עוד תשובות שנכתבו על ידי: אסתי ש.

פגועה מחמותי

חמותי יותר מדי נוכחת בחיים שלנו

אני נשואה שנה ואנחנו גרים ליד חמותי. בעלי הוא בן יחיד ואמא שלו היא אם חד הורית שגרה באותו בניין של אמא שלה , חמותי מאוד מגוננת על בעלי ועליי ואוהבת אותנו ממש. אבל אני באה ממשפחה גדולה וקצת קשה לי עם זה שכל יום היא מתקשרת לבעלי כמה פעמים ביום בשביל לשאול אותו איפה הוא, ואיך הוא מרגיש ואיך אני מרגישה. והיא גם מתקשרת אליו גם כשהוא בבית איתי והוא אומר לה שהוא לא יכול לדבר עכשיו כי הוא איתי והיא אומרת לו "רק שנייה יש לי עוד משהו קטן להגיד"… והיא ממשיכה לדבר עוד כמה דקות ולשאול אותו שאלות כמו אם הוא זכר לנעול את הדלת והאם הוא לא שכח להכין כלום למחר. והוא חייב לענות לה כי סבתא שלו חולה ואם ח"ו יקרה משהו אז הוא יוכל לעזור. הבעיה שהיא מתקשרת תמיד רק בגלל שהיא דואגת לו. והיא מדברת המון והיא חוזרת על אותם דברים שהיא אמרה כבר. וקשה לי עם זה. ואמא שלי אמרה לי שאין מה לעשות עם זה ואני צריכה להתמודד עם זה כי זה מה יש. וחמותי היא אישה מאוד נחמדה, רק אין לי כוח עכשיו אליה שהיא באה אלינו לרגע ל5 דקות ונשארת הרבה זמן. בעלי מבין אותי אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות כי אנחנו לא רוצים לפגוע בה כי באמת אנחנו היחידים שחשובים לה בחיים. אבל אני גם מפחדת שהיא תתחיל להתקשר אליי כל יום אחרי שאני אלד ותשאל מה שלומי ואם אני שותה את כל המיצים הטבעיים שהיא ממליצה עליהם (היא מאוד בריאה בקטע קיצוני שהיא אפילו לא שמה תמיד מלח ושמן באורז ובאוכל) וקשה לי את זה כי אני אוהבת אוכל מתובל.
סליחה שאני כתבתי הרבה כל כך. אבל אני לא יודעת מה לעשות וגם איך לכתוב את זה.
תודה!!

לקריאת התשובה >

אמא שלי אומרת שאני לא ראויה להתחתן

אמרתי להוריי לפני כמה חודשים שאני מוכנה להתחתן ורוצה בכך והם אמרו בסדר ושהם יתחילו את התהליך. מאז לא קרה שום דבר, אני מדי פעם מזכירה להם ואז הם מתעוררים ועושים ולאחרונה זה כבר נהיה יותר רציני.
הבעיה היא שאמא שלי מרבה להגיד לי שאני לא מוכנה להתחתן וההרגשה הכללית היא של חוסר אמון.
אם היא מתרגזת עליי היא אומרת בערך כך: את רוצה להתחתן אבל את לא מסוגלת לעשות הרבה דברים, אז איך את תתחתני? "את לא ראויה להתחתן".
אני כמובן שומעת ונפגעת. אני לא מגיבה לה כי אני יודעת שזה לא ייצור טוב ואני אומרת לעצמי בראש שזה לא נכון וכל אחד ראוי להתחתן.
אבל חוסר האמון שלה בי מערער אותי. אני אישית כן מרגישה מוכנה אבל כשאמא שלך אומרת לך דברים כאלה זה גורם לבלבול. אולי עמוק בפנים היא לא רוצה שאני אעזוב את הבית, אולי החששות שהיא משליכה עליי הם בעצם שלה ואולי היא בכלל צודקת.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם ואם יש לכם עצות בנושא.

לקריאת התשובה >

מצפה למחוות רומנטיות מבעלי

בעלי איש יקר מאד!! אני באמת אוהבת אותו אבל הוא לא עושה שום מחוות רומנטיות. אתמול היה לנו יום נישואין וציפיתי שהוא לפחות יכתוב מכתב. יעשה משו. חזרתי מהעבודה וכל הדרך הביתה היתה לי תקוה שהוא יעשה משו. אבל לא היה שם כלום. וזו לא הפעם הראשונה. והעניין היותר מעצבן הוא שתמיד כשאני מעירה לו על זה. ואני משתדלת באמת לעשות את זה בצורה חמודה ולא מתלוננת או מאשימה הוא מתרגז .
מה עושים?? לא לומר לו כלום? אז הוא לא יבין שאני בצער מזה. שזה באמת באמת חשוב לי.
הוא תמיד אומר מה?? את רוצה שאני אהיה עם הארץ? למדתי בצהרים. לא יכולתי לארגן הפתעה. אוי באמת. זו תשובה מאד מרגיזה. אני עושה הכל כדי שיהיה לך אפשרות ללמוד בנחת בלי הסחות דעת. אתה לומד שלוש סדרים ברוך השם. אז מה הבעיה להקדיש איזה חצי שעה לכל היותר למען הקשר בינינו . כבר קרוב לעשר פעמים בשנה האחרונה אמרתי לו את זה בעדינות אבל הוא לא עושה כלום. אולי פשוט לרדת ממנו. להפסיק לקוות. ולהבין שדי, זה הבנ"א הוא לא מסוגל לעשות מחוות רומנטיות וזהו.
מה העיצה שלך בשבילי?

לקריאת התשובה >

לוקחת קשה מדי משפטים שנאמרים לי

הרבה פעמים אני מרגישה שיש משפטים שנאמרו לי מאנשים בסביבתי או סתם מאנשים באקראי ,או שאפילו זורקים לי משפטים בלי לסיים אותם וגם המשפטים יכולים להתפרש בשני מובנים ואז אני לא מפסיקה לחשוב למה התכוונו ומנסה להבין את זה בשני הפרשנויות מהצד החיובי שלהן ומהצד השלילי, ומשום מה קשה לי עם כל הפרשנויות העמוקות האלה כדי להיכנס לראש של השני מה הוא התכוון להגיד אבל מצד שני אני חייבת להירגע כי אם אני לא יבין אני לא ירגע וגם שאני חושבת שהבנתי אני לא יודעת אם באמת הבנתי ומעדיפה לשכוח מזה ואני מרגישה שאני נעלבת ויורד לי הערך העצמי ואני נשברת מזה מהר, וקשה לי להתמודד כאילו כבר מה קרה. לוקחת קשה ומידי אישי אפילו כל אחד גם אם הוא לא קרוב, ולא מצליחה להירגע למרות כל מה שאני אומרת לעצמי ומנסה להבין למה התכוונה ולדון לכף זכות ולראות את הטוב.
וזה קורה לי הרבה פעמים כמו עיוותי מחשבה כי אני מאוד רגישה ולפעמים מרגישה שאני לוקחת אנשים רציני מידי כי לפעמים אנשים אומרים משפטים שנשמע שהם רציניים אליהם והם אומרים שהם צחקו, וקשה לי לדעת מה באמת קורה כי בכל צחוק יש טיפת אמת ואני יודעת מתי צוחקים, ובכל זאת יש אי הבנות סביב כל הנושא הזה. נגיד יש לי דוגמא על סיטואציה שקרתה לי עם שכנה שלי שהיא יותר קטנה ממני ועשתה רשיון נהיגה אחריי, ולקחתי אותה טרמפ, וקצת הפריע לי שהיא מלמדת אותי כאילו איך לנהוג כי לא ביקשתי ממנה עזרה ,כמו: היית צריכה להיכנס ככה, או בנסיעה לרוורס יש עוד קצת לנסוע אחורה ואמרתי לה שאני לא מעדיפה להסתכן ,וגם בחניה לאחור נגיד היא אמרה לי מעולה, זה היה מעולה באמת אבל הרגשתי שהייתי צריכה קצת להיצמד לימין מאשר לשמאל ותיקנתי באותו רגע בלי שום בעיה ואני יודעת שאני נוהגת טוב תמיד וגם באותו זמן נהגתי ממש יפה, ואז היא שאלה אותי כמה זמן יש לך רשיון אמרתי לה 4 שנים אז היא אמרה: אה, אז את אמורה לנהוג טוב, ולא הבנתי מזה אומר שנהגתי טוב או לא? והמשפט הזה הכי הפריע לי . ולא רציתי לשאול אותה למה היא התכוונה כי אני לא רוצה להרגיל את עצמי שיתנו לי אישורים אני יודעת שאני בסדר, ואז אמרתי לה כן אבל אני לא כל כך הרבה נוסעת מידי פעם אני צריכה עוד להשתפשף בכביש, ואז הרגשתי לא טוב אם זה שהיא זרקה לי משפט ולא באמת הבנתי מה היא התכוונה להגיד ובכל זאת זה מפריע לי ההערות האלה למרות שכל הזמן אומרים שאם זה נכון אז נעלבים ואם זה לא נכון אז לא, אז אני הפוך מתי שזה לא נכון אני נעלבת כי אני מאוד אמתית וקשה לי עם זה שלא רואים באמת את מה שאני עושה וסתם אומרים משפטים. וגם הרגשתי לא טוב עם זה שאמרתי לה כן אני לא הרבה נוסעת עם הרכב כאילו הורדתי בערך של עצמי וכמו אישרתי את דבריה, או שאולי לא , כי היא אולי היא לא התכוונה לזה שאני לא נוהגת טוב בכלל. אני יודעת שאין לי באמת את השליטה על המשפטים של אנשים אבל אני יכולה לבחור שלא להיפגע אבל בכל זאת קשה לי ואני מרגישה שאני חושבת על זה ונכנסת לזה יותר ויותר למרות שאני יודעת שאולי זה לא נכון. ובטח שכנראה היא לא התכוונה לפגוע בי. אני לא יודעת…
ואני לא יכולה לקחת את החיים בצורה כזו כל הזמן שמישהו יגיד מה שהוא רוצה ולהישבר כאילו נחרב עלי עולמי.

לקריאת התשובה >

רוצה להיפתח ולתת אמון באנשים סביבי

בעקבות טראומה שחוויתי אני מרגישה שקשה לי מאד לסמוך ולהאמין בבנ"א.
אני מפחדת שאפגע ורוב הזמן אני שמה את עצמי במצב של התגוננות רגשית ופיזית.
כך יוצא, שהפתיחות והשיח אצלי בחברה הוא מועט, אני חוששת שזה מכמה דברים: מחשש לפגיעה, חוסר אמון באחרים, חרדה חברתית וחוסר בטחון עצמי.
זה מאד מפריע לי, כי זה בעיקר בתחילת הקשר או ברצון לקשור חברות שלוקח לי זמן להיפתח, אבל ברגע שאני נפתחת הכל ב"ה זורם ונעים.
השאלה שלי היא, איך להאמין בעצמי ובטוב שבעולם יותר, ולהגיע למצב של רוגע נפשי מחשש של פגיעה? וכן, איך ליצור קשרים חברתיים בצורה נכונה ללא

לקריאת התשובה >

מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו

כבר הרבה זמן שאני שואלת את עצמי מה אני רוצה עד לא מזמן אהבתי מוזיקה והרבה מהזמן הייתי משקיעה בזה וזו הייתה השאיפה שלי לאחרונה קצת הפסקתי עם זה כי פתאום אני כבר לא בטוחה ככ שזה מה שאני באמת רוצה ואני שואלת את עצמי כל הזמן מחנכים אותנו שצריך ללמוד כדי להצליח להתפלל ולעבוד את ה' כי זה התכלית של החיים אבל שניה רגע תעצרו אני בדכ לא אוהבת להסתכל על אחרים כי כל אחד ומה שה' נתן לו .
יש לי המון דברים שאני רוצה לעשות אבל כשאני באמת חושבת על זה זה לא שאני מחליטה עליהם משום מה בכל תלוי במשהו או מישהו ובעצם ככה אנחנו חיים כל הזמן חושבים מה יקרה אם יהיה לי את זה או אם אני יעבור בגרות או יעשה רישיון אבל מה כל זה אם בסוף נתחרט על זה הרי החיים עוברים ובמה אני באמת עסוקה רואה סדרות שלא מועילות או סתם מבזבזת את הזמן זה סבבה זה חלק מהחיים אבל השאלה שלי היא מה אני באמת רוצה האם שווה לי לקחת משהו וללכת איתו עד הסוף מה עושים עד עכשיו המוזיקה הייתה החלום שלי וירד לי מזה כי אמרתי וואו מה הסיכוי שזה יצליח וכמה זמן יקח עד שאני באמת יעשה עם זה משהו רק לפרוטוקול אני לא מתלוננת על מה שיש לי ברוך ה' אני פשוט מנסה להבין על מה ללכת כשעוד 30 שנה שאני אסתכל אחורה אני יגיד וואלה בחרתי נכון ואני לא מתחרטת על כלום.

לקריאת התשובה >
דילוג לתוכן