עוד תשובות שנכתבו על ידי: אסתי ש.

הרבה פעמים אני חושבת שאין לי מה לעשות בחיים שלי אני חושבת שהחיים משעמים וחוזרים על עצמם. ולכן אין לי טעם לחיות כשאין שום חידוש או ריגוש מעניין. אני חושבת מלא פעמים על למות אאבל הדבק היחיד שמונע את זה

שלום רב, אני רוצה לשאול. כצד אפשר לבנות משמעת עצמית? אני כל כך הרבה פעמים בחיים מחליטה החלטה ולא עומדת בה. זה מאוד מציק לי כי אני אדם שמאוד רוצה להתקדם בחיים. ואני מרגישה שכשאין שליטה עצמית אז מפספסים בסיס

אני רק בת 18 ומרגישה שאין לי כח וחשק לעשות כלום!
ניכנסתי לסמינר אחרי התיכון, לכיתה של 57 בנות!! לא כל כך מוצאת את עצמי אני רגילה לחברות שלי מהתיכון שם היה לי כיף וטוב והרגשתי איתן הכי בנוח בעולם!
אין לי מוטיבציה ללמוד או לעשות משו בכלל… לפעמים אני מרגישה שאני אוויר ואם יקרה לי משו לא ניראלי שמישהו ישים לב בכלל…
החברות הטובות שלי מהתיכון ירדו קצת מהדרך ואני ממש מחזיקה את עצמי יום יום לא לעשות את אותו דבר כי מצד שני אולי זה הפיתרון ? הן לא לומדות הן כל היום ביחד ועושות מה שעולה על רוחן….
וכמה שאני מחזיקה את עצמי ואני מחזיקה את עצמי חזק חזק ומתמודדת- אף אחד אף אחד לא מעריך את זה לא ההורים לא האחים אף אחד! כאילו שזה מובן מאליו… קשה לי.. אין לי כח כבר ללבוש מסכה של חיוך כשבכול רגע באלי לבכות ולבכות ולבכות… נימאס לי כבר להתמודד…
מרגיש לי עצוב כל הזמן.. לפעמים בדרך לסמינר אני בוכה כי לא באלי ללכת לשם לא באלי לעשות כלום…
מה אפשר לעשות אם זה??

היי, אני מגיעה לפה אחרי באמת שאני מרגישה שאיבדתי תקווה.. אני בת 23, לומדת ועובדת. ואין לי חברים, פשוט אין. לא שמרתי על קשר עם חברים שהיו לי ויש לי בעצם חברה אחת בלבד. אחת בלבד. שגם איתה אני בריב

אני בת 17 וקשה לי נורא עם אמא שלי היא הרבה יותר צדיקה ממני אני מרגישה שהיא לא מבינה אותי.
והיא מעירה לי מלא ואז אני מדברת אליה מזעזע כי זה מעצבן אותי שהיא מעירה לי
על דברים סטנדרטים שאין בהם בעיה
הלכתי מהבית בגלל זה כמה פעמים וזה קשה לי נורא…
חשוב לי שיהיה לי קשר טוב איתה אבל זה פשוט לא הולך לי ואני נורא בדיכאון מזה
מה אני יכולה לעשות?

אני נערה חרדית בת 17, וכבר הרבה זמן אני חושבת ומתעסקת עם עתיד המקצוע שלי.
אלוקים נתן לי הרבה מתנות.
מאז שאני קטנה כולם אומרים לי כמה אני יפה, ומלאת חן
תמיד כשאני באתי למקום חדש היו מתלהבים עלי. אני חס וחלילה לא באה להתגאות או להשתחצן. אני מאד מודעת לכך שזה מתנות מה' וזה לא אני עשיתי את זה או משהו.
אני גם מאד מוכשרת במשחק. מאז שאני קטנה הייתי מציגה ומשחקת בהצגות והופעות של בית הספר או בדברים קטנים.
תמיד היא לי חלום להיות שחקנית.
הייתי בטוחה שלא תהיה לי בעיה. ילדה יפה, מתוקה ושחקנית מוכשרת.
אבל גדלתי והנה אני רואה ש- הופה, יש בעיה.
במעט הסרטים וההופעות של הציבור החרדי- השחקניות חילוניות ברוב המקרים ובכלל לא מחפשים שחקניות מהמגזר החרדי. וקשה מאד למצוא איך להיכנס לשוק המשחק.
זה היה לי מאד קשה, הייתי רואה סרטים והופעות והיה לי ממש קשה לראות אחרות מציגות ואני, שאני כל כך אוהבת לשחק- לא.
אני הרבה פעמים הייתי שומעת או רואה שחקניות צעירות חילוניות או סלבריטאיות בגיל שלי שפשוט היה להן איך להגיע לזה בגיל צעיר.
בציבור החרדי עולם המשחק והחיצוניות כל כך פחותים שאין איך לממש את הכשרונות.
פעם הייתי חושבת שאם הייתי ילדה חילוניה הייתי יכולה מגיל קטן להיכנס לעולם המשחק. בתור ילדה חרדית- זה ממש לא קרה.
אז אני שואלת את עצמי- למה?
למה ה' נתן לי את המתנות האלו אם אני לא יכולה לעשות אתן כלום???

הי!!! תודה על הכל… כבר כמה חודשים שנכנסתי למצב שאני כל הזמן שואלת את עצמי האם אני בנאדם שמח?? האם אני בנאדם עם שמחת חיים? האם אני עם חוש הומור? כל הזמן שאני יוצאת עם אנשים אני בוחנת את עצמי

אני עוזרת המו-ן! בלי קשר לזה שאמא של לבד ואני מרגישה חובה לעזור לה, אני עוזרת עוד יותר מכולם. אחיות שלי כמעט ולא עוזרות והאחים גם לא. מה שאומר- שאני, גם בגלל שנחנתי בחוש סדר ונקיון יותר מאחים שלי וגם כי אני אישית מרגישה שאני רוצה לעזור לאמא שלי בבית- אני ממש כל הזמן סביב הבית.זה לא שאני לא יוצאת עם חברות ואין לי זמן לעצמי- ממש לא. פשוט כשאני בבית- אני עושה. מנקה, שוטפת, מדיחה, מכינה…. וכו.האמת היא, שאם נגיד היו לי רק אחים קטנים שלא יודעים לעזור- הייתי עושה את זה בכיף. זה לא קשה לי או משהו, אני זריזה ויש לי ידיים טובות.זה נהפך לטבעי שאני זו שעוזרת בבית. אני זו שאמא שלי תגיד לה לעשות דברים (גם כי אני עושה זאת הטוב ביותר:).כשאחים שלי מלכלכים אני מנקה (לא רק הקטנים…)זה ממש קשה לי. במיוחד שהם לא מעריכים ואפילו להפך. יש לי אח מתחתי שאני ממש לא מסתדרת אתו והוא אומר לי כשאני מתרגזת עליו שיגיד לפחות תודה שזה העבודה של הנשים- לנקות ולסדר ולא צריך להגיד להם תודה על כך. "אף אחד לא אומר לי תודה שאני לומד, זה התפקיד שלי. (לא משנה שהוא בקושי לומד….) וזה התפקיד שלך ולא מגיע לך תודה".אמא שלי מאד מעריכה אותי ואפילו אומרת לי כשאני באה לעשות דברים שביקשה מאחים שלי והם עדיין לא עשו שאני לא אעשה זאת במקומם, אבל זה לא מספיק לי.והכי מתסכל אותי- שאם אני כבר עובדת ועוזרת ועושה- שלפחות אעשה זאת בשמחה, בכיף.אבל לא, תמיד אני עושה זאת כאילו מישהו מכריח אותי (ואף אחד לא מכריח) בכעס ובזעף ואחר כך מתלוננת שאני עושה הכל בבית הזה.אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, שאחים שלי יעזרו יותר ויהיו שותפים בבית, או שאני אעשה זאת בלי תרעומת.איך אני גורמת לעצמי לעזור בבית בשמחה, בחיוך, בפנים טובות? איך אני לא אתרגז על אחים שלי שכשהם עוזרים- הם מזכירים זאת ללא הפסקה ומצפים לתגמול כאילו הם בנו את הפיזה? איך לא אכעס ולא אתעצבן גם כשהם אומרים לי

אני בין הגדולים במשפחה, ומסביבי יש בנים- ככה שיוצא שאני עוזרת המון.
יש לי אחות גדולה בת 22, היא מתוקה וטובה, אנחנו די מסתדרות, רק יש לי כמה דברים שממש קשה לי אתה:
דבר ראשון- פער הגילאים בינינו אמנם של כמה שנים טובות וארוכות, אך מכיוון שאני בוגרת למדי, הפער האישי, כלומר, האינטלקטואלי, השכלי, הנפשי והרגשי- פחות או יותר אותו דבר.
זאת אומרת שאני מרגישה ממש קרובה אליה בגיל, ולא שהיא אחות גדולה ומעלי. הבעיה נמצאת בזה שהיא לא מרגישה זאת ככה. ממילא יוצא שאני יכולה להגיד לה משהו, לדבר, לספר, לבקר ולהעיר, והיא לא תתייחס, או שתתייחס אלי כאל ילדה קטנה ולא מבינה.
דבר נוסף שקשור בזה ומאד מאד מפריע לי-
כמו שכתבתי אני עוזרת המון, גם כי אני בין הגדולים וגם כי יש סביבי בנים, שכמובן לא עוזרים יותר מדי. אנחנו בעצם שתי בנות גדולות בבית.
הבעיה הגדולה מתחילה פה.
אחותי גרה בבית, אוכלת בו, שוהה בו, נמצאת בו, חיה בו.
אבל לא נוקפת כמעט אצבע בתחזוקו.
לפעמים אני מרגישה שהיא חושבת שהיא חיה בבית מלון ללא תשלום, יש לה חדר שחדרנית (אני) עובדת לסדר ולנקות, יש לה ארוחות טעימות ומסודרות שבני הבית עמלו להכין, יש מי שיסדר אחריה את הכלים שהשאירה על השולחן וידיח אותם וכולי.
ומתוקף היותי הגדולה בבית אני זו עושה בעצם את רוב העבודות שאמורות אוטומטית להתחלק בינינו.
עכשיו, אני אקשר את שתי הבעיות יחד:
בגלל שאני בעצם קרובה אליה בגיל (כך בכל אופן אני חשה), אני מרשה לע

יש לי אחות שהיא גדולה ממני. אני בת 17 ואחותי בת 19.
מאז ומתמיד אני והיא לא הסתדרנו והמצב בינינו כיום לא טוב בכלל.
אני ניסיתי הכול ,לדבר איתה אבל זה לא עוזר היא בשלה. וכל פעם שאני באה לדבר איתה ואומרת לה די, בואי נדבר, אני כ"כ רוצה שיהיה בינינו קשר טוב, היא צועקת בורחת מזה ומשקרת בלי סוף . אנחנו שונות מאוד באישיות בדעות שלנו מאוד אך עדיין ניסיתי לפחות שלמרות זאת נסתדר אני והיא ויהיה לנו טוב.
היא כל הזמן מבקרת אותי ,שופטת אותי ומתערבת לי בחיים ולא יורדת לי מהגב. כל דבר שלי כל נשימה יש לה מה להגיד, להעיר לבקר לשפוט אותי ,אני תמיד נמצאת תחת בדיקה ממנה . תמיד תחת מבחן , היא מנסה לחנך אותי ולשנות אותי כל הזמן וגם כשלא יש בינינו תמיד מעין מתח מסוים .זה מצב קשה מאוד שמייסר אותי כל הזמן ובמקום להרגיש שיש לי אחות ותמיכה ושנאהב אחת את השנייה ונהיה חברות אני מוצאת את עצמי מתייסרת ושואלת את ה', למה לא נתן לי אחות שמתאימה לי אחרת.
מה עלי לעשות? האם להשלים עם המצב פשוט מאוד ולהפסיק להתפלל שזה ישתנה , מה אני יכולה לעשות