דלג לתוכן
שלום כבוד הרב, אומרים שמשה קיבל את הגמרא, התלמוד וכל זה בהר סיני. אך איך זה הגיוני שהוא אכן קיבל את התורה שבעל פה ויש בה כל כך הרבה מחלוקות וקושיות?! נגיד אצל הגמל. חלק מהרבנים מפרשים שהגמל לא שוסע כהלכה וחלק מפרשים שהתורה התכוונתה לחיה אחרת לחלוטין. איך זה הגיוני שהכל באמת ניתן בעל פה ויש מחלוקות על כל פסוק וכל רב מפרש את זה אחרת??
דויד היקר שלום
קיבלתי את שאלתך ואשתדל להשיב לך מענה ראוי.
ראשית, שמחתי לראות שבחור צעיר כמוך כבר משתדל לרדת לעומקם של דברים ולנסות ולהתחקות אחרי שורש הדברים הכתובים בגמרא ולא להסתפק רק בלימוד דברי הגמרא עצמם. הדבר מעיד שאתה חותר להבין את מה שאתה לומד בצורה המליאה והמושלמת ביותר. המשך בכך!
ולגוף הדברים. אכן, משה רבינו קיבל בהר סיני את התורה שבכתב יחד עם התורה שבעל פה. התורה שבכתב הינה הפסוקים עצמם של חמישה חומשי תורה ואילו התורה שבעל פה הינה הפירוש של אותם פסוקים ופירוט הפרטים הכלולים בכל מצווה ומצווה.
כידוע לך, יש דברים שכתובים במפורש בתורה וממילא לא שייכת לגביהם מחלוקת: יום כיפורים חל ב-י’ בתשרי וחג הסוכות חל בט”ו בתשרי.
אולם, לגבי רובן הגדול של ההלכות, התורה כתבה אותן בכתב במילים בודדות בלבד כאשר הפרטים כולם הם בגדר של תורה שבעל פה.
לדוגמא: מהם המלאכות האסורות בשבת מכח הכתוב “לא תעשה כל מלאכה”; מהי מלאכת אוכל נפש המותרת ביום טוב מכח כך שאינה בגדר “מלאכת עבודה”; היכן מניחים בדיוק את התפילין של יד והיכן את התפילין של ראש; כמה פרשיות יש בתוך התפילין ומה סדר הכתיבה וההנחה של אותן פרשיות בתוך בית התפילין; כיצד בדיוק שוחטים בימינו בהמה או עוף כנלמד מהפסוק :”
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר יהוה אלה
לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן יהוה לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך
”
.
וכמובן שאלו דוגמאות בלבד מתוך אלפים רבים של דוגמאות של דינים הכתובים בתורה במילה/מילים בודדות והכוללים מאות רבות של פרטים.
מעצם שמה, נחשבת התורה שבעל פה כדבר ששונן בעל פה בכל דור ודור ועבר מרב לתלמיד דור
אחרי דור עד שבא רבי וסידר את המשניות בכתב משום שראה שהמדובר בצורך גדול מאד שהוא בבחינת “עת לעשות להשם הפרו תורתך”.
צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא רצה, כחלק בלתי נפרד מנתינת התורה, שאת פירוש הפסוקים של התורה שבכתב ייעשו החכמים שבכל דור ודור באמצעות כללי לימוד התורה שבעל פה.
אומנם, נכון הדבר שחלק גדול מהתורה שבעל פה נמסר למשה רבינו כבר בהר סיני מפי הקב”ה עצמו.
לדוגמא, החיוב לצבוע את רצועות התפילין בצבע שחור דווקא.
זה מה שמכונה “הלכה למשה מסיני”.
ואכן, לגבי כל ההלכות שמקורן בהלכה למשה מסיני לא תיתכן מחלוקת לגביהן בין חכמי התורה שבעל פה.
שהרי, אם ישנה מחלוקת, הדבר הזה עצמו מעיד שאין מדובר כאן במה שהתקבל, כמות שהוא, מסיני כדבר ברור וחתוך.
וכך פסק הרמב”ם להלכה במשנה תורה, הלכות ממרים, פרק א, הלכה ג’:
“דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו”.
אולם, חלק גדול הרבה יותר מן התורה שבעל פה הוא ההלכות הרבות שלמדו התנאים והאמוראים על ידי עצמן באמצעות “מערכת הכללים” שנמסרה להם לשם לימוד הלכות אלו.
ומהי אותה “מערכת כללים”? הכוונה היא ל-יג’ מידות שהתורה נדרשת בהן: קל וחומר, גזירה שווה, כלל ופרט, בנין אב, דבר הלמד מעניינו וכדומה.
משכך, אך טבעי הדבר הוא שהלכה שנלמדת באמצעות מערכת כללים, יהיו לגביה מחלוקות.
שכן, פרט מסוים, יהא אשר יהא, הצריך להילמד באמצעות אותה מערכת כללים, הרי שתנא אחד יכול ללומדו באמצעות כלל א’ ואילו חברו התנא האחר יכול ללומדו באופן אחר באמצעות כלל ב’.
זו אחת הסיבות העיקריות למחלוקות שישנן בתלמוד בקשר להלכות רבות.
סיבה נוספת היא עצם העובדה שהתורה עברה מדור לדור ומרב לתלמיד בדרך של שינון בעל פה ולא באמצעות דברים מפורשים בכתב, עד שכאמור הגיע רבי וסידר בכתב את המשניות.
טבעי הדבר ששומעות האומרות דור אחרי דור בעל פה בלבד יפלו לגביהן מחלוקות בין התלמידים בשאלה האם הרב שמסר את השמועה התכוון לדבר מסוים או שהתכוון דווקא לדבר אחר.
סיבה נוספת היא שחלק מההלכות שבתורה שבעל פה הן בגדר “תקנות מנהגות וגזרות” שנועדו להרחיק ולמנוע מהאדם מלעבור את העבירות שדינן כתוב במפורש בתורה או לסייע לו שלא לשכוח לקיים את מצוות העשה שכתובות בתורה.
לדוגמא: איסור אכילת עוף בחלב כסייג לאיסור אכילת בשר בחלב; איסור אכילת סעודה לפני תפילת מנחה או ערבית מחשש שמא יימשך האדם בסעודתו וישכח בכלל מלהתפלל, ו
המוני המוני הלכות על זה הדרך.
הכוח להתקין תקנות וגזרות אלו ניתן לחז”ל באופן מפורש על ידי התורה שבכתב עצמה.
כפי שנאמר בפסוק “ושמרתם את משמרתי”- עשו משמרת למשמרתי. וכדברי המשנה במסכת אבות “ועשו סייג לתורה”.
הרמב”ם מסכם את הדברים הללו באופן ממוקד ותמציתי שם בפרק א’, הלכה ב’ להלכות ממרים:
“אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך, אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדבר, אשר יגידו לך, זו הקבלה שקבלו איש מפי איש”.
כמובן שכאשר נופלת מחלוקת בין החכמים צריך בסופו של יום להכריע בה בכדי שההלכה למעשה תהיה הלכה אחת ברורה שמחייבת את כולם.
ולכן, נקבעו הכללים הידועים כדוגמת “יחיד ורבים הלכה כרבים” “הלכתא כרב באיסורי(ם) וכשמואל בדיני(ם)” ועוד המון כללים כאלו הכתובים בגמרא.
ההיגיון המונח בכך שאת ההכרעה לגבי התורה שבעל פה מסר הקב”ה לחכמים שבין בני האדם כאן בעולם הזה ולא הכריע בכך בעצמו מן השמיים, טמון בפסוק הכתוב בתורה “לא בשמים היא”. כלומר: הקב”ה רצה, בדווקא, שאת ההכרעות ההלכתיות הסופיות והמחייבות, יקבלו כאן בעולם הזה בני האדם עצמם, באמצעות גדולי תלמידי החכמים שהיו בעם ישראל בזמן המשנה והגמרא. על ידי כך התורה משמשמת עבורנו לא רק כספר הוראות חתום וכמוס מאת בורא עולם שציווה עלינו בהר סיני לקיים אותן, אלא, היא משמשמת עבורנו כדבר הרבה הרבה יותר גדול: כ”תורת חיים”- תורה שבני האדם החיים כאן בעולם הזה לוקחים חלק פעיל בקביעת ההלכות הרבות והעצומות שבה.
ובתנאי, כמובן, שהמדובר רק בתלמידי חכמים מופלגים ועצומים שכל יהודי ויהודי שמע על גדלותם ובקיאותם בכל התורה כולה, כדוגמת החכמים שהיו בזמן התנאים והאמוראים.
ההכרעות שחכמים אלו הכריעו בזמנו, מתחילת דור חכמי המשנה עד סוף הדור של חתימת הגמרא בימי רבינא ורב אשי, התקבלו בשעתו על דעתו של כל עם ישראל.
ולכן, היא מחייבת את כולנו עד עצם היום הזה.
אם תרצה להעמיק עוד בדברים אתה מוזמן לקרוא בעיון את ההקדמה של הרמב”ם לספרו משנה תורה ואת דברי הרמב”ם והמפרשים שלו בהלכות ממרים בפרק א’ ובפרק ב’.
ועל זה בדיוק נאמר במשלי “תן לכם ויחכם עוד”.
מקווה שסייעתי לך.
ברכה והצלחה!
צבי
< > (zvikadr@gmail.com)
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
