עוד תשובות שנכתבו על ידי: ורדית

לאקשיבה שלום וברכה, תודה על האפשרות להתייעץ תמיד, שאלתי כאן שאלה בעבר ותשובתכם עזרה לי מאד! אני בחורה בת 23, בשידוכים ונמאס לי אפילו מעצמי לשאול שאלות של "מה מתאים לי", "איזה כיוון", נמאס לי כבר לחפור בעצמי ולא להגיע

אני אוהבת ללמוד תורה, וזה לא מקובל בכלל. להדחיק את זה? (אני אשמח לא לקבל תשובה על ללמוד דברים של בנות, כי אני אוהבת ללמוד דברים שנחשבים של "בנים", זה גורם לי באמת להתקרב לה', להבין את רצונו.) מה עושים?

שלום רציתי לשאול שאלה שמציקה לי מאוד ברמה האישית כבר הרבה זמן, מה הדרך הנכונה לחיות בה את חיינו בדרך התורה, עד כמה לערב את החול ועד כמה להתנזר ממותרות? מה האיזון הנכון, מה רצון ה', הרי לא יתכן לשבת

שלום, לפני כמה חודשים דיברתי עם אמא שלי על נושא מסוים והיא אמרה לי שאשה אף פעם לא יכולה להיות אחראית לעצמה אלא אבא שלה משגיח עליה עד הנישואין, שאז היא עוברת לחזקת בעלה. כאילו מדובר על איזה חפץ. יש

אני נערה חרדית שלומדת בסמינר, והשאלה שלי היא בנושא אמונה.
בכללי אני בנ"א שמאד חוקר דברים לעומק, אני מאד אוהבת להבין דברים עד הסוף, קשה לי לעשות דברים בלי להבין למה אני עושה אותם, ולכן הרבה פעמים קשה לי העיניין של האמונה, כי הרבה פעמים יש שאלות שאין עליהם כל כך תשובות, או תשובות כגון: אנחנו בתור בני אדם לא נוכל להבין את הדבר הזה… וגם כל מיני ניסים או דברים מעל הטבע קשה לי להאמין לזה….
ובקשר לאורח החיים הכללי שלי, אני חיה בתור בחורה חרדית, אבל אני מרגישה שאני חיה ככה בגלל שנולדתי למציאות הזאת, אני מקיימת מצוות מכיוון שככה הורגלתי מגיל קטן, אני לא באמת עושה את זה מתוך בחירה חופשית לגמרי, אני לא חקרתי, בדקתי והחלטתי שאני רוצה ללכת בדרך הזאת, ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושבת שזו דרך לא נכונה, להיפך, אני הרבה פעמים נפעמת מהאורח חיים שלנו, ומהתורה שמחנכת אותנו להיות כל כך מוסריים ומתחשבים בזולת, אבל אני רוצה לעשות את הדברים, את כל המצוות מתוך הבנה אמיתית, ומתiך חקר שזו הדרך הנכונה, כי אם כך אני לא מרגישה שונה מנוצריי או ממוסלמי, מכיון שגם הוא חי ככה כי הוא נולד למציאות הזאת, אז מה אני שונה ממנו? בגלל שנולדתי חרדית אני שונה ממנו? הוא גם מתנהל על פי דת מסוימת בגלל שככה חינכו אותו, אם כל אחד במהלך חייו היה עוצר רגע ובודק האם הדרך שהוא חי בה היא באמת הדרך הנכונה, אז כולם היו חיים באורח החיים הנכון. (שאני עדיין לא בטוחה מה הוא).
אני שואלת כיצד אני יכולה לנהל את חיי מתוך בחירה וחקר שזו אכן הדרך הנכונה.
תודה מראש.

לצערי, במגזר שלי משום מה לא מדברים מספיק על הלכות שקשורות לתרבות (סרטים, מוזיקה, ספרים), ויצא שהייתי ועודני צורכת תרבות לועזית ברובה.
אני מנסה להיגמל מספרים ומהשירים הלועזיים שאני שומעת אבל חסר לי בסיס רעיוני שיעזור לי לקבל כוחות לעשות את הצעדים הקשים מנשוא הללו מבחינתי.

אז כמה שאלות יש לי –
קודם כל לגבי ספרים. יש כל מיני ספרי פנטזיה וכו, סיפרות גויית, בלי בעיות צניעות מיוחדות שאני נורא נהנית לקרוא
השאלה שלי היא כזאת – יש אפור באמצע, או שזה שחור ולבן? אסור בתכלית האיסור לקרוא כל ספר שנכתב ע"י אדם לא יהודי או דתי?
כי קשה לי עם המחשבה שאסור לקרוא כל דבר, כשבעצם יש ספרים שלמים בלי בוטות, אלימות או חוסר צניעות.

לגבי מוזיקה – אני יודעת שאסור לשמוע שירי אהבה (שומעת בכל זאת), אבל האם כל שיר לועזי אסור לשמוע?
יש שירים שמדברים על משפחה, על חוסר ביטחון, על התמודדות עם משבר. והאמת, אני אדם מאוד מילולי, וחסרה לי חדוות היצירה, ואומנים ששופכים את הלב או מלבנים דברים עם עצמם במילים בצורה אינטלגנטית במגזר. שומעת את ישי ריבו ואת שולי רנד, שנתנו לי קרן אור. אבל עדיין זה לא מספיק לי.

וגם לגבי סרטים, לא ברור לי מה נכון. מותר לי לראות סרטים או סדרות שאין בהם דברים לא ראויים?

אז בעצם מה שאני שואלת זה, האם כל המדיה אסורה בתכלית האיסור? כי הרי בפורמט של סרט לדוגמא (לשבת ולהסתכל על וידיאו במסך), אין בעיה, הבעיה יכולה להיות בתוכן שלו. אני מקווה שאתם מבינים מה אני מנסה לשאול, אני קצת מבולבלת.
אנסה לכתוב במשפט אחד- בענייני תרבות, האם הכל אסור או שמותר לצרוך כשמדובר בתוכן נקי?

יש לי שאלות קיומיות שמעסיקות אותי הרבה:
למה נברא העולם? בשביל מי ובשביל איזה מטרה? בשביל מה הקב"ה צריך את כל המליארדים שיש פה ואת העולם בכלל?
מבחינה לוגית ברור ומתיישב לי כל מה שמדברים תמיד- על כך שיש מטרה לעולם,שהקב"ה ברא אותו למטרה מסוימת שאין לנו השגה בה, ותפקידנו הוא לקיים מצוות ולצבור את המקסימום לאחרי המאה עשרים שלנו,ועם כאלה תשובות גם אם הם לא מרגיעות אותי ב100% עוד אני יכולה להתמודד.

השאלות שלא נותנות לי מנוחה ואני לא מוצאת ולא חושבת שיש להן תשובה הן:
מי אני? מה אני? ומה אני עושה פה בעולם?
תמיד אומרים שלכל אחד יש תפקיד,אבל איך אני יכולה לדעת מהו?
כולנו נמצאים פה כמה עשרות רבות שנים,80-90-100 שנה,
פשוט גדלים,מתחנכים,מתחתנים,יולדים ומגדלים ילדים,עובדים ו..בסוף כמו כולם, אחרי 120 שנה מתים.
מתנהלת פה מערכת אדירה וחכמה שכולנו שותפים בה,חלק מגלגלי השיניים שמניעים אותה..אנחנו רצים במסלול שהעולם מכתיב לנו נראה לי בכלל בלי לחשוב ולשאול את השאלות האלו…
או שאולי כך נכון ופשוט צריך להדחיק אותן ולהמשיך במרוץ כי זאת המציאות?

מאז שהכרנו הרגשתי שהוא לא אהב אותי ממש אולי חיבב והתחתן איתי מסיבות לא ברורות, אולי לחץ חברתי. הבנתי את זה במעומעם בהתחלה אבל לאחרונה זה התבהר לי.
מצד שני בחור טוב, נאמן ישר, עובד בצורה מסודרת על פניו כולם אוהבים ומחבבים אותו. איש נוח
לעומת זאת אני בנאדם קשה, לא מסתדרת עם כולם, עקשנית, לוחמנית…
אבל אנחנו לא מסתדרים. מתחילת הקשר לא מסתדרים,הוא אדם קשה עושה איתי מלחמות קשות, לא מדבר איתי..וככה יכולים לחלוף חודשים שלמים מבלי שנדבר.
הלכנו לייעוץ עזר אכן ברגע שהפסקנו חזרו הבעיות.
לגישתי הכל נובע מכך שלא באמת רוצה את הקשר.
אני רוצה להתגרש…מרגישה שעומדת להתפוצץ..אני לא מסוגלת יותר. החיים איתו זה סיוט. פשוט סיוט של מלחמות בלתי פוסקות.
הוא מבחינתו שהמצב יישאר ככה הוא הולך עובד, נמצא עם הילדים, לא אכפת לו שזה ככה. אני לא מסוגלת לא מסוגלת.
מצד שני אני גם לא מצליחה לעשות את הצעד הזה ולהתגרש.
אני ממש נרתעת. וזה קורע אותי הידיעה הברורה שהחיים איתו זה מוות, עונש בל יתואר ומצד שני לא מסוגלת לעשות זאת.גם הילדים אני פוחדת מה יהיה עליהם רואה איך ילדים להורים גרושים מתדרדרים ומתקלקלים…פוחדת מזה ויודעת שכל החיים אם יקרה לילדים משהו אני לא אסלח לעצמי.אבל לא מסוגלת לחיות איתו. רוצה להפרד, אבל הוא לא מוכן לזוז אפילו ללכת לא עושה את זה. מה לעשות????

ני לומדת באולפנה. עם השנים המשפחה שלי התחרדה והיום ברוך השם כולם על דרך המלך. עברתי גם אני לסמינר חרדי, אבל לא מצאתי את עצמי, אז חזרתי לאולפנה. אבא שלי לא היה מרוצה מהתהליך, (אמא שלי מקבלת את זה..) אבל אני הייתי שלמה איתו מאוד. עד היום יש לנו המון ריבים וחוסר הסכמות על זה.. כל המידע הזה, מוביל אותי לדילמה הכי קשה שהיתה לי עד עכשיו, שירות לאומי או כיבוד הורים??
התקבלתי ברוך השם לשירות בעיר הקודש מתוך 100 בנות, אני ועוד 6. השירות עצמו כולל הדרכת יהדות ברחבי הרובע, עבודת קודש, שליחות של ממש! כמעט סגרתי שירות, כבר הודעתי לאחראים שאני הולכת לשרת שם. אבל זה לא סופי. כשהייתי שם, הרגשתי שזה המקום. לפעמים הנשמה יודעת להרגיש שטוב לה. שהיא בבית. השירות עצמו הוא בלב ליבה של העיר, בכותל המערבי, וברחבי הרובע. כל כך שמחתי שמצאתי את השירות הזה, אני אוהבת מאוד להדריך, במיוחד בכל מה שקשור ליהדות, ובעיר הקודש, בכלל! אני לא רואה שום דבר רע בזה. אין שם בנים ואין שם מגע עם כל דבר שיכול "לקלקל" אותי.
חשוב לי לציין, שהייתי אמורה לשרת בתפקיד חשוב במשרד הביטחון, שיכול לשמש כמקצוע מבטיח בעתיד. אבל וויתרתי עליו כי היתה שם פריצות מוחלטת, זה לא מתאים לי. זה לא שאני רוצה לפרוץ גבולות ולהתפרע. אני בסך הכל רוצה להרגיש שעשיתי משהו חשוב בעם ישראל, שנתתי מהזמן שלי, מהיכולת שלי ומהלב שלי, למען עם ישראל. והמקום הזה בהחלט עונה על הדרישות האלה. החלטתי שאם לא אתקבל לשם לא אעשה שירות. כי רק שם הרגשתי שאוכל למצות את עצמי. העיניין הוא שאבא שלי מתנגד לזה בכל תוקף. לא סיפרתי לו שהתקבלתי, ולא סיפרתי לו בכלל על הרצון לשרת. השכל הישר אומר לי, איפה כל מה שאבא שלך חינך אותך? שאת צריכה להיות בסמינר, להתחתן וככה באמת לשרת את העם? המחשבות האלה מורידות לי את כל הרצון שיש בי לפרוח ולתת מעצמי סוף סוף. איפה עוד אוכל לתת מעצמי, למען העם ולמען המורשת היהודית הזאת? מתי בחיי

כל חיי אני שואפת ורוצה לזכות ל"בית של תורה",עם בעל ת"ח שלומד כל היום.
כמישהי שכבר הרבה זמן "בחוץ",אני מרגישה וחושבת שהשאיפה הזאת היא אמיתית ולא מושפעת ממוסכמות חברתיות.

אני רוצה בחור שלומד באמת,מתוך בחירה ואמונה בצדקת הדרך הזאת,ולא מישהו שעושה את זה בשביל השם הטוב. מישהו שיעשה את זה מתוך אהבה אמיתית ורצון לגדול בתורה ולהשקיע בלימוד.
שמתי לב לאחרונה שעם הגיל כמות הבחורים מהסגנון הזה מתמעטת..והצעות רבות של בחורים שבחרו ללמוד מקצוע ולצאת לעבוד מגיעות.

אני מתלבטת רבות ותוהה עד כמה עלי להתעקש ולחכות לקבל את מה שאני רוצה ושואפת.
זה הגיוני בכלל? או שאני צריכה לוותר על משהו שאני חולמת ומתפללת בשבילו כ"כ הרבה?
זה שהקב"ה החליט שלא אתחתן עד עכשיו זאת סיבה לוותר? סיבה לרדת מחלום (טוב לכאורה) שיש לי?
לא שואלת את עצמי למה אחרים קבלו ואני לא. ברור לי שכל אחד מקבל במדויק מה שמגיע לו..
למרות הכאב על כך שאני צריכה להתחבט בכאלה סוגיות בזמן שחברותי קבלו בלי להתאמץ ובלי למצמץ על מגש של כסף …

אני באמת מנסה להבין מהו הדבר הנכון לעשות?
לא רוצה לטמון את הראש בחול. אבל גם לא רוצה לעשות החלטה שאצטער עליה ולהרגיש "מתפשרת"..