שלום לך שואלת יקרה,

קראתי את דברייך וכאבתי את סיר הלחץ שאת נתונה בו. לחיות במלחמה עם עצמך ועם כל העולם זה קקקקקשששששהההההה. אני חושבת לעצמי בחשבון פשוט – 40% תואר בארבע שנים, זה בטח אומר שאמור לקחת לך 10 שנים לסיים. (האוניברסיטה הפתוחה? מסלול מסודר עם דילוג של שנה בגלל הלידה?). ולעבור את זה עם הריונות ולידות באמצע, עם עבודה במשרה חלקית, ועם קושי כלכלי חונק – זה נשמע כמו מסע 40 שנה במדבר, בערך. מסע הישרדות של ממש. וכאשר צולחים מסע הישרדות כזה, יש משמעות גדולה לשאלה מיהם השותפים לדרך, וכמה הם תמימי דרך באשר למטרה. האם הדרך הזו היא דרך משותפת?

נראה לי שפה טמונה נקודת הקושי הגדולה ביותר. הפער בינך לבין בעלך בשאלה עד כמה חשובה המטרה הזו לדרך הזוגית המשותפת.

פערים בין עמדות של בני זוג זה דבר טוב.

משפט מצחיק קצת, בהתחשב בעובדה שכולנו (כולל כותבת השורות, כמו כל אדם נשוי) אוכלים הרבה קש בדיוק מהפערים האלה. ובכל זאת, אני עדיין חושבת שזה דבר טוב. פעם שמעתי הרצאה מפי מישהו שעוסק בהדרכה ובליווי זוגות שיש ביניהם פערים משמעותיים מאד. הוא אמר שלפעמים זוגות מגיעים אליו והם אומרים לו תוך כדי דבריהם: “אנחנו בראש אחד”. ואז הוא שואל אותם: “מי הוריד למי את הראש, כך שנשארתם רק עם ראש אחד?”. מטבע הדברים לשני בני אדם יש שני ראשים, ואם הם משתמשים בהם באופן עצמאי, הם מן הסתם לא יגיעו לאותה מסקנה בכל נושא שעולה על הפרק.

ובכל זאת, את מסע החיים צריך לצלוח ביחד, ואם אמרנו מדבר – אז אתם כולכם בתוך ג’יפ אחד, והוא לא יכול לנסוע בו זמנית לכמה כיוונים שונים. איכשהו, אין ברירה אלא לגשר על הפערים ולהגיע להסכמה כלשהי על הכיוון אליו ייסע הג’יפ הזה.

ממה שאני רואה, הפער המרכזי ביניכם הוא בנוגע לשאלה האם להתמקד בכאן ובעכשיו (להביא משכורת מלאה, גם אם בשכר מינימום), לבין להביט לטווח הרחוק (בשביל לפרנס משפחה גדולה צריך יותר מזה).

סביר להניח שיש יותר מדרך אחת להתמודד עם הפער הזה, ואני אנסה להציע כאן נקודה או שתים למחשבה.

קודם כל, בואי נדבר באמת על למה את עושה את זה לעצמך. למה את נקרעת ומתאמצת וחורשת על חומר נוסף ועוברת עוד מבחן ועוד מבחן, סתיו אביב וקיץ, כשהסוף לא נראה באופק. אולי למי שלא בעניין, זה נראה כמו מאמץ מוגזם. יכול להיות שפה נמצא חלק מהפער ביניכם.

יכול להיות שלך זה מאד ברור – הכשרה טובה מובילה בס”ד לעבודה טובה, ומשם למשכורת טובה. יכול להיות שלבעלך, שמגיע מרקע אחר ועולם מושגים שונה (אברך, בוגר ישיבות) זה פחות ברור. אמרה ידועה אומרת “אם יש לאדם למה, יוכל לשאת גם כל איך”. כאשר יש סיבה טובה להתאמץ, יש הרבה יותר יכולת לעמוד באתגרים. הנתונים הסטטיסטיים אכן מדברים על הפער בין יכולת הניעות בשוק התעסוקה שיש לאנשים בעלי תואר לעומת כאלה שאין להם תואר, והפער בין עצם הסיכוי שלהם למצוא עבודה ולהישאר בה. בתקופת הקורונה, בלטו הפערים באופן מובהק: 89% – רוב מובהק ומוחץ- מהעובדים שהוצאו לחל”ת היו ללא תואר אקדמי. מי שיש לו תואר “שווה”, תואר בתחום כמו מדעי המחשב או הנדסה היה לו סיכוי פי 2 שלא להיות מפוטר בתקופה הזו מאשר מי שיש לו תואר בתחומים פחות מבוקשים כמו מדעי החברה. הקורונה היא רק דוגמא. מקרה קצה שמחדד את הערך של עובדים בשוק התעסוקה, עוד לפני ששואלים על רמת השכר שלהם.

גם בשאלת רמת השכר, עובדים עם תואר אקדמי הם בעלי סיכוי גבוה בהרבה להשתכר שכר גבוה בשוק העבודה. נכון שיש תמיד את המבריקים והמוצלחים שאיכשהו עושים את זה גם בלי לגמור בית ספר, אבל בואי נאמר שאם את לא רמי לוי אז עדיף לך להמשיך בדרך היותר רגילה ולא לחכות לאיזה הוקוס פוקוס שיביא לך פתאום את הפלא :)

אני מציעה שתדברו על הנתונים האלה. שתחשבו ביחד עם הסיבה למאמץ. גם אם לא תגיעו להסכמה, חשוב שהוא יבין למה את עושה את המאמץ הזה, ושאת תביני למה הוא חושב על זה אחרת. וגם, אני מרשה לעצמי לנחש, נתונים יכולים לצמצם את הפערים. בשביל זה בדיוק פרטתי את אחוזי המחול”תים בתקופת הקורונה, ומאותה סיבה אני גם מצרפת לך סטטיסטיקה, קצת ישנה אבל מאד מאד ברורה ומסודרת, איזה משמעות יש לתואר אקדמי בשוק התעסוקה. אחרי 35% מתואר קשה, אני לא חושבת שאני צריכה לצרף לך הסבר. סומכת עלייך שתצליחי לקרוא את הגרף לגמרי בעצמך :) אבל כן, זה לא מובן מאליו למי שאין לו רקע מתאים, וכן מציעה לך להראות את זה לבעלך ולחשוב ביחד על המשמעות של הגרף הזה.

והדבר השני, אחרי שמנסים לצמצם את הפערים, הוא מה עושים עם הפער שבכל זאת נשאר. סיכמנו שיש לכם שני ראשים, כאמור. איך בכל זאת מנהלים חיים משותפים כשכל אחד חושב בראש אחר? כאן נכנס המקום לתקשורת. לאופן שבו כל אחד מכם מציג את עמדתו, ולאופן שבו כל אחד ממכם מקשיב לבן הזוג. כמה בעלך מוכן להתאמץ בשביל משהו שפחות חשוב לו? איך מתמודדים עם הריון, לידה, עבודה ומבחנים? מה הוא מסוגל לעשות בשביל להקל עלייך לצלוח את המשימה, בלי להרגיש שאת כופה עליו לשלם מחיר על בחירות לא לו? מה את יכולה לעשות בשביל להקל עליו להכיל את הבחירות שלך, בלי לוותר עליהן? יש לכם חתיכת עבודה זוגית לעשות פה.

ולסיום, אם תרשי לי, אני רוצה להעלות עוד סעיף שבכלל לא שאלת עליו אבל בכל זאת הזכרת אותו בעקיפין. עד כמה בעלך אוהב ומסופק ממה שהוא עצמו עושה בחיים?

בשני מקומות בשאלה הזכרת את עיסוקיו. פעם אחת ציינת שהוא לא עובד וגם אין לו במה, ובפעם אחרת הזכרת שאת רוצה בעל אברך.

הוא אברך כי הוא רוצה ללמוד או שהוא אברך כי אין לו במה לעבוד? הפער בין השניים הוא שמים וארץ. לדעתי, כדי שבני זוג יצליחו באמת להרגיש שכל אחד מהם מביא את עולמו שלו לתוך המערכת הזוגית, ויש מקום לכל אחד מהם, זה חשוב שלכל אחד יהיה מסלול חיים שהוא אוהב ויש לו בו טעם וסיפוק. לא רוצה להרחיב את היריעה כאן לנושא שונה לחלוטין מזה שפתחת בו, ולכן אני מעלה את זה כנקודה למחשבה לך ואם תרצי לשתף אותו, תדונו בזה יחד. מאחלת לכל אחד ממכם למצוא את הנתיב המיועד לו ולמצוא בו את ייעודו וסיפוקו.

בהצלחה רבה!

דבורה.