תשובה:
שלום וברכה
ישנם כמה סוגים של סבל, יש סבל שנגרם לאדם בעקבות מעשיו, יש סבל שנגרם לאדם בטעות, יש סבל שלא קיים בכלל ואדם בטעות חושב שהוא קיים, ויש סבל הגרוע מכל, הוא סבל שלא קיים, ובטעות נדמה לאדם שהוא קיים, והטעות שלו נובעת בעקבות היותו אדם טוב ומיוחד. הסבל הזה האחרון הוא הסבל הכי כואב.
כשקראתי את דברייך, כאב לי מאד, ראיתי מול עייני את הסבל הזה האחרון, סבל שנגרם בטעות דווקא לאדם מיוחד, דווקא מחמת היותך יראת שמים וברצונך לעבוד את ה’, את טועה ורואה את העולם במבט לא נכון. את חושבת שהעולם הוא מקום שאין בו מקום לטוּּב, שיש בו רק מקום לרוע. הטעות הזו היא לא שלך, היא טעות שיש לבני אדם רבים לצערי, את כמובן לא אשמה, אבל חשוב לי בנחרצות להביע שזו טעות, ולכן שיניתי מהדרך הנכונה לפנות לאדם… בדרך כלל גם כשאני חושב שאדם טועה, אני יכתוב לו קודם כל דברי נועם, אני לא יפתח ויאמר לו אתה טועה… כך לא מדברים עם אדם. אבל הטעות הזו כל כך מזעזעת אותי, זו טעות שכל כך חשוב לי להביע בנחרצות שהיא לא נכונה, שהיה חשוב לי לפתוח ולומר, “זו טעות”.
ובכן, היה אדם גדול באמריקה, שמו היה רבי אביגדור מילר, שמעתי שאמר פעם שיש טעות בפי ההמון ביחס לשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שוכחים את המילה “יש”, חז”ל לא אומרים “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”, חז”ל אומרים “יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו”, אמר רבי אביגדור שיש בביתו מאות גזרי עיתון שבהם מסופר על “רשע ורע לו” הוא מכיר אלפי מקרים של “צדיק וטוב לו”. השאלה של צדיק ורע לו רשע ורע לו היא לא שאלה על הנהגה קבועה חלילה, ההנהגה הקבועה, המקרה הנפוץ יותר הוא של צדיק וטוב לו ורשע ורע לו, יש רק מקרים שבהם לרשע טוב ויש מקרים שבהם לצדיק רע, גם מקרה יוצא דופן כזה צריך תושבה, כי לא היה צריך להיות בעולם אפילו מקרה אחד שלצדיק יהיה רע, ולא צריך מקרה אחד אפילו שלרשע יהיה טוב, ועל המקרים האלו הפחות שכיחים נשאלת השאלה, למה יש צדיק ורע לו, ולמה יש רשע וטוב לו.
בורא עולם ברא את העולם להטיב עם ברואיו, ובדרך כלל הטוב גם נגלה. לפעמים צריך סבלנות לראות את הטוב, לפעמים הטוב לא גלוי, אבל ודאי לא נכון לחיות בתחושה שמכל כיוון של חיים אמור להיות לאדם רע. אם האדם מכוון את חייו נכון, על פי התורה, יהיו לו חיים טובים. אם זה לא יקרה חלילה זה דורש הסבר, לפעמים נוכל למצוא אותו ולפעמים לא, אך המסלול הפשוט הוא שמי שבוחר בטוב יש לו חיים טובים. כך מפורש בתורה הקדושה (דברים – פרשת נצבים – פרק ל פסוק טו – יט) “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ”. כתוב כאן שהבחירה בטוב נותנת חיים, והבחירה ברע נותנת את ההיפך.
כך המציאות גם הנראית לעיניים, אנשים שבוחרים בחיי תורה ומצוות הם אנשים מאושרים, ההדרכה שהתורה נותנת לחיים, כאשר האדם מתרגל לא להיות להוט אחר התאוות, כאשר האדם חי בחוויה של ביטחון בבורא עולם, כאשר האדם נהנה מן המותר ומגביל את עצמו מן האסור, כאשר האדם חי חיים ערכיים מלאים בתוכן, מלאים בסיפוק של עשייה למען דבר אמתי למען חיי נצח, כשהוא חי לא רק בשביל עצמו, אלא למען מטרה עליונה וערכית, הוא לבטח נעשה אדם מאושר, רגוע, וטעון באנרגיה חיונית.
אך לא בשביל זה אנחנו חיים את החיים הללו, כלומר, איננו שומרי תורה ומצוות בגלל שזה משתלם, ההחלטה אם להיות צדיק או לא להיות צדיק היא לא החלטה שנובעת ממחשבה, זה כדאי, זה רווחי, זה כיף, משתלם להיות צדיק. אם אדייק יותר אומר, אין כזו החלטה להיות צדיק… אדם לא מחליט להיות צדיק, אדם חי ומאמין במה שהוא מאמין, אם הוא מאמין בתורה ובמצוותיה, אם הוא מאמין בהם הוא חש גם ממילא ערכי והוא גם חושק לקיים, הוא חושק בחיי נצח, והנושא של השכר והעונש לא מוביל אותו להחלטות.
הקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, כי הוא נותן להם הזדמנות לחיות חיים יותר טובים ויותר ערכיים, הוא נעלים יותר ומגיע להם תמרורים יותר זהירים. העונש שמגיע לצדיק כי דקדקו איתו כחוט השערה, לא מגיע בשביל שיסבול, העונש מגיע בכדי לתת לו תמרור לסייע לו לעשות את השינוי.
העונשים בכלל, לא מגיעים בכדי להביא לאדם סבל, לשם סבל. תפקידם של העונשים לכוון את האדם אל האמת. לכן אם האדם לא נעשה מכוון על ידם הוא לא יקבל אותם, הוא יקבל אותם רק בגהינום, כי אין טעם לתת לו אותם כאן בעולם שהוא אינו אלא עולם של מעבר אל חיי הנצח בעולם הבא.
שמעתי פעם רעיון נפלא מהרב אורי הולצמן שליט”א הגמרא במסכת ברכות (דף לה עמוד ב) אומרת שפרשת “ויהי אם שמוע” נאמרה בזמן שאין עושים רצונו של מקום. זה לכאורה תמוה, הפרשה מדברת שם על שני המצבים, על מצב בו האדם שומע ועל מצב בו האדם לא שומע, “והיה אם שמוע תשמעו”, ו-“השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם, וכו'”. מדוע אם כן הגמרא קובעת שכל הפרשה מדברת על מצב בו “אין עושין רצונו של מקום”, ביאר הגאון הנ”ל, שהמצב בו עושין רצונו של מקום זו פרשת “ואהבת” זו פרשה שבה לא צריך להבטיח שכר ולא להתריע עם עונש. זו פרשה המדברת על מי שמקיים כי הוא אוהב את ה’ אלוקיו בכל לבבו ובכל נפשו. פרשת והיה אם שמוע מדברת על אדם שצריך לשוחח איתו על רווח והפסד, הוא לא עושה רק כי הוא אוהב, הוא צריך לשמוע שזה גם כדאי, זה מצב של אין עושין רצונו של מקום. על זה אמרו חז”ל הקדושים (אבות פרק א משנה ג) “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”.
אני לא חושב שהמשנה באה לדבר על הדרגה הגבוהה ביותר לעשות לשם שמים בלבד, לא לחשוב בכלל על הפרס. המשנה באה ללמדינו לא לעשות “על מנת לקבל פרס” שמעשינו לא יהיו בשביל מטרה של שכר, זה בהחלט יכול להיות מסלול המוביל את האדם לכך שיעשה לשם שמים בלבד, אבל לא על כך דיברה המשנה, המשנה מלמדת אותנו לא לעשות למען הפרס, לא לעשות רק למען המטרה הזו, אלא להתחבר אל הערך, אל הקדושה, להבין את החיים בדרך הזו ולכוון אותם אל המטרה העליונה הזו. לדעת ליהנות מערך, שהפרס יהיה עצם הדבר של היותך עבד ה’, ליהנות מעצם כך שהחיים בעלי ערך ובעלי מטרה מקודשת עליונה, שיש משמעות לחיים, ולא סתם משמעות אלא משמעות אמתית לחיים.
השכר והעונש לא אמורים להיות בתודעה של האדם, לא הם אמורים להניע את האדם לעשות או לא לעשות, השכר והעונש הם המניע של אדם מעוות, של אדם שלא זכה להבין את הערך האמתי של הדברים. שלא זכה ליהנות האנה של ממש מן הערך, שלא נהנה להיות טוב, הוא צריך הבטחות. הרצון של האדם לקבל שכר הוא טבעי, זה לא עיוות, אך זה לא צריך להיות המנוע שלו. המנוע האמתי של האדם צריך להיות מעצם השליחות לעשות טוב. צריך להחדיר את זה היטב לתודעה, כי מרבים לדבר איתנו על שכר ועונש, כי רוצים שיהיה לאדם הרתעה מפני מעשים רעים, אך צריך להיזהר שזה לא יתפוס את המקום של התודעה החשובה באמת, שהיא לא השכר ולא העונש, אלא עצם הדבר עצמו. ולכן אם אדם שם לב שהפחד מהעונש משתק אותו, אם הוא שם לב שהוא כל הזמן חושב על כך, הוא צריך להבין שהוא פיספס את העיקר, הוא הפסיד את החוויה של עשיית טוב הוא הפסיד את התודעה החשובה לחיות חיים של משמעות אמת, כך השכר והעונש הופכים לפחות רלוונטיים, ופחות משמעותיים. וממילא גם לא נוסכים באדם חרדה כל עת מפני הבאות.
אך לא זו בלבד, חיים חדורי מטרה של משמעות אמת, אמורים להביא את האדם למציאות הפוכה, למציאות בה החרדה מפני הרוע לא קיימת אצלו בכלל, יש על כך מדרש נפלא (ילקוט שמעוני פרשת בשלח סימן רנז) “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות טו, כו) ומה תלמוד לומר כי אני ה’ רופאך (שם) אלא אמר המקום לישראל דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם רפואה היא לכם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר רפאות תהי לשרך וגו’,”. האם כוונת המדרש שהתורה מרפאה, שלא צריך להשתמש ברפואה כשצריך לכך ובמקום זה ללמוד תורה, לא נראה, הדרישה ברופאים מותרת על פי התורה ניתנה רשות לרופא לרפא, ומוטל על האדם להתנהג בדרכי הטבע ולהזדקק לרופאים כשהוא חלילה נצרך לכך, נראה שכוונת המדרש לומר דבר אחר לגמרי.
החיים כולם הם חיים של הישרדות, כאשר האדם חי כאן בעולם הוא חש כל עת שהוא שורד הוא לוחם את מלחמת ההישרדות. הוא צריך להיזהר כל הזמן על בריאותו, על החיים שלו. לפעמים לא שמים לב לכך, אבל באמת החיים הם זירה של מוות, כל היים אנו עומדים בפני סכנות של בריאות של פרנסה כל הזמן אנו נמצאים בסוג של מלחמה.
התורה לעומת זאת היא זירה של חיים ככתוב: “עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר” (משלי ג יח) חיים ללא תורה, ללא תוכן ומשמעות של ערכים למענם חיים, הם חיים שכל הזמן עסוקים בהם בדבר אחד “לשרוד” עסק השרידה יכול להפוך לחוויה חרדתית כפייתית של עיסוק אובססיבי מפני הבאות. הדרך היחידה לא להכנס למסע המטורף הזה של החשש מפני הבאות, הוא אם האדם יהיה שקוע ראשו ורובו או יותר מכך “כל כולו” בחיים בעלי משמעות, המשמעות צריכה להיות משמעות אמתית של ערכי אמת וקדושה. זה מה שהתורה מציעה לאדם. התורה מזמינה את האדם לחיים של משמעות אמת, לחיים של ערכים, וממילא חיים של בריאות. זו הכוונה “דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם רפואה היא לכם”.
עכשיו אדבר על הימים הללו של שלושת השבועות בהם כתוב שהם ימי סכנה, ולכך צריך להימנע מלעשות דברים שיש בהם חשש סכנה. האם חלילה בימים הללו יש פחות שמירה?
לא כתוב שימים אלו יש פחות שמירה, ה’ שומר מביט ורואה בכל עת כל מה שקורה לכל אדם. בימים אלו יש שעות בהם שולט קטב מרירי, אינני מבין בנסתרות ואיני יודע מה המשעות של זה, אבל אציע מה שאני הבנתי בענין הזה של ימים אלו.
ימים אלו הם ימים שאירעו לעם ישראל חורבנות, החורבן זה זמן של הכרעה כי יש להתקדם אל עבר עתיד אחר יותר טוב. כשאדם מחריב משהו זה יכול להיות שהוא עושה זאת בשביל לחסל לחלוטין את הקיים. אך בורא עולם שברא את העולם למען מטרה ברורה מחריב בכדי להתחיל מהלך אחר, זו שעת בירור שהמציאות העכשווית לא מתאימה בכדי להתקדם אל המטרה הנכספת, צריך להחריב ולהקים משהו אחר. באופן טבעי אדם צריך לפעול מתוך חוויה קיומית עכשוית, לחיות את ההווה, העבר היה והעתיד לוטה בערפל ולא נכון לשקוע כל עת במחשבות על מה שלא ידוע לאדם ואין לו מה לעשות מפניו אלא לחשוש. אדם צריך לפעול על פי מה שיש לפניו ולחיות בחוויה מציאותית עכשווית, הוא צריך לפעול מתוך חשיבה על העתיד על המטרה, ולא רק לחיות את הרגע, אך עיקר התודעה של האדם צריך לשקוע בהווה. יש זמנים, זמנים קצרים, הוקצו לכך שלושה שבועות בלבד, בהם על האדם לשקוע בעתיד, בהם על האדם לנסות לעשות חושבים על מעשיו, ולנסות לבדוק אולי צריך לשבור את הכלים ולפעול בדרך אחרת, בימים כאלו הוא צריך להיות טרוד במחשבות על העתיד ולא רק בהווה כי זה זמן שבו אין הווה, זה זמן של חורבן.
כשאדם שקוע בעתיד, הוא חרד, כי העתיד לוטה בערפל, הוא לא יכול לדעת מה העתיד טומן בחובו. ולכן זה זמן שבו האדם חרד מפני הבאות, זו אולי הכוונה שזה זמן בו קטב מרירי שולט, זה זמן שבו האדם באופן טבעי עלול להיות יותר חרד מכל השנה, המחשבות על עתיד אחר, המחשבות על הצורך לחשב מסלול מחדש, איך מתקדמים יותר אל עתיד טוב יותר, גוררות באופן טבעי חרדה מסוימת מפני הבאות. החרדה הזו היא שעת סכנה, כשאדם לא בטוח הוא לא יציב, והוא צריך להיזהר.
אך שוב, התפקיד בזמן כזה, זה לא להסתגר בבית, אם אדם מגיע למצב בו הוא נכנס לחרדה גדולה כל כך, סימן שהוא פספס את העיקר, כי לא זו מטרת הימים הללו, עיקר מטרת הימים הללו הם לחשב מחשבות על תעיד טוב יותר, מחשבות על איך אפשר לפעול אחרת לבנות את ההריסות, לנטוע ולחדש. אם אדם שקוע בחרדה הוא מוגבל ולא מסוגל לפרוש כנפיים, הוא מגביל את חוש היצירה שלו ולא מסוגל לבנות, הוא מסוגל רק להחריב יותר. זו לא מטרת הימים הללו.
ובכן, צריך לחיות מתוך שמחה, מתוך חוויה עמוקה של חיים בעלי משמעות, של תוכן ערכי, של שליחות, ולא חיים של חרדה ומחשבות על השכר והעונש. אפילו בימי החורבן בהם האדם אמור לשקוע יותר במחשבות על החרב, עיקרם של ימים להביא את האדם למחשות על הבנין, על העתיד הטוב שבמהרה יגיע.
יתן ה’ לך כח ושמחה לחיות בשלוה מתוך רוגע פנימי ובתודעה עמוקה של משמעות אמת.
בברכה שנראה במהרה בנחמת ציון וירושלים
שלמה
sh4101199@gmail.com
תגובה אחת
אולי שינוי בגישה והבנה שאמנם הוא כועס אך זה כעס שנובע מכך שכל מהותו היא טוב וזה התורה והמצוות של להידבק בדרכיו ממילא שכועס כועס כיון שהחטאים סותרים את הטוב המוחלט והנצחי…