אשה מקסימה,

שאלתך מעידה על חיים שמפכים בך כמעיין טהור, וכל שאת מבקשת הוא להמשיך אותו, שלא ייבש. אשרייך!

אם כולנו היינו שואפים לספוג את כל הטוב הקיים, העולם היה מואר יותר.

בהתבוננות על הטוב הזה, יש הבדל עצום בין התאווה לחיים קלים, לבין השאיפה לחיים משמעותיים ופועמים.

מכיון שעולם העבודה כשמו כן הוא- נועד לעמל, לא צריך להיות מופתעים מקשיים. זה לא שאלה של האם תהיה התמודדות, אלא מה וכמה ומתי. וגם אין צורך להבהל, כי כל אתגר נועד לגדל אותנו.

מכיוון שלכל נשמה יש מסע של תיקון, ואצל הקב”ה אין פשלות- אזי האתגרים יבואו בכל מקרה.

כלומר: אי אפשר, וגם לא צריך, לברוח מפיתוח כושר רגשי ורוחני. מומלץ להכיר בכאב כמאיץ גדילה.

כעת, במעבר חד, אבקש ממך להעלות תמונה מתוקה של שני ילדייך.

ובלי לחשוב יותר מדי עני לעצמך על השאלה הבאה: על מי מהם היית מוותרת?

– אם עלתה לך צמרמורת לשמע השאלה, סימן שגופך ענה במחאה על עזות שכזו. מוותרת?! לעולם לא!

וזאת למרות שהיית מאד שמחה אולי לישון יותר, להיות פטורה מאחריות, משוחררת.

הרשי לי לבודד את החוטים שהבאת בשאלתך כפקעת סבוכה, וביחד ננסה לפשט ולהגדיר כל דבר במקומו עד להתבהרות.

1. לחץ חברתי – אני שומעת את הדי ההשפעה הזו, וכל כך מבינה. היא קיימת בכל חברה, במישורים שונים. זכותך לבחור חברה ומומלץ להשתייך למשהו גדול מהפרט, מכיון שההשתיכות הינה מרכיב חשוב בבריאות הנפש “לא טוב היות האדם לבדו” נאמר במישרין על נישואין, אבל זה נכון באותה מידה לגבי החיבור לשורשים דרך השתיכות חברתית. זוהי תרופת יציבות ועוגן, נתינה וקבלה. אך גם יש לה תופעות לוואי שמומלץ להכיר ולצמצם. אחת מהן היא הבלבול בציר קבלת ההחלטות. הציר שסביבו אמורים להתנהל חיינו הוא: רצון ה’ ממני, כעת, בנתונים שנתן לי כרגע. אך החיים בתוך עולם עם השפעה חברתית, עלולה בקלות להסיט את מרכז הכובד ל”מה יגידו” והציפיות של אחרים. אם יש לחץ מסוים שהציר המוטעה הזה יוצר, זה נפלא שאת: א. מזהה אותו, ב. תמצאי את נקודת המרכז שלך. דווקא בזכות הערנות שלך והאומץ להניח סימן שאלה, יש לך סיכוי מעולה להיות בעלת בחירה ולא להסחף אחרי מבטים, אמירות ושיפוטים. קחי עידוד מעינייך הפקוחות וחושייך הפועמים, ולכי עם זה!

2. לאחר שהתברר לך מהו הציר המרכזי בחייך, חברה או שכינה, נשאלת השאלה: מה ה’ רוצה ממני? כמה ילדים להביא? מהו החישוב הנכון?

את מביטה סביב ורואה שילדים לא בדיוק מביאים שמחה. אז הבשורה הראשונה היא, שאת צודקת. לא ילדים זה שמחה, וגם לא שקט ללא ילדים. שמחה אינה מגיעה ממה שיש, אלא מהמבט על מה שיש. חבל שאינך מכירה משפחות מרובות ילדים שנהנים. נכון, לפעמים אין להם אפשרות לשכור רכב ולנסוע לחופשה. אבל כמו במבט על ילדייך- האם היית ממירה אחד או אחת מהם בצימר או כמה ימים בבית מלון? את ההווה, את העתיד בע”ה, דורי דורות של הארת ה’ בעולם??

אני מכירה אנשים שהשמחה שייכת להם פשוט כי הם עושים מה שנכון. להם.

חיים כפי שה’ ייעד לנו, הוא של נישואים יפים כמשל לקשר איתו, של ילדים וגידולם- גם כן כמשל לקשר איתו. במצב נורמטיבי, ההולדה אמורה להיות בקצב מתאים. בימים עברו היו לפחות שנתיים בין ילד לילד, עקב חיים מסונכרנים יותר עם הטבע. כיום כל אשה צריכה להכיר את עצמה וכוחותיה, ולגיטימי ואף חשוב לשאול את השאלה: מה הקצב שנכון עבור גופי ונפשי? הפסקה מלאכותית הינה נכונה ועולה בקנה אחד עם רצון ה’, כאשר זה נעשה מתוך כוונה נכונה: לאפשר חיים תקינים ובריאים, ובאמצעות פוסק הלכה שיבהיר את הדרך.

3. מטרתך היא חיים טובים ומנוחת נפש. יקירה, זה בדיוק מה שחיים באופן מלא ונכון יאפשרו לך. הרי אם תלכי אחר הקול של “מה יגידו”, אין את חיה באמת, אלא נגררת. ואם תלכי אחר “מה בא לי”, את נגררת אחר חיפוש העונג הרגעי, המייסר לאורך זמן. ולכן השאלה “מה נכון לי” חייבת להיות במרכז. היא תאפשר לך לנווט את חייך בכל מישור שהוא, באופן שתוכלי להביט לאחור בגיל שיבה ולומר בכנות: “חייתי טוב”.

האין את רוצה לעצמך את הסיפוק, את החדווה הזו?

בואי נתחיל עכשיו. עם יד על הלב. הקשבה פנימה. “מה נכון לי עכשיו?” לפעמים מה שנכון הוא תשועה ברוב יועץ, אבל לא כי את אבודה ובהולה, אלא כי זה מה שנכון לך כעת, בנתונים של עכשיו.

אלו חיים נעימים, מסונכרנים, שבהם יש מירכוז של כל מישורי החיים: הרוח, הנפש והחומר. זהו שלום בין כל חלקייך.

בכל קשב לעצמך את נוצרת להיות עוד מהמדהימה שאת, מייצרת עוד פיסת חיים אמיתית.

מאחלת שדרך העבודה הזו יוולדו בך תובנות שיאפשרו לך להוולד בכל יום עוד קצת מחדש.

מאחלת נ-ח-ת מכל גידולייך, כולל עצמך, מתוך שפע ושמחה,

ב”נעימות בימינך נצח” ו”ימינו תחבקני” – זהו חג הסוכות.

שלך בהערכה ועידוד,

שפרה