לשואל הנכבד, שלום רב,
קראתי בעניין רב את שאלתך החשובה. אתה מעלה תמיהה של ממש על אופי החיוב של תפילות החובה וכמה תמיהות מקופלות בין בתרי שאלתך.
תמיהה אחת יסודית היא האם ניתן לחייב על תפילה? התפילה הרי היא המיית הלב, שיחת האדם עם קונו, כיצד ניתן לחייב את הדבר? כיצד ניתן לדרוש מאדם שלוש פעמים ביום לעשות את אותה פעולה ושיצליח לכוון בה כראוי.
דרישה זו נשמעת כמעט לא הגיונית ולא מעשית. הכיצד חייבו חכמים שלוש פעמים ביום להתפלל? האם לא ראוי היה שיתפללו פעם אחת בשבוע? האם לא מתאים ששבת קודש תהיה יומה של תפילה?
כך עולות ובוקעות השאלות ממכתבך. עולות ומסבבות ומעוררות תמיהה.
בתוך הדברים אתה מעלה הצעה ופשר לחובה זו שאולי התאימה בימים עברו, ימים בהם היו חייהם של בני אדם רגועים ונינוחים, עיתותיהם בידיהם ובית הכנסת מהווה להם מקום מפלט מהמולת החיים. לדבריך, לא כן דורנו, דור שבו עובדים קשה, האדם מוצא את עצמו עמוס בעבודה עד שעה מאוחר.
התפילה אינה אלא עול, היא מקשה על החיים ואינה מתאימה לדורנו.
את הפתרון אתה מוצא בתפיסה על תקנות חכמים שהיה טעמם עמהם בשעת התקנה, אולם אנחנו ממשיכים לקיימם אף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה.
כקטניות בפסח כך גם התפילה, תקנה שנימוקה עמה והייתה נכונה לשעתה, אולם אנחנו לא מתפללים, אלא מעשה אבותינו בידינו וממשיכים אנחנו מסורת זו, למרות חוסר התאמתה לחיינו.
אתה חוזר ומעלה את האפשרות של ‘רשות’ ונתינת תורת כל אחד ואחד בידו בכל מה שנוגע לתפילה.
אני שומע במכתבך הרציונלי, הערכה רבה למושג התפילה הבוקעת מלב האדם באופן ספונטני, תפילה אליה מתלווה כוונה נכונה ומחשבה זכה. ותמיהה המצטרפת אליו הרואה פגיעה בתפילה ובצורה בה היא נהפכה לקול מונוטוני ולמלמול חסר רגש.
אשריך על השאלה, אשריך על זעקת התפילה שבוקעת מגרונך, ועל התחושה שחשובה שיש בתפילות החובה משהו שמבטל את הקסם של תפילת היחיד, תפילה בשפת הלב בזמנים המתאימים לעבודתו.
כמענה לשאלתך, אפתח בכך שיש לי הרבה מחשבות לחלוק אתך, מחשבות שונות, אנסה להעלות את חלקן ומקווה שיהיה בחלק מהן תועלת עבורך ומרגוע לנפשך הזכה.
שתי דרכים לה לתפילה, שני מסלולים נחצבו בלבם של ישראל, דרך אחת היא תפילת הרשות, תפילת היחיד וזעקתו, המיית ליבו והגיוניו. דרך שניה היא תפילת החובה, תפילת הציבור, הקבוע, הסטנדרטי, הבנאלי וכו’…
תפילת היחיד, בוקעת רקיעים, סגור הלב נפתח, דיבור של אש קודש, של בקשה מתפרצת, של תחינה נעלמת, של כמיהה והתייחדות.
תפילת הציבור, דבר יום ביומו, שעה קבועה, מקום קבוע, קצב אחיד, מלמול… חיפזון… חיי היום יום.
נראה כמעט שאין להשוות ביניהם ויד הראשונה על העליונה.
אולם למרבה הפלא לא כך לימדונו חז”ל.
תפילת החובה בבתי הכנסת היא אחד המאפיינים והמגדירים של הציבור היהודי. גם אם תפילה בבית הכנסת ובמניין אינה חובה גמורה ולשון השולחן ערוך הלכות תפלה סימן צ סעיף ט’ ‘ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור’ חובת השתדלות ולא חובה גמורה, ובכל זאת תפילה במניין חשובה מאוד.
וכתב הרמב”ן בדבריו המפורסמים בפירושו לחומש שמות פרק יג סוף פרשת בא ‘כוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו’. משימה חשובה לנו בתפילה בבית הכנסת, שיהיה מקום לבני אדם, מקום בו ניתן להתקבץ יחד ולהודות לאלוקים, לעמוד לפניו ולומר לו בריותיך אנחנו.
תפילה זו שונה מאוד מאותה בקשה מאותה כוונה של היחיד בעומדו לשפוך צקון שיח. תפילה זו היא ציבורית ומטרתה עמידה לפני ה’ תוך כדי אמירת ופרסום היותנו בריותיו.
בלשונו של הרש”ר הירש בפרשת ויחי ‘תפילת היהודי איננה יוצאת מתוכו, אלא חודרת אל תוכו. אילו היתה התפלה רק בטוי לרחשי הלב הקיימים כבר, כי אז אין שחר לתפלת החובה, ותפלה לזמן קבוע שתיאמר על – ידי מספר בלתי – מוגבל של אנשים איננה אלא שטות גמורה. שכן היא מושתתת על ההנחה כי רעיונות ורגשות מסויימים יהיו קיימים על – פי פקודה, בזמנים קבועים, אצל כל מספר אנשים, ויהיו זקוקים לביטוי. ולא היא. אין “התפלל” אלא: להחדיר את עצמו באמתות נצחיות וקיימות, דוקא מפני שהן עלולות להידלדל ולהיעלם, או שנעלמו כבר’
אחזור שוב על הדברים בגלל חשיבותם: ‘תפילת היהודי איננה יוצאת מתוכו, אלא חודרת אל תוכו’. הרב הירש מסכים עם שאלתך ומזדהה אתה לחלוטין. אי אפשר לחייב אדם להתכוון תמיד, אי אפשר לצפות שלוש פעמים ביום מאדם להביע רגשותיו.
אולם אפשר לצפות ולדרוש ממנו להיות מתפלל, דהיינו להחדיר לעצמו את אמתות הנצח.
לעצור במהלך חייו להיכנס למקום מיוחד ולהיות עומד לפני ה’.
תפילה זו היא בעלת משמעות רבה בחייו של האדם הדתי. התפילה הזו אולי לא בוקעת רקיעים אבל יש בה חיבור לאמיתות נצחיות.
החזרה, ההשגרה, הקבוע, היציב, השקט, עמידה שאין בה כוונה גמורה, תפילה לא של שבת אלא של חיי היום יום. לחטוף תפילה, לחטוף רגע אחד של עצירה בשטף החיים ולהתמלאות, זוהי תפילת הציבור.
השולחן ערוך אומר באורח חיים סימן קא סעיף א’ את הדין העקרוני שצריך לכוון בתפילה והוסיף הרמ”א שם בשם הטור ‘והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור’
והדברים מבהילים, ‘קרוב הוא שלא יכוון אם כן למה יחזור’, יודעים את אורחנו ושיגנו. מרוץ החיים לא התחדש בזמננו, אנשים עבדו קשה למחייתם גם בימים עברו, זמן עבודתם של פועלים הוא מזריחת החמה ועד לשקיעתה כמבואר בפרק האומנין במסכת בבא מציעא, ועליהם שנו את המשנה במסכת ברכות שהאומנים אינם רשאים להתפלל בראש האילן ונפסק להלכה בסימן צ’ שבראש התאנה או הזית יכולים להתפלל שהקלו עליהם חכמים. תפילה בראש הזית היא תפילת הפועל הטרוד במלאכתו ונעצר לרגע כדי להתפלל.
חכמים תקנו לאנשים הדחוקים בזמנם וחוששים לביטול הכוונה וכדומה תפילה קצרה במקום סדר התפילה הארוך וזה תפילת הביננו הכוללת תקציר של התפילה. למעשה אין נוהגים היום לומר תפילה זו וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה סימן קי טעם לכך ‘מפני שאם באנו לקצר כהיום מחמת טרדה לא נתפלל לעולם תפילה שלמה מפני רוב הטרדה בעו”ה’ כלומר יש כאן הכרה בכך שאנחנו טרודים ודווקא לכן אנחנו מתפללים ולא מקפידים על הכוונה. להיות מתפלל במהלך של תפילת הציבור, לקבל עול ולעמוד בצורה זו לפני ה’, מתוך הבלבול, המניעות והטרדות ולומר לפניו בריותיך אנחנו.
כיוצא בדברים אלו על שני מהלכי התפילה נמצא גם בדברי ר’ מאיר שמחה הכהן בספרו משך חכמה בבראשית פרק מח: ‘צלותי’ – הוא סדר תפילה הקבוע כמו שאמר: השבח והתפילה וההודעה מעכבין (תוספתא מנחות ו, ו). ו’בעותי’ – הוא בקשה, אשר אמרו, אם רצה אדם לחדש בתפילתו, מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו, יעויין פרק קמא דעבודה זרה בזה. והנה הנפקא מינה, כי סדר תפילה – שזו עבודה קבועה – אין הכוונה מעכב, ואם כיוון לבבו באבות סגי, ובכוונה מועטת סגי. לא כן בחידוש, שמבקש האדם צרכיו מחדש, בעי כוונה יתירה. [ואמרו פרק תפילת השחר (ברכות כט, ב): אמר רב זירא, ובעינא לחדושי מלתא ומיספתא דלמא מטרידנאי, כי החידוש צריך להיות בכוונה יתירה]. ואולי נכלל זה בהא דאמרו פרק קמא דתענית (ח, א): אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר (איכה ג, מא): “נשא לבבנו אל כפיים”. איני, והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש (תהלים עח, לו): “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו”, ואף על פי כן (שם שם): “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית” וגו’! לא קשיא, כאן ביחיד כאן בצבור. פירוש, שסדר התפילה שהוא בצבור אף שהוא בלא כוונה, מתקבלת. לא כן הבקשה החדשה, היא צריכה להיות בכוונה מופלגת.’
אפשר להרחיב בנושא זה מעוד זוויות, ויש עוד גישות בנושא, אבל אני חושב שיש בהבנה זו מעט כדי להרגיע את מכאובך הנכון בהקשר של תפילת החובה ותפילת הציבור.
חושב באמת שחובה זו לא תהיה במקום תפילות הלב, שצריך למצוא את מקומן וזמנן, ואם יש זמנים שבהם אתה פנוי יותר ויכול להגיע לכוונה, בוודאי שיפה הדבר וראוי לעשות זאת, אבל אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, על התקבצות חובה זו על מעלותיה ועל חולשותיה.
ואשים קנצי למלין.
ואברך אותך מתוך לב אוהב ומעריך שתמשיך לקיים המצוות באהבה וביראה, תעמול להבין טעמם ותזכה לאור הגנוז
בברכה
רפאל
דלג לתוכן
