עוד תשובות שנכתבו על ידי: תמר ש.

אמונה בתקופת השידוכים

היי, קודם כל תודה רבה לכם על האתר המושלם הזה ולכן, מי שעונה לי על השאלות מעריכה מאוד! אני בחורה בת 20, בחורה בשידוכים. אני הייתי מאוד מאמינה ולאחרונה אני פשוט מבולבלת ואני אסביר: אין לי הצעות!!! וגם מה שיש

לקריאת התשובה >

יש לי הרבה ביקורת על אבא שלי

שלום. אני לא יודעת מה לעשות ומבקשת את עזרתכם. אני בת 21 וההורים שלי גרושים. בשנה האחרונה עברתי לגור עם סבתא שלי (אמא של אבא) ואנחנו בקשר טוב. כשאבא שלי מגיע אליה לשבת לרוב אני חוזרת בית שלי רק לפעמים

לקריאת התשובה >

לא מבינה מה זה החיים- רוצה להצליח להתחבר יותר.

אני מבית חרדי- חסידי ואני לא מחוברת לכלום. זה לא שאני מחר אהיה חילונית. אבל החיים מרגישים חסרים, ריקנים, משעממים וחסרי תכלית. בפרט, בחודש אלול שבו כל הזמן מדברים על חיבור, התקרבות, חשבון נפש ואני מרגישה מחוץ לכל זה פשוט

לקריאת התשובה >

למה מפחידים אותנו על ראיית סרטים והאם יש שביל זהב שיתאים לי?

היי קודם חשוב לי מאוד להודות על האתר! יש עניין שאני באמת לא מצליחה להבין אותו והייתי שמחה לקצת הבהרה על הנושא.. האם שמירת עיניים זה גם לבנות? אני מתכוונת נגיד בסרטים, תמונות וכו'… כל פעם שאני נתקלת בסיטואציה כזו

לקריאת התשובה >

למה דווקא בתקופה שאנחנו מאורסים צריך לשמור על גבולות בקשר?

רציתי לברר למה דווקא בתקופה שאנחנו מאורסים צריך לשמור על הרחקות ולדבר רק פעמיים בשבוע ולהיפגש אחת לשבועיים(כל אחד לפי מנהגו)
כי לפי "ההיגיון" אנחנו אמורים להכיר עכשיו אחד את השני ולא להתבייש כדי שלא יהיה קשה אחרי החתונה…
אני ממש בעד כל ההרחקות אבל רוצה חיזוק וחידוד…
וגם איך אפשר להתחבר ולהכיר אחד את השני גם "מרחוק"

לקריאת התשובה >

חנוקה בבית ובתוך עצמי

רציתי יש לי מחשבות מעיקות מאוד. מחשבות של דאגה גדולה. ובעיקר רדיפה עצמית. אני כל היום בביקורת על עצמי ולא יכולה להתנתק מזה. כמובן שזה ניסיון גדול מאוד של כעס, מרירות, עצבות.. אני כמעט בגיל 18, ואני חנוקה בבית שלי (בפרט עכשיו שאנחנו בסגר) ההורים שלי סופר קיצונים ולא נותנים לי לצאת לחברות… אני חנוקה בבית. וחנוקה בתוך עצמי. ומרגישה פשוט חסרת אונים. אני מביעה את צערי בעיקר לפני אבי שעד עכשיו היה סובלני אליי . אבל עלה לו סף הסבלנות והוא מטיח כלפיי שזה המצב למען הבריאות שלנו… בעוד המצב הבריאותי של הנפש שלי רק מסכן אותי . רק מחשבה אחת של ייאוש זה עול עבורי. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי.
יש לציין שאני נערה רגילה לחלוטין. רק שהמצב פשוט מעיק ובילתי נתפס..
ההורים שלי יודעים שמתחילת הנגיף ניראלי מעבר לשנה אני כלואה כביכול בבית. מלבד פעמים בודדות שפגשתי אנשים.
אני מאמינה שה לא נותן ניסיון שאי אפשר לעמוד בו. אבל הלב שלי כלכך חסר סובלנות אחרי כל התקופה שעברתי. ואני לא רוצה ליפול מדרך ה.
הבנתי מרבי שלום ארוש שהעצה – חוק התודה להודות על הקושי.
אבל אני בהתחבטות עצמית לגבי זה.
כי התקדמתי כל כך מהר בתהליך התשובה ואני לא רוצה להעמיס על עצמי וכו..

לקריאת התשובה >

למה לי חיים אם אין לי משפחה משלי?

היי אני בחורה שמתקדמת לגיל 30 בצעדי ענק. בחורה חרדית, גדלתי בסביבה חרדית ויחסית שמורה כל חיי. יודעת ומאמינה שיש אלוקים והוא כאן, שומע ואוהב. אבל לא מרגישה את זה. היו ימים ותקופות לא קלים בחיי שהרגשתי את אהבתו ודאגתו

לקריאת התשובה >
לא מצליח ללמוד

למה לא מרשים לי לעשות רישיון נהיגה?

מגיל קטן היה לי חלום לעשות רישיון. אני ילדה של חופש ומרחבים ומשהו בנהיגה סימל לי את זה תמיד.
בסמינר מעלימים עין מבנות שעושות רישיון ולא יעיפו אותי אם אני יעשה.
ההורים שלי לא מסכימים כל עוד המסגרת שבחרתי בה לא מסכימה.
אני ממש מתוסכלת ועצבנית וגם יש לי כמה חברות (מאותו סמינר) שכבר עשו.
אני גם לא מצליחה להבין מה הבעיה של החברה עם הנושא הזה וגם אני רואה את ההבדל בין האחים שלי שעשו לבין אלה שלא עשו איך זה מקל על החיים בתור אנשים עובדים והורים לילדים…
אני אשמח שתענו לי תשובה מה לעשות
או איך לשכנע את ההורים שלי שזה לא בעיה או שתשכנעו אותי מה הבעיה בזה….
(שכחתי לציין שאני גרה במושב שזה מ

לקריאת התשובה >

בעלי מאוכזב ממני וזה כואב כל כך

מתחילת הנישואין בעלי אמר שהוא מרגיש חוסר משמעות ביחד. בהתחלה לא הבנתי אותו. כל שרציתי היה אהבה. נהנתי איתו.
בהמשך השנה הראשונה הוא אמר לי שרוצה שהלך לייעוץ. מסתבר שהתנהגתי כמו ילדה תלותית, ציפיתי ממנו להרבה כאילו הוא חייב לי, הרגשתי נחיתות רבה והבעתי אותה גם. ולא הבעתי דעות שאיפות ומטרות משלי .
בקיצור לא הייתי בוגרת במיוחד. הגענו למסקנה שיש לי מה להתקדם בחיים. וזה נכון, ההורים שלי באמת לא חינכו אותנו לערך עצמי, עצמאות וכו' והם בעצמם עם בעיות בנושא.
אבל מאז המצב נהיה מסובך. כי הוא מרגיש שאין לו כרגע עם מי לקשור קשר רציני, מכיוון שעליי להתבגר (מה שנכון, אני בתהליכים..)
ואני מרגישה שהוא אדיש, לוקח אותי כמובן מאליו. לא מעריך אותי ולא מנסה להשקיע בכלום. (בהתחלה הוא ניסה).
מצד אחד הוא מאמין שיכולה להשתנות מצד שני בינתיים הוא די מנתק את עצמו ורוצה שלא אחיה בפנטזיה כאילו הכל טוב איתנו.
אז בסדר. קלטתי שאין לנו קשר זוגי עמוק עדיין. לקח קצת זמן וגם הבנתי את זה בעצמי. במיוחד שאני רואה איך דברים פשוטים לאחרים לא נמצאים אצלנו בכלל.
יש ביננו קשר טוב וקשר טכני סביר, אנחנו יכולים להתפלסף ביחד לדבר על נושאים שונים, משתדלים לנהל את הבירוקרטיה הדרושה קניות וכו'. חיים באותו בית. אבל צרכים רגשיים לא ממולאים כנראה משני הצדדים..
הוא כאילו כבר אדיש, בלי ציפיות. מרגיש שאין לו מה לעשות במצב הנתון. אבל אני לא מוכנה לזה. מה בינתיים? אני יעבוד על עצמי והוא יחכה? איך תהיה לי מוטיבציה בכלל? ולמה אני אמורה לצפות? לא מצליחה לנתק ציפיות ממנו וגם לא חושבת שזה נכון לגמרי.
זה קצת מעגל קסמים, שבו אני לא מעריכה את עצמי, לכן הוא לא מעריך אותי, ואז אני לא מעריכה את עצמי עוד יותר. ומתוסכלת ממנו יותר. כמה שעובדת על עצמי זה קשה לשבור את המעגל..

אנחנו לפני לידה בעז"ה, וזה מחריד מבחינתי ללדת כשאין לך בעל שבאמת אוהב אותך. וקשר יציב.
אוקי אני לא מאשימה אותו שקשה לו להעריך אותי, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על להיות בשבילו אמא לילדים בלי שהוא רוצה בי כאישה. (הוא לא רוצה להפרד או משהו פשוט מבחינתו הוא מחכה שיום אחד נוכל להרגיש נשואים באמת, בינתיים הוא מסתדר בחיים).

לקריאת התשובה >
דילוג לתוכן