עוד תשובות שנכתבו על ידי: נועה

ני נשואה כמה שנים לאדם מיוחד שבחרתי אחרי מחשבה והתבוננות, רגשית לא עפתי אבל הרגשתי שנכון לי לחיים מעריכה אותו בטירוף. וקיוויתי לבנות תשתית טובה עם תקשורת אמיתית ואהבה שתגיע פשוט אחרי.
אבל קרו דברים ודמות חינוכית שעזרה לי עם החרדות שלפני הנישואין ובאמת הצילה אותי ופיתחה אצלי מודעות והיתה בשבילי מדריך ומשען רגשי בשלב מסוים הרגשתי שאנחנו מדי קשורות והתעלמתי מזה
שיתפתי אותה בתחושות וחוויות וניתוחים כל הזמן ובעלי היה בצד
הרגשתי שלא פיתחתי כלפיו מה שרציתי רק יותר טכני ומחויבות
והוא כזה טוב ומבין אבל לא היה בעניני עומק הנפש וכו והייתי צריכה את השפה איתה.
עכשיו אחרי תקופה אני מרגישה שזה הפך לתלות דו צדדית (היא כבר מזמן הפכה לחברה – לא גובה תשלום וגם משתפת אותי בחיים הלא קלים שלה) ונהיה קשר צפוף שאותי מספק הרבה אבל עושה לי מצפון מול בעלי ומרגישה שזה לא נכון כך. זה גם מכניס אותי לטלטלות רגשיות ואין לו מושג מה קרה
אבל לא יודעת איך פתאום מהריק ואחרי השנים הללו להתחיל לבנות משו חדש איתו כשהלב שלי איתה בכל ההיבטים.
אציין שאני אדם ישר וכנה ולא מסתיר
אבל זה הגיע למצב שנאלצתי חלק דברים לטייח וחלק סיטואציות של קרבה שמצאתי עצמי בהם , מבוהלת גם מעצמי אבל כלכך תלותית במה שיש בינינו שמפחדת לעשות צעד אחורה וגם לא יודעת איך
וגם מפחדת איך היא תקבל את זה כי עברה מלא פרידות בחיים, ונתנה את עצמה ככ מלב טהור אמיתי, וגם אם זב התקדם יותר מדי זה לא באשמתה, אני לא רוצה שתסבול מכך ויתירה מזאת אני נתקפת חרדה כשחושבת שיגידו לי לנתק איתה קשר כי לא רוצה להפסיד אותה וירגיש אבודה וזה יכול להוביל לקריסה נפשית. וכל מה שפיתחה בי, המודעות ועולם הרגש וכוליי, לא יודעת איך להכיל הכל לבד ולא יודעת מה יהיה איתה מרגישה כפיות טובה, אני מפחדת מה היא תעשה לעצמה אם אנתק. מתפללת שיהיה דרך שהקשר יהיה בסדר במקביל, אבל מצד שני מרגישה נורא שהקשר עם בעלי כאילו פספסתי את הרכבת, ולא תידלק בי לעולם הרגש המפרפר והאינטמיות שאמורה להיות אתו כמו שהיה כלפיה.
זה מביא אותי לבכיות והתרחקות ממנה ואז קרבה חזרה כי רואה שלא מסוגלת ואני צריכה את זה. כל זכרון כל דבר כל מילה מזכיר לי אותה.
והכי נורא שאין לי על מי לדבר עם זה בעולם. גם טיפול, לא מאמינה

אני הקטנה בבית, והיחידה שעוד לא נשואה. ב"ה כל האחים שלי נשואים כבר ועם ילדים. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו נפגשים כולם, או אפילו חלק מגיעים לשבת, (מספיק אפילו זוג אחד) ואני כבר מרגישה מעט תקועה. לכל אחד יש את הבן זוג שלו, ורק אני תקועה קצת בין כולם… יש לציין שיש לי קשר טוב וחזק עם אחיי ואחותי, עם גיסי ועם גיסותיי, וב"ה אנחנו משפחה מאוחדת ואוהבת. אבל מה אני אמורה לעשות כשכולם מתחלקים לזוגות ולפעמים אפילו קצת מסתודדים? זאת ממש לא הרגשה טובה, אך הם ממש לא עושים את זה בכוונה, והם אפילו לא יודעים שאני לא נהנית מזה. מטבעי אני אופי סגור יותר ולא אומרת למשפחה כשקשה לי.
ועוד שאלה שלא ממש קשורה, מאחר ואני לבד בבית, אז אין לי כ"כ עם מי לעבור התמודדויות. ז"א- ההורים שלי לא תמיד כ"כ מסתדרים ביניהם ונוצרים ויכוחים ומריבות רבות. זה משפיע עלי לרעה, כי אני נהיית עצבנית יותר וכועסת לדוגמא על אמא שלי שגרמה לאבי להתעצבן…. (למרות שזה ממש לא קשור אלי, ואני לא אמורה להתערב, אבל מה לעשות, אני בן אדם לא ממש מושלם…;). א': איך אני אמורה להתמודד? ב': מה אני יכולה לעשות כדי לוודא שהמריבות והויכוחים לא ישפיעו עלי בהווה, וגם בעתיד עם בן זוגי?

לפני שהתחתנו היה לנו ברור שנשמור את כל הלכות טהרה היטב כמו שלימדו אותנו,
עם החיים אנחנו מגלים שזה מאד מאד קשה לנו.
הלכות ההרחקות מרחיקות אותנו גם נפשית, אנחנו לא מסתדרים עם הימים האלו, אנחנו בקושי מצליחים לקיים את ההלכות,
אני מרגישה שלי זה יותר חשוב מאשר לבעלי ואם לא הייתי חומה בצורה זה לא היה נראה כך, אבל באופי שלי אני רכה וכנועה ולכן מאד קשה לי להיות זו ששמה את הגבולות
בכל התחומים האחרים בעלי הוא הצדיק וה"רב" של הבית שלנו אבל בנושא הזה זה לא ככה, המצב הזה מאד קשה לנו
אציין שבימי ההיתר פשוט טוב לנו כ"כ וזה באמת בעיה ספציפית של ימי האיסור
האם התפקיד של האישה לשים את הגבולות בבית או שצריך להיות אישה שעושה רצון בעלה.
אשמח מאוד לתשובה
תודה מראש

מיד אחרי החתונה הבנתי שלבעלי יש כל מיני קשיים במיוחד בעניין של זמנים. הוא לא מסוגל לקום בבוקר ולכל מקום הוא יוצא בדקה אחרי האחרונה. וגם שאני מרגישה שהוא לא באמת מבין אותי. לא נעים לי להגיד אבל ההרגשה שהוא די אגואיסט… אני רציתי להיות אישה טובה. והמון זמן לא הערתי וניסיתי לחיות עם זה. לאט לאט נולדו ילדים ואני כבר חייבת עזרה ולדוג' אני לא יכולה להוציא 4 ילדים לבד בבוקר…. אבל הוא ישן. או קם מאוחר ואז נכנס למקלחת…. זה גורם לי להתפוצץ עליו וכל הדברים האלה גרמו לנו די להתרחק. לאחרונה אני מרגישה מאוד מרוחקת. בקיצור, גם לא כל כך מדברים חוץ מדברים טכניים. אני חושבת שאני כן אוהבת אותו. כי הוא באמת משתדל שיהיה טוב רק הוא לא יודע איך עושים את זה. ובגלל שהוא עצלן( שוב סליחה… לא נעים לי לכתוב עליו ככה… ) הוא מתחיל תהליכים, לאו דווקא בזוגיות, ולא גומר. לאחרונה הוא אמר לי שאני לא מכבדת אותו ואני נורא נפגעתי. כי שש שנים שתקתי ולא יותר מידי חפרתי לו על כל מיני דברים שמאוד מאוד מאוד הפריעו לי מתוך מקום של כבוד ושאני לא אמורה לחנך את בעלי וככה הוא אומר לי עכשיו. ברור שבשנה האחרונה אני לא מכבדת כי אני כבר על הקצה. מאוד עצובה וכועסת על היחס הזה. לא חושבת שמגיע לי במיוחד שכל כך התאמצתי להכיל אותו ואני אישה שמפנקת. קונה לו המון פעמים שתייה שהוא אוהב, מכינה לו כל בוקר(!!!!!) ארוחת בוקר. ועוד. אולי אני לא יודעת מה זה כבוד. מרגישה שאם אני אכבד אותו אני אתן לו לגיטימציה להמשיך להתנהג ככה.

יש לי ב"ה בעל מושלם! קיבלתי מעל ומעבר למה שציפיתי.
מבחינה רוחנית, לימוד, חיבור, יראת שמים וכן מבחינה גשמית, רגיש, אכפתי, אוהב, תומך, ועוד ועוד ועוד…
ב"ה טוב לנו ביחד, כל אחד נותן מעצמו את המקסימום כדי שלשני יהיה טוב, בקיצור לא יכולתי לאחל לעצמי יותר טוב מזה .
הנקודה היא , שמשום מה יש לי כל הזמן צורך למשש את הקשר שלנו…
הוא לא מרגיש טוב, הוא עסוק יום יומיים בעניינים כלכליים וכד' אני נשברת …
בהגיון- אני לא מבינה את עצמי.
אני בטוחה בקשר לגמריייי!
אני יודעת שהוא תמיד שם בשבילי ושהוא רוצה שיהיה לי רק טוב, אני מרגישה את הגב שלו מאחורי.
אבל משום מה, אחרי יום אחד שאני לא מרגישה אותו איתי ב 100% אני נשברת, וגם לא מצליחה להסביר לו מה קורה לי, ממילא אני מתרחקת, מתכנסת בתוך עצמי, והוא עם כל הרצון הטוב לא יכול לעזור לי.
כל פעם זה מסתיים כשאני פורצת בבכי , ואז הוא יוצא מגדרו בשביל להרגיע אותי ,
ואז אני חווה את הביחד. ונרגעת …
אבל יום אח"כ כשאני מתפקחת, אני מרגישה מעמסה על כתפיו… אני מרגישה שהוא כבר לא יודע מה הוא צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. והוא צודק, כי אני בעצמי לא יודעת מה יוכל לעזור לי, אז ק"ו שלא הוא…
אין לי שום טענות כלפיו, הוא מושלם! ואני מבינה בהיגיון שהוא לא יכול להיות 24/7 סביבי…
בקיצור, מבולבלת מעצמי…

איכשהו אחרי החתונה שמתי לב בבקרים מסוימים שבעלי מוותר על תפילה במניין. בהדרגה זה הדרדר לפעמים שהוא כלל לא הניח תפילין.
תחילה הייתי מזועזעת מאד. הבנתי שהוא עייף מאד ולכן מתכוון להתפלל מאוחר או ביחידות, וגם זה כאב לי ביותר. ניסיתי לדבר איתו על כך – פעמים באוירה נינוחה ומתוך כבוד, לעיתים פשוט התפרצתי. הוא הביע חרטה גדולה ואמר שהוא פשוט עייף מאד ומתקשה לקום בבוקר.
עם הילדים , העומס ושעות השינה המועטות של שנינו זה פשוט הפך להיות עובדה מוגמרת. הוא קם בשבע וחצי, מארגן ושולח את הילדים, (אני כבר בעבודה) נח מעט ופשוט יוצא לכולל. ניסיתי לגשש מספר פעמים וידוע לי בוודאות שהוא לא מתפלל שם אלא ישר מתחיל ללמוד. (אדגיש שאין מקום נוסף לבדיקה. בדקתי אין ספור פעמים, גם בחופשות לידה שבהן הייתי בבית. הוא לא מניח תפילין לא בבית ולא בכולל).
במקביל הוא לא מקפיד על מנחה וערבית, זאת ראיתי בפעמים שבהם נשאר בבית.
בשנים האחרונות אני כאילו לא מבחינה. משכנעת את עצמי שזהו לא תפקידי, תפקידי הוא להעריך את מה שיש בו, ויש בו הרבה, גם כאדם והן כיהודי. אבל הנושא הזה לא מרפה ממני. ההערכה שלי כלפיו נסדקת, וכן חוסר ההבנה- איך יכול דיסוננס כזה להתקיים אצל אדם? איך הוא יכול ללמוד יום שלם, שלושה סדרים, בהנאה ובהתמדה מרובה, להקפיד על הלכות, להיות בר דעת בכל תחום שהוא אך הנושא הזה מחוץ לתחום? בפרט שנכתבו דברים חמורים על מי שאינו מניח תפילין.