מאת:

התפרסם בתאריך:

21/12/2021

מותר לקבל כסף על לימוד תורה?

שאלה מקטגוריה:

רציתי לדעת האם חיי האברכות לא סותרים את הוראת הרמבם שחייבים לעסוק במלאכה ולא להתפרנס מן הצדקה

תשובה:

שואל יקר ונכבד מאוד.

ההשגחה העליונה זימנה לי להתפנות לכתוב את התשובה הזאת ביום ההילולה של הנשר הגדול – הרמב"ם. לפני שאתחיל לשתף אותך במחשבותיי על השאלה הזו, ברצוני להקדים הקדמה חשובה.

תורתנו הקדושה הינה נצחית והנחיותיה אינם משתנות לעולם. אך כיון שהעולם שלנו עובר תהפוכות ושינויים, לא ניתן להשוות את אורח חיינו היום לאורח החיים שהיה נהוג לפני מאה שנה, על אחת כמה וכמה לאורח החיים שהיה רווח במאה ה 17. וכן הלאה. משכך, חכמי ישראל שבכל דור ודור מבצעים התאמה בין ציוויי התורה הנצחיים למציאות החיים המשתנה. עלינו להכיר בכך שלא תמיד קריאת הטקסט בדקדקנות היא מתאימה לרצון ה'. גדולי הדור מצוידים בלב רגיש וביכולת לקיים את רצון ה' מתוך הכרה והבנה של רוח הדברים.

בנוסף עלינו לדעת, שהיהדות אינה שייכת לאף רב גדול ככל שיהיה, פרט למשה רבינו שכל דבריו נחשבים כחלק מהתורה. אביא לך דוגמה, הרמב"ם היה נחשב [ובצדק] לאחד מגדולי וחשובי הראשונים, אולם לא כל דבריו נפסקו להלכה. למשל, הרמב"ם מחשב את ימי הטומאה והטהרה של נשים באופן שונה מכל הראשונים. על אף ששיטתו מבוססת על מסורת גאונים, ואף על פי שגדולי הדורות יישבו את שיטתו, כיום אף אחד לא נוהג בשיטתו. כיון שרוב בנין ומנין הראשונים נחלקו על דבריו בתקיפות.

כמו כן ניתן לומר בענין לימוד תורה בשכר. גדולי הדורות הסמוכים לדורו של הרמב"ם דחו את דבריו בהחלטיות, ואף נהגו הלכה למעשה שלא כדבריו, וכלשון רבינו יוסף קארו (כסף משנה הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י): "כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור".

רבינו יוסף קארו מוסיף שם טעם נוסף: "אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת חס ושלום".

נמצינו למדים שני טעמים שבגללם לא נתקבלו דברי הרמב"ם למעשה. אולם כעת אני רוצה לעבור לדון בדברי הרמב"ם עצמו, ולבאר את מנהגינו.

ראשית, הבה ונצטט את לשון הרמב"ם מספר הלכות קודם לכן, וזה לשונו (תלמוד תורה א, יב): "כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר". עכשיו נשאל את עצמנו בכנות, כמה אברכים זוכים ללמוד תשע שעות ביום? במילים אחרות, את אותו סדר יום שהרמב"ם דורש מבעלי אומנות, עולם האברכים בקושי מצליח להגיע לשם. אז ניתן לומר שאם יש לבוא בתרעומת על האברכים, זה על כך שלא כולם מצליחים להגיע לאותו מספר שעות שאותו הרמב"ם ראה כהגיוני לאנשים עובדים.

שנית, כל בר דעת מבין שלא היתה לרמב"ם בעיה עם לימוד תורה. לא היתה לרמב"ם בעיה עם אברך שחי מאלפיים שקל לחודש [לא יאומן מה אנשים עושים בשביל לימוד תורה. פשוט צריך להוריד את הכובע בפניהם!]. הבעיה של הרמב"ם היתה עם תחושת הנזקקות שנלווית לקבלת הכסף. הרמב"ם ביטא במילותיו את הכאב שלו מול ביזיון התורה, שבה לומדיה צריכים להרגיש מושפלים ומבוזים על כך שהם לומדים אותה. בעוד שחוקר במכון מחקר מקבל מלגה נדיבה ומרגיש מאוד בנוח לציין זאת בפתיחת מחקרו, אותו אברך שעוסק בתורת ה' ומקיים את העולם צריך להרגיש קבצן.

בעיה נוספת שהיתה לרמב"ם היתה המציאות העגומה שבסופו של דבר אותה מלגה זעומה לא מספיקה לצרכיו של האברך ומשפחתו, ואז נאלץ האברך לחיות חיי עניות מנוולת שעליה נאמר שהיא מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. לעיתים, היא גורמת להגיע למצב של לווה רשע ולא ישלם. במקרים אחרים, העניות גורמת לאדם להיות פחות ישר בענייני ממונות. ודוק. הבעיה היא העניות ותוצאותיה ולא עצם קבלת המשכורת על לימוד התורה.

אני אצטט כעת את מילותיו של הרמב"ם, וזה לשון הרמב"ם (תלמוד תורה ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

בוא ונקרא את הדברים בדקדוק. הרמב"ם מתייחס לביזוי התורה ולתוצאות העגומות של העניות.

ברצוני לסיים בסיפור היסטורי שנכתב על ידי אחד מבני דורו של הרמב"ם שהיה מדרי העיר טולדו בספרד, ונדפס ברבעון הצרפתי למחקרי יהדות [Revue des Études Juives ובקיצור REJ] (חלק ז, שנת 1882, עמוד 179) [הובא אצל הרב ראובן מרגליות בספרו מלחמות ה' (עמוד לו הערה 24)]: "הוא [הרמב"ם] עשה כנסיות ומדרשות במצרים חמשה, והיו דרים במצרים מאנשי ישראל שבאו מכל הארצות לרבינו משה יתר מהאנשים הדרים שם קודם, ב' אלפים ות"ק ושלושים [2530 אנשים]. והוא מלמד תורה לכל עובר ושב, ועשה פונדק גדול לכל הבאים שם הרוצים ללמוד תורה שיתפרנסו מן הפונדק ויתנו להם דבר יום ביומו לחם לאכול ובגד ללבוש ורוב האנשים הניחו אומנותם ובאים שם לאכול וללבוש, וסכום הממון שהיה לפונדק בכל שנה ושנה עשרה אלפים דינרים מצריים".

כעת הבה ונשאל, וכי הרמב"ם סותר את דברי עצמו? הרמב"ם אוסר להתפרנס מן התורה והוא עצמו מקים פונדק [כעין כולל] ללימוד תורה??

אולם לפי קריאתנו המדוקדקת לעיל ברמב"ם הדברים מובנים היטב. הרמב"ם פרנס את הלומדים ביד רחבה ובדרך מכובדת, כך שלא היה חשש ביזוי התורה ולא חשש עניות. בנוסף, גם הרמב"ם הכיר בעובדה שכדי לייצר תלמידי חכמים מופלגים מוכרחים לארגן להם מסגרת תקציבית נאותה שיוכלו להתמסר ללימוד התורה.

מקוה שעזרתי ולו במעט לדון באותו ענין שאוהבים לקנטר בו את לומדי התורה. ואני מאחל לעצמי שברצוני שאני וזרעי וזרע זרעי נימנה עם אותם לומדי התורה בטהרה.

בניהו

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן