עוד תשובות שנכתבו על ידי: אסתי ש.

אני נערה חרדית בת 17, וכבר הרבה זמן אני חושבת ומתעסקת עם עתיד המקצוע שלי.
אלוקים נתן לי הרבה מתנות.
מאז שאני קטנה כולם אומרים לי כמה אני יפה, ומלאת חן
תמיד כשאני באתי למקום חדש היו מתלהבים עלי. אני חס וחלילה לא באה להתגאות או להשתחצן. אני מאד מודעת לכך שזה מתנות מה' וזה לא אני עשיתי את זה או משהו.
אני גם מאד מוכשרת במשחק. מאז שאני קטנה הייתי מציגה ומשחקת בהצגות והופעות של בית הספר או בדברים קטנים.
תמיד היא לי חלום להיות שחקנית.
הייתי בטוחה שלא תהיה לי בעיה. ילדה יפה, מתוקה ושחקנית מוכשרת.
אבל גדלתי והנה אני רואה ש- הופה, יש בעיה.
במעט הסרטים וההופעות של הציבור החרדי- השחקניות חילוניות ברוב המקרים ובכלל לא מחפשים שחקניות מהמגזר החרדי. וקשה מאד למצוא איך להיכנס לשוק המשחק.
זה היה לי מאד קשה, הייתי רואה סרטים והופעות והיה לי ממש קשה לראות אחרות מציגות ואני, שאני כל כך אוהבת לשחק- לא.
אני הרבה פעמים הייתי שומעת או רואה שחקניות צעירות חילוניות או סלבריטאיות בגיל שלי שפשוט היה להן איך להגיע לזה בגיל צעיר.
בציבור החרדי עולם המשחק והחיצוניות כל כך פחותים שאין איך לממש את הכשרונות.
פעם הייתי חושבת שאם הייתי ילדה חילוניה הייתי יכולה מגיל קטן להיכנס לעולם המשחק. בתור ילדה חרדית- זה ממש לא קרה.
אז אני שואלת את עצמי- למה?
למה ה' נתן לי את המתנות האלו אם אני לא יכולה לעשות אתן כלום???

הי!!! תודה על הכל… כבר כמה חודשים שנכנסתי למצב שאני כל הזמן שואלת את עצמי האם אני בנאדם שמח?? האם אני בנאדם עם שמחת חיים? האם אני עם חוש הומור? כל הזמן שאני יוצאת עם אנשים אני בוחנת את עצמי

אני עוזרת המו-ן! בלי קשר לזה שאמא של לבד ואני מרגישה חובה לעזור לה, אני עוזרת עוד יותר מכולם. אחיות שלי כמעט ולא עוזרות והאחים גם לא. מה שאומר- שאני, גם בגלל שנחנתי בחוש סדר ונקיון יותר מאחים שלי וגם כי אני אישית מרגישה שאני רוצה לעזור לאמא שלי בבית- אני ממש כל הזמן סביב הבית.זה לא שאני לא יוצאת עם חברות ואין לי זמן לעצמי- ממש לא. פשוט כשאני בבית- אני עושה. מנקה, שוטפת, מדיחה, מכינה…. וכו.האמת היא, שאם נגיד היו לי רק אחים קטנים שלא יודעים לעזור- הייתי עושה את זה בכיף. זה לא קשה לי או משהו, אני זריזה ויש לי ידיים טובות.זה נהפך לטבעי שאני זו שעוזרת בבית. אני זו שאמא שלי תגיד לה לעשות דברים (גם כי אני עושה זאת הטוב ביותר:).כשאחים שלי מלכלכים אני מנקה (לא רק הקטנים…)זה ממש קשה לי. במיוחד שהם לא מעריכים ואפילו להפך. יש לי אח מתחתי שאני ממש לא מסתדרת אתו והוא אומר לי כשאני מתרגזת עליו שיגיד לפחות תודה שזה העבודה של הנשים- לנקות ולסדר ולא צריך להגיד להם תודה על כך. "אף אחד לא אומר לי תודה שאני לומד, זה התפקיד שלי. (לא משנה שהוא בקושי לומד….) וזה התפקיד שלך ולא מגיע לך תודה".אמא שלי מאד מעריכה אותי ואפילו אומרת לי כשאני באה לעשות דברים שביקשה מאחים שלי והם עדיין לא עשו שאני לא אעשה זאת במקומם, אבל זה לא מספיק לי.והכי מתסכל אותי- שאם אני כבר עובדת ועוזרת ועושה- שלפחות אעשה זאת בשמחה, בכיף.אבל לא, תמיד אני עושה זאת כאילו מישהו מכריח אותי (ואף אחד לא מכריח) בכעס ובזעף ואחר כך מתלוננת שאני עושה הכל בבית הזה.אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, שאחים שלי יעזרו יותר ויהיו שותפים בבית, או שאני אעשה זאת בלי תרעומת.איך אני גורמת לעצמי לעזור בבית בשמחה, בחיוך, בפנים טובות? איך אני לא אתרגז על אחים שלי שכשהם עוזרים- הם מזכירים זאת ללא הפסקה ומצפים לתגמול כאילו הם בנו את הפיזה? איך לא אכעס ולא אתעצבן גם כשהם אומרים לי

אני בין הגדולים במשפחה, ומסביבי יש בנים- ככה שיוצא שאני עוזרת המון.
יש לי אחות גדולה בת 22, היא מתוקה וטובה, אנחנו די מסתדרות, רק יש לי כמה דברים שממש קשה לי אתה:
דבר ראשון- פער הגילאים בינינו אמנם של כמה שנים טובות וארוכות, אך מכיוון שאני בוגרת למדי, הפער האישי, כלומר, האינטלקטואלי, השכלי, הנפשי והרגשי- פחות או יותר אותו דבר.
זאת אומרת שאני מרגישה ממש קרובה אליה בגיל, ולא שהיא אחות גדולה ומעלי. הבעיה נמצאת בזה שהיא לא מרגישה זאת ככה. ממילא יוצא שאני יכולה להגיד לה משהו, לדבר, לספר, לבקר ולהעיר, והיא לא תתייחס, או שתתייחס אלי כאל ילדה קטנה ולא מבינה.
דבר נוסף שקשור בזה ומאד מאד מפריע לי-
כמו שכתבתי אני עוזרת המון, גם כי אני בין הגדולים וגם כי יש סביבי בנים, שכמובן לא עוזרים יותר מדי. אנחנו בעצם שתי בנות גדולות בבית.
הבעיה הגדולה מתחילה פה.
אחותי גרה בבית, אוכלת בו, שוהה בו, נמצאת בו, חיה בו.
אבל לא נוקפת כמעט אצבע בתחזוקו.
לפעמים אני מרגישה שהיא חושבת שהיא חיה בבית מלון ללא תשלום, יש לה חדר שחדרנית (אני) עובדת לסדר ולנקות, יש לה ארוחות טעימות ומסודרות שבני הבית עמלו להכין, יש מי שיסדר אחריה את הכלים שהשאירה על השולחן וידיח אותם וכולי.
ומתוקף היותי הגדולה בבית אני זו עושה בעצם את רוב העבודות שאמורות אוטומטית להתחלק בינינו.
עכשיו, אני אקשר את שתי הבעיות יחד:
בגלל שאני בעצם קרובה אליה בגיל (כך בכל אופן אני חשה), אני מרשה לע

יש לי אחות שהיא גדולה ממני. אני בת 17 ואחותי בת 19.
מאז ומתמיד אני והיא לא הסתדרנו והמצב בינינו כיום לא טוב בכלל.
אני ניסיתי הכול ,לדבר איתה אבל זה לא עוזר היא בשלה. וכל פעם שאני באה לדבר איתה ואומרת לה די, בואי נדבר, אני כ"כ רוצה שיהיה בינינו קשר טוב, היא צועקת בורחת מזה ומשקרת בלי סוף . אנחנו שונות מאוד באישיות בדעות שלנו מאוד אך עדיין ניסיתי לפחות שלמרות זאת נסתדר אני והיא ויהיה לנו טוב.
היא כל הזמן מבקרת אותי ,שופטת אותי ומתערבת לי בחיים ולא יורדת לי מהגב. כל דבר שלי כל נשימה יש לה מה להגיד, להעיר לבקר לשפוט אותי ,אני תמיד נמצאת תחת בדיקה ממנה . תמיד תחת מבחן , היא מנסה לחנך אותי ולשנות אותי כל הזמן וגם כשלא יש בינינו תמיד מעין מתח מסוים .זה מצב קשה מאוד שמייסר אותי כל הזמן ובמקום להרגיש שיש לי אחות ותמיכה ושנאהב אחת את השנייה ונהיה חברות אני מוצאת את עצמי מתייסרת ושואלת את ה', למה לא נתן לי אחות שמתאימה לי אחרת.
מה עלי לעשות? האם להשלים עם המצב פשוט מאוד ולהפסיק להתפלל שזה ישתנה , מה אני יכולה לעשות

לאחרונה התחלתי לפחד מאד מימות המשיח וממה שהולך לקרות ומי יחיה ומי חלילה לא והחלטתי להתחזק גם בנושא של האינטרנט ובתור אחת שמכורה לסרטים סדרות יוטיוב וכולי זה היה לי ממש קשה וברוך השם הצלחתי אבל מה שהכי קשה לי זה הווצאפ והמייל כי אלה דברים שאני מתקשרת עם חברות והעולם וגם רק הרגע התנתקתי מכל מה שקשור לדברים אחרים באינטרנט השאלה שלי זה האם כל מה שעשיתי לא מספיק ואם מייל ווצאפ זה כזה נורא שאני גם צריכה להתנתק מהם אני מתלבטת מאד אשמח לתשובה שתעזור לי.

שלום! אנחנו שתי בנות אנחנו להורים מיוחדים, באמת! אך לא מספיק רגישים ומבינים. אחותי הצעירה ממני מספרת לי דברים שעשתה/ חוותה שללא ספק על הורי לדעת מהם, משום האחריות החינוכית, ומפני עוד סיבות.. אך היא משביעה אותי ממש שלא אספר

קשה לי עם כל הנושא של בורא עולם
אינני מצליחה לעשות מצוות, להתפלל לעלות ברוחניות מתוך שמחה מתוך אפשרות של בחירה, וכתוצאה מאוד רע לי.
בכל הזדמנות ראשונה שיש לי אני עושה את ההיפך למשל אני לא אוהבת לחכות שש שעות בין בשר לחלב כשההורים שלי או מישהו מהמשפחה רואה אותי אז לידם אני לא יאכל חלבי אחרי בשר שלא במרחק של שש שעות אבל אם אני לבד או שאני אצל דודים, אני יאכל ולא יקפיד על כך.
אני לא מבינה בכלל מה זו המשמעות בת של מלך כולם מדברים על בת מלך את בת של בורא עולם אז מה אני לא מבינה את זה
מאוד קשה לי להתפלל, לעשות מצוות, אני מרגישה שאין לי אהבה כלל מבורא עולם וכמובן שגם אני לא אוהבת אותו….
אני לא יודעת מה לעשות…
אני מרגישה שאת הכל אני עושה באילוץ.
אבקש עזרה.
תודה רבה

אני נשואה שנה ואנחנו גרים ליד חמותי. בעלי הוא בן יחיד ואמא שלו היא אם חד הורית שגרה באותו בניין של אמא שלה , חמותי מאוד מגוננת על בעלי ועליי ואוהבת אותנו ממש. אבל אני באה ממשפחה גדולה וקצת קשה לי עם זה שכל יום היא מתקשרת לבעלי כמה פעמים ביום בשביל לשאול אותו איפה הוא, ואיך הוא מרגיש ואיך אני מרגישה. והיא גם מתקשרת אליו גם כשהוא בבית איתי והוא אומר לה שהוא לא יכול לדבר עכשיו כי הוא איתי והיא אומרת לו "רק שנייה יש לי עוד משהו קטן להגיד"… והיא ממשיכה לדבר עוד כמה דקות ולשאול אותו שאלות כמו אם הוא זכר לנעול את הדלת והאם הוא לא שכח להכין כלום למחר. והוא חייב לענות לה כי סבתא שלו חולה ואם ח"ו יקרה משהו אז הוא יוכל לעזור. הבעיה שהיא מתקשרת תמיד רק בגלל שהיא דואגת לו. והיא מדברת המון והיא חוזרת על אותם דברים שהיא אמרה כבר. וקשה לי עם זה. ואמא שלי אמרה לי שאין מה לעשות עם זה ואני צריכה להתמודד עם זה כי זה מה יש. וחמותי היא אישה מאוד נחמדה, רק אין לי כוח עכשיו אליה שהיא באה אלינו לרגע ל5 דקות ונשארת הרבה זמן. בעלי מבין אותי אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות כי אנחנו לא רוצים לפגוע בה כי באמת אנחנו היחידים שחשובים לה בחיים. אבל אני גם מפחדת שהיא תתחיל להתקשר אליי כל יום אחרי שאני אלד ותשאל מה שלומי ואם אני שותה את כל המיצים הטבעיים שהיא ממליצה עליהם (היא מאוד בריאה בקטע קיצוני שהיא אפילו לא שמה תמיד מלח ושמן באורז ובאוכל) וקשה לי את זה כי אני אוהבת אוכל מתובל.
סליחה שאני כתבתי הרבה כל כך. אבל אני לא יודעת מה לעשות וגם איך לכתוב את זה.
תודה!!

אמרתי להוריי לפני כמה חודשים שאני מוכנה להתחתן ורוצה בכך והם אמרו בסדר ושהם יתחילו את התהליך. מאז לא קרה שום דבר, אני מדי פעם מזכירה להם ואז הם מתעוררים ועושים ולאחרונה זה כבר נהיה יותר רציני.
הבעיה היא שאמא שלי מרבה להגיד לי שאני לא מוכנה להתחתן וההרגשה הכללית היא של חוסר אמון.
אם היא מתרגזת עליי היא אומרת בערך כך: את רוצה להתחתן אבל את לא מסוגלת לעשות הרבה דברים, אז איך את תתחתני? "את לא ראויה להתחתן".
אני כמובן שומעת ונפגעת. אני לא מגיבה לה כי אני יודעת שזה לא ייצור טוב ואני אומרת לעצמי בראש שזה לא נכון וכל אחד ראוי להתחתן.
אבל חוסר האמון שלה בי מערער אותי. אני אישית כן מרגישה מוכנה אבל כשאמא שלך אומרת לך דברים כאלה זה גורם לבלבול. אולי עמוק בפנים היא לא רוצה שאני אעזוב את הבית, אולי החששות שהיא משליכה עליי הם בעצם שלה ואולי היא בכלל צודקת.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם ואם יש לכם עצות בנושא.