אכזבתה מבעלי וממני, וכך התרחקתי רגשית גם ממנה. כך חשתי שגם אופציית הגירושין לא קיימת כי אמי לא תתמוך בי. גם מבחינה מקצועית, קיבלתי את משרת ההוראה שכל כך רציתי אבל ירדתי מזה כי לא הייתי מספיק דוגמא לבנות בעיני עצמי, מבחינת הלבוש, ואני האחרונה שארצה להרוס את החינוך שלהן. אז חלומי הגדול להיות מורה בסמינר עמד להתגשם, ולא יכולתי ליישם אותו. כך מצאתי את עצמי אבודה גם בפן המקצועי, אם לא אהיה מורה מה כן?

אחרי שנתיים של שינוי והליכה אחרי בעלי תוך שהוא מכריח אותי לרמוס את כל מה שיקר וקדוש לי, ודווקא מול משפחתי וחברותיי, נכנסתי לדיכאון עמוק . גם אז הוא לא התפכח ולא שינה את עמדתו לגבי הדרישות שלו ממני. כך התחלתי הריון ראשון, עם כדורים פסיכיאטריים וטיפול נפשי שאמור היה לסייע לי. הדינמיקה של זה הייתה שאני אומרת לו בקטע רומנטי מתוך אהבה "אני אלך אחריך לכל מקום שרק תחליט" והוא בתמורה מקצין את הדרישות עוד ועוד. הדיבורים משיעורי הבית היהודי על כך שכאשר את נותנת, בסוף גם תקבלי, התבררו כשקר. נתתי בלי סוף. הוא אפילו לא הבטיח לתת משהו בחזרה.

בפועל, הטיפול הנפשי שוב הפך לזוגי כי בעלי הגיע לפסיכולוגית שלי והפך את הטיפול לזוגי. איכשהו, גם כאן הדינמיקה של הטיפולים הקודמים חזרה על עצמה, קל להפנות את החיצים אלי ולגרום לי לרצות אותו ולא לו לרצות אותי, כי אני זו שכמהה לאהבה ולקשר זוגי טוב. מאז אני לא חוזרת לטיפולים, כי הדרך היחידה שבה הם פועלים זה לפעול עלי לתקופה הקרובה לרצות את בעלי בשמחה בחודשים הקרובים, על חשבון רמיסת האישיות שלי שוב ושוב בלי להתחשב בזה שהייתה כאן מישהי 21 שנים עם חלומות ואישיות משלה. המישהי הזו כבר לא קיימת, היא רמוסה לגמרי. אני עצמי חשבתי שאוכל באמת להשתנות ולזרוק את מי שהייתי, אבל זה לא עובד. זה רק דיכאון גדול ועמוק שמתפרץ בכל פעם מחדש ומוביל אותי לרמות של חוסר תפקוד. איבדתי את כל מי שהייתי בשביל בעלי, וכיום אני חושבת שהקרבן הזה לא רק גדול מדי, הוא פשוט בלתי אפשרי.

יש לי שיחות רבות על כך עם בעלי, כי חוץ מהעניין הזה הוא בעל טוב וקשוב ואינטלגנט וחבר טוב לחיים ואבא מקסים לילדיי. כבר 13 שנה אנחנו נשואים ומדברים על כך ארוכות, הוא עומד בשלו ולא מוכן לאפשר לי להיות אני. כלומר הוא אומר שכן אבל לא מקיים זאת בפועל. כל חצאית שכבר לא עומדת עלי בגובה הנכון לדעתו, זו סיבה אצלו לפנים זעופות. אני ממשיכה לשמש בובת הברבי שלו, וזה תפקיד כל כך, כל כך שנוא עלי! אני אוהבת להתלבש יפה ולהתקשט אבל לעמוד ולמדוד לי איפה גובה החצאית ולבחון במבט ביקורתי מתמיד כאילו הייתי בובת תצוגה בחנות ולא בן אדם! שזקוק למרווח נשימה ומינימום של החלטה עצמאית אם הגב שלי מספיק בסדר היום לנעול עקבים או לא. בלי קשר לדת ולצניעות, זה מקום מאוד חונק להיות לבושה לפי קריזות של מישהו אחר בלי יכולת להחליט לעצמי בזה.
אני כותבת כי אני תוהה אם הגיוני להתגרש עבור כזה דבר. בן זוג דוס יותר ומכבד יותר כנראה אין בנמצא בשוק הגרושים שהוא לא משהו בלשון המעטה, כך שאני לא רואה סיכוי לחיי זוגיות טובים יותר. אם להתגרש כדי להיות לבד, אני גם כבר לא בטוחה עד כמה אוכל לשקם את עצמי ולחזור להיות אישיות בפני עצמה ולא סמרטוט אבוד כמו שאני כיום. כמובן, כל הסביבה לא יודעת מאום, ובעיני אחרים אנחנו זוג מוצלח ביותר.

ושאלה נוספת, רוחנית יותר. מה ה' רוצה מנשים. למה מצווים עלינו להיות דתיות בעצמינו אם בסוף מי שמחליט הוא הבעל, מה ה' רוצה ממני בתחום הזה? אני שואלת לא רק בשביל עצמי, כי בעניין הלבוש אני רואה בזה תופעה יותר רחבה, בנות רבות משנות סגנון לבוש אחרי החתונה, ומי יודע כמה מהן עושות זאת שלא מרצונן כמוני. אז בשביל מה חינכו אותנו לצניעות או בכלל להיות דתיות? אפשר לקצר את החינוך הדתי ל"תעשי מה שהוא יאמר" וזהו. למה להכניס אותנו לכף הקלע הזו.

לקריאת התשובה >

להשתחרר מהעבר ומהנפילות שחוויתי

אני בחורה חרדית רווקה בשידוכים מחכה בעזרת השם להקים את ביתי בקרוב!, לפני כמה חודשים, הייתי שקועה תקופה ארוכה בקשרים וירטואלים ברשת עם כל מיני אנשים לא יהודים….חלקם היו ממש ממש דוחים והקשרים שניהלנו הם לא היו קשרים רדודים וחברותיים כאלו מלמעלה אלא הרבה יותר אישיים ורגישים ואסורים ממש …. היום ב"ה מחקתי את האפליקציות והאמייל ששימש אותי לזה אבל מידי פעם אני נזכרת בזה ועולה בי תחושה ממש של גועל!!! קשה לי לחשוב על זה שהייתי עם בנים כאלו מכוערים בפנימיות, שממש מתנהגים כמו חיות (שמתאימים להם בחורות גוייות טמאות ולא יהודיות ספוגות בתורה!..) ! נכון שלא ממש הייתי בקרבתם פיזית ב"ה, אבל לי זה מרגיש נורא ואיום
החשש שלי זה האם זה יכול להשפיע על הנפש שלי לרעה חלילה?! האם זה יכול להזיק לנפשי? ואיך אני יכולה להתנער מתחושות הגועל האלו, לשכוח מאותם קשרים לא ראויים ולא טהורים ולהמשיך הלאה?!
כמו כן, קשה לי לחשוב על עצמי שאני חלילה בחורה מלוכלכת… ואולי מה שמשפחתי רואה בי: בחורה צנועה ויפה זה לא בדיוק נכון!!!
אשמח לתשובות במהרה …. תודה על ההקשבה !!!!

לקריאת התשובה >
דילוג לתוכן