שלום לך ידידי היקר מאוד!

אני מתנצל מאוד. ביקשת תשובה מהירה ואני לוקח את הזמן… ואולי זה חלק מהתשובה. אתה חושש שהנך במצב חרום, אך אני סבור שאתה בחור בריא עם חיים יפים.

חששתי מפני הרגע שאצטרך לענות לשאלה שלך. לא בגלל שאין לי מה לענות, אלא בגלל שיש לי כל כך הרבה מה לומר על זה, אז מאיפה אתחיל? איך אסדר את הדברים? האם לא אצטרך 10 שעות כדי לכתוב את התשובה?

האם זו התמכרות?

אתה קרוב לשנה מתמודד עם “התמכרות קשה מאוד”. סליחה אחי המתוק, אבל אינך פסיכולוג, ומניין לך שמדובר בהתמכרות קשה מאוד? זו לא התמכרות, לא קשה, ובטח לא מאוד. זו מציאות חיים טבעית של גבר בריא.

כשם שאתה רעב לאוכל, צמא למים, עייף ורוצה לישון, כך אתה מתאווה לאישה, והואיל ואין לך אישה – אתה מדמיין שיש לך אותה ומתענג על הדימיון הזה. האין זה טבעי ונורמלי?

אלא מה? שיש בורא לעולם, ויש תורה, ויש גמרא, ויש זוהר, ובמקורותינו אלו ניכר שהוצאת ז”ל היא איסור חמור. אז אני רוצה לחדש לך חידוש, אתה בכלל לא מוציא ז”ל, אתה עושה זאת להנאתך ללא כל כוונה רעה. האם זה מתיר את האיסור? לא. האם זה מגדיר את מצבך בגדר אחר? כן.

פשוט הדבר שהתמכרות נמדדת ביחס לנורמה, והואיל והנורמה של בני נוער על פני כל כדור הארץ – קרובים ורחוקים, גויים ויהודים – היא לאונן, אז אין זו התמכרות (עם זאת, בחור שמאונן 10 פעמים ביום, או שלא מצליח להחזיק סדר יום יציב בגלל תאוותו – זו התמכרות הזקוקה לטיפול מקצועי).

הכר את יצר החיים

כתבת שכמה שאתה פועל כנגד – זה פשוט לא עוזר. כמובן. כי הואיל והנך מתאווה לכך, אז כל פעם שאתה נלחם עם עצמך אתה מגיע לידי צער. אם אתה מפסיד במלחמה – אתה בצער מההפסד. אם אתה מנצח במלחמה – מאוד מהר אתה מרגיש שוב את צער חוסר הפורקן . אז בכל מקרה אתה בצער. וכשאתה בצער, אתה רוצה לשכוח מהצער, ולשם כך אתה נישא על כנפי הדימיון ושוב מגיע לנסיון, ושוב לצער, וחוזר חלילה.

אז לא, לא פועלים כנגד. לא זו הדרך. שמעתי בשם אחד הגדולים שאמר שכנגד היצר הרע יש להילחם ראש בראש, חוץ מיצר המין, שממנו צריך לחמוק, אך לא להילחם בו. נראה לי שאחת הסיבות לכך – ואולי הסיבה לכך – היא מחמת זה שהמלחמה עמו תמיד מביאה לו את הניצחון, כפי שתיארתי לעיל.

אז מה עושים? מייצרים שמחת חיים ממקורות אחרים, אמיתיים. “אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים” (ירמיהו ב, יג). התעוררות יצר המין היא התעוררות יצר החיים. האם זו הדרך היחידה להביא לידי ביטוי את יצר החיים? תוכל לבחון בעצמך, בימים בהם הנך שקוע בלימוד התורה הקדושה, מתענג על צוף אמריה, שואל ומשיב, חוקר ומחדש, האם יש לך את אותו החשק? הלא התורה “אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד” (משלי ה, יט). האם לא פגשת פעם בסברא נאה וחשת התרגשות בכל הגוף?

תורה, התרגשות מתורה, זו דרך אחת. דרך נוספת היא להרבות בעשייה מרגשת. מה אתה אוהב לעשות? כן, אני יודע שבחור ישיבה ממוצע לא מורגל בשאלה הזו, כביכול פשוט הדבר שהדברים היחידים שהוא אוהב לעשות זה ללמוד ולהתפלל. ולא, אני לא מתכוון לאהוב לעשן או לאהוב שווארמה, אלא מה אתה אוהב ל-ע-ש-ו-ת. משהו שמניע את כל הגוף. למשל, לשחק כדורסל, לארגן את הקמפ של הישיבה, לבשל לשבת. האם יש לך תחביבים? תחיה אותם, תשקיע בהם. זה לא סותר יצירה רוחנית. אדרבה, זה מעיר את כל המערכת.

עומק התאווה הגברית

התבונן בכך שתאוות המין הגברית היא לתת, להעניק. וזה אופייה של אהבת איש לאישה. עיין נא בגמ’ יומא (נד, ב) שהכרובים היו נראים “כאיש המעורה בלוייה שלו”, ומפרש רש”י: “כאיש המעורה בלוייה שלו – הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו”. והתקשיתי בדבריו הקדושים, מי מחבק את מי? אם הוא “חבוק” באשתו, אזי הוא צריך להיות בין זרועותיה! ואם הוא “בין זרועותיו” אז הוא מחובק, ולא “חבוק”! כיצד ייתכן איפוא שהוא “חבוק באשתו בין זרועותיו”?

נראה לי שרש”י טמן כאן את סוד חיבוקו של גבר, שגבר אינו זקוק לחיבוק מאשתו אלא תשוקתו היא לחבק את אשתו, ובזה שהוא מחבק אותה – הוא חבוק. כשתתחתן, בקרוב ממש בעזרת השם, תחווה את החוויה המרגשת הזו,

אז אתה רוצה לחבק, לתת, לאהוב, וזה בא לידי ביטוי בתאווה שנגמרת ומשאירה אותך בודד. אנא, אל תחשוב על הנושא כאסור או מותר, אלא כבריא לך או לא. כמשמח או לא. כוח הגבריות שלך, כוח היצירה, העשייה, הנתינה, אוזל ממך לחינם. זו התבוננות שעשויה להועיל, לתת לך כוח. לא לקחו ממך משהו כל כך נפלא (התלונה שלנו כבחורים), אלא נתנו לך כוח אדיר לעשות ולפעול, דווקא בגלל שבזמן הזה, בטרם הריחיים על צווארך, בידך לגדול ולצמוח ולעסוק בבניית עתידך הרוחני והגשמי.

ואם לא הולך, וזה לא ילך, אל תירא ואל תחת. כך דרכו של עולם. ממשיכים הלאה והלאה והלאה. לא מביטים אחורה, רק קדימה. שמעתי ממישהו ששמע מאיש חינוך בחסידות גור ששאל פעם את ה’בית ישראל’, שהיה ידוע כמחמיר גדול בענייני קדושה, מה לענות לבחור ששאל אותו מה לעשות לאחר שנכשל בשמירת הברית? והשיב לו ה’בית ישראל’: כלום.

כיצד מתמודדים?

“הבעיה עדיין קיימת” – זו לא בעיה. דבר אל עצמך כאיש שיווק: אין כזה דבר בעיה, יש אתגר. ומהי המטרה? שזה לא יקרה יותר? לא. המטרה היא לנסות לקדש ולרומם את גופך ונשמתך עד כדי כך שהחשק לזה יפחת. כשהחשק מתעורר קשה מאוד למנוע אותו, שטח הפעולה שלך צריך להיות הרבה לפני, לעורר את עצמך ליצירה אמיתית, קיימת, ולא לחוויה שהיא “כאילו” החוויה האמיתית של המפגש המופלא בין איש לאישה.

כשכבר מתעורר החשק, אל תזלזל בעצמך. אל תכעס על עצמך. דבר עם עצמך בקול נעים: נהיה לי חשק לדבר הזה. האם אני רוצה את זה? האם אני שמח אחר כך? האם זה טוב לי? אולי אני עצוב ואני רוצה לשמוח; האם זה ישמח אותי? אולי יש דרך מוצלחת יותר בה אוכל לשמח את עצמי? אולי אני יכול לעשות מקלחת טובה, להתלבש יפה, להסתרק, לשים הרבה בושם ולהרגיש הכי גבר בעולם? אולי אני יכול לצאת לסיבוב נעים עם חבר? אולי אני עייף ואני יכול פשוט לישון ולקום רענן וטוב לב?

האם אני לא שווה כלום?

התחושה שאתה מתאר אודות הקושי ללמוד ולהתפלל כשבמקביל אתה במקום אחר לגמרי, מוכרת כל-כך. ובכל זאת, עליך להיות גיבור וחזק, וגם בזמנים שאינך מצליח לשלוט על עצמך בתחום זה, אל תתן לעצמך להתדרדר בשאר התחומים. אין שום קשר ביניהם. אתה אהוב ורצוי לפני המקום היכן שאתה נמצא!

אחד סיפר לי פעם שהייתה לו הקפדה לומר את כל הנוסח של קריאת שמע על המיטה. וגם כשהוא היה בעיצומו של ניסיון חסר סיכוי, הוא היה עוצר ואומר קריאת שמע מילה במילה, וחושב לעצמו תוך כדי כך שאולי זה מגוחך שהוא מדקדק בזה, כשעוד רגע הוא הולך להתרחק כל כך מבורא העולם. ולא, זה לא הציל אותו מהנפילה. אבל כן, זה גרם לו להבין שבתחום הזה קשה לו עדיין, אבל יש הרבה תחומים שהוא חזק בהם.

הרב פייבלזון שליט”א המשיל לכך משל: הצבא שלח פלוגת חיילים לכבוש מוצב של האויב. כישלון מוחלט, הם ניגפים וחוזרים למחנה עם עשרים הרוגים. לאחר התארגנות נשלחות שתי פלוגות, ושוב הצבא נוחל כישלון חרוץ, הרוגים ופצועים. כך שוב עם יחידה מובחרת יותר, ושוב הפסד, ושוב הפסד. עד שהרמטכ”ל עוצר רגע וחושב: אוקיי, את המוצב הזה קשה לנו לכבוש כעת, האם זה אומר שרק בו עלינו להתמקד? יש עוד מוצבים בסביבה. ראשית כל ננסה לכבוש את המוצב המזרחי, ואת המוצב המערבי, ואולי עוד כמה מוצבים נוספים, כשאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמוצב זה ישאר בינתיים בידי האויב. ייתכן גם שלאחר שנכבוש את המוצבים האחרים, נהיה בעמדה טובה יותר ונוכל לכבוש ביתר קלות גם את המוצב הזה.

עוד אמר הרב פייבלזון שהוא אומר לבחורים: המציאות שלך כבחור קשה עד בלתי אפשרית, ולכן אתה צריך לדעת שהקב”ה כ”כ שמח בכל הצלחה שלך! כ”כ מתפעל מכל ניצחון! נכון, הרבה פעמים אתה לא מצליח, אבל כ”כ הרבה פעמים אתה מצליח! רוב הזמן אתה ברצף של הצלחות, בתורה, בתפילה, במעשים טובים, ורק מפעם לפעם אתה מוצא את עצמך במקום אחר. אל תסתכל על המיעוט, לך אחר הרוב. אתה בסדר גמור!

ומה עכשיו?

הגעת לגיל השידוכים בשעה טובה ומוצלחת, והשם הטוב יזכה אותך למצוא את בחירת לבך בקלות, בשמחה ובמהירות!

אתה לא רוצה ליפול אחרי החתונה. למה נראה לך שאתה עתיד ליפול אחרי החתונה? אין שום סיבה לחשוב כך. דרכם של בחורים שהם בקושי מחמת חסרונה של אישה, ודרכם של נשואים שהם מלאים סיפוק ושמחה מהחיים עם בת הזוג ואינם עומדים בניסיון הזה בכלל.

יתכנו גם התמודדויות אחרי החתונה, אך אין כל סיבה שאתה צריך לחשוש לזה. שלושה דברים ואתה מסודר: קביעות עתים לתורה בעמל ובשמחה, שמירת העיניים וקשר עמוק עם בת זוגך.

נישואין הם לא פיתרון לבעיה, אתה צודק. הם פשוט גורמים לכך שלא תהיה בעיה. מי שהבעיה שלו היא תאווה לסיפוק עצמי, אזי נישואין לא יפתרו לו את הבעיה. מי שהבעיה שלו היא יצר החיים ותשוקה לקשר, אזי נישואין טובים ממלאים לחלוטין את הצורך הנהדר הזה.

מה אומרים לבחורה? כלום. מה היא יודעת על זה? סביר שכלום. אם קורה דבר כזה אחרי החתונה זו בהחלט לא בגידה, אבל כאמור אין טעם לחשוש לכך.

האם כדאי להתחיל שידוכים? בטח! אתה בחור נפלא ומתוק, ובמצב רוחני מצוין, בריא בגופך ובנפשך, מוכן לבית של תורה – כדבריך, אז קדימה!

בהצלחה גדולה ידידי היקר!

אני כאן לכל שאלה, אם תרצה לדבר עוד.

תוכל לשלוח לי מייל או להתקשר.

אני מברך אותך מעומק לבי בחיים טובים מלאי אור ושמחה!

אביאל

Aviel2626@gmail.com