לאורך השנים היה לי קשה ביותר עד בלתי אפשרי להתרכז באמת בלימוד, בעיקר בלימוד לבד. ז"א שכשישבתי ללמוד לבדי פשוט קרעתי את עצמי, וגם זה לא החזיק יותר מדי זמן. התחלתי לבהות ולחלום על כל נושא אחר מלבד הגמרא. וכך עוד שורה ועוד עשר חלומות וכו'. באופן כללי כמעט ולא למדתי לבד. עם חברותא היה תמיד יותר טוב ויותר הצלחתי בזה, אבל גם בזה חסר את המרכיב העצמי של החיפוש העצמי והחתירה לבירור הסוגיא וכו'.
אבל בעוד שבעבר היה לי דחף עצום ללמוד וכל הזמן ניסיתי וקרעתי את עצמי וישבתי שעות בכוח ובלי תוצאות כמעט, בשנים האחרונות הוא הלך ונחלש, עד שכיום פשוט אין לי כח ללמוד.
אני מרגיש גם שאין לי חשק בכלל ללמוד, ואני נקרע בין השאיפה המהותית והעקרונית שלי להשקיע וללמוד בצורה מסודרת, ולהיות ת"ח אמיתי הלן בעומקה של הלכה, בכל הכחות והחושים ובעומק העיון, לחדור לעומקה של סוגיה, ולהקיף אותה כמו שצריך. לרכוש עוד מסכת ועוד מסכת עד לדעת את הש"ס כולו. ואפשר להוסיף על זה גם שליטה בתורה שבכתב ובמכמניה, וכו'. ואני לא חושב שזה לא רצון אמיתי, או שזה נובע מהחברה וכדו', הבירור שאני מנסה לעשות עם עצמי העלה שזה רצון כנה ועמוק וחזק, אבל באמת הוא סופג מכות מצד המציאות המאכזבת ומצד החשק והרצון המעשי או מה שזה לא יהיה, שלא אוחז שם. בפועל הרצון שלי לא שם, ממש לא שם. (עכשיו אני אתאר את זה ממקום אחר וזה נשמע ממש סותר). אין לי שום חשק ושום רצון לשבת מול הגמרא. אפשר לומר שאין לי טעם בלימוד (אבל אין כן נהנה מהלימוד בעיקר מהבנות חדשות), מבחינתי יכול לעבור יום שלם בלי לפתוח ספר, ויכול להיות לי אפילו סיפוק אם אני אעשה משהו מועיל (בשונה מאם אני אשב ואחלום מול הספר). אני ממש מתבייש אבל אני מודה שאני שנחשב אברך מוערך ולמדן ואפילו יודע קצת, לא ממש מחובר (או ממש לא) ללימוד. ולא שיש לי משהו אחר לעשות, אין לי שום תוכן אחר בעל ערך שמתמודד על המשימה לתת לי סיפוק בחיים. (למעט עיסוק בהבנות בנפש ובמוזיקה, אבל זה לא משהו שאני רואה כתכלית).
אני סוחב את עצמי יום יום לכולל (בזמן כמובן, יען כי בבין הזמנים איני לומד כמעט), בלי טיפת חשק, אתבטא בחריפות ואומר שאני מרגיש שאני לא באמת שם. אני לא מביא את עצמי לכולל. סתם דופק סדר כי אני מוכרח, ומנסה ללהטט בין המילים של החברותא ובין שלל המחשבות והחלומות שמעסיקים את מוחי. אני לא שם. אם זה היה תלוי בי הייתי עוזב את הכולל, אבל אני יודע שזה לא נכון (אני יודע שאני מדבר בשני קולות). אני לא רוצה לעזוב, אבל מצד שני אין לי כח לסחוב. בכל מקרה זה לא תכלס. הבזבוז זועק לשמיים ומשווע לעזרה. זה לא שייך שאני אעביר ככה את שנותי.
האם אני צריך להסיק מזה שזו לא תכליתי ללון באהלה של תורה. שמה שהשם דורש ממני זה לא להדבק אליו באמצעות התוה"ק? א, לא נראה לי ואני לא מרגיש כך משום מה. ב, אין לי חשק גם לשום דבר אחר, לאף עשייה אחרת.