שואפת יקרה,
שאלתך מתוקה מדבש. איזו זכות עצומה יש בעצם הרצון לרצות!
אמנם כתבת שאלה להתיעצות, אך אני מרגישה קנאה מדגדגת בי על היראה שבך, “שלא אפספס”.
בשורות הבאות אשתדל להבהיר את תשוקתך מההבט הרוחני והמעשי.
הרמח”ל מתאר שתי כוחות מרכזיים במימוש החיים במלואם: אהבה ויראה.
בעצם הם שני צדדים של אותו מטבע: אהבה- הרצון להתקרב, יראה- הפחד שמא נפסיד את הקרבה.
כלומר, השאיפה הרצויה עולה משתי זוויות אלו, של אהבה ויראה. אך משאלתך עולה שפורים נמצא במאזן כבד יותר של “יראה”, וחוסר האיזון הזה גורם ללחץ. הלחץ תופס את מקום הקרבה, ואת נשארת עם התסכול של הפספוס.
כלומר: לחץ בא במסווה של עזרה ועידוד לתפוס את האור הגדול ולא להפסידו חס ושלום, אך למעשה הוא מקלקל בגלל עוצמתו המיותרת.
כעת עצרי רגע לנשום:
כיצד את חשה בימים אחרים, למשל פסח שאותו הזכרת בשאלה?
האם אז החוויה שונה?
איך את שונה בחוויה הזו?
נראה שנפשך הינה חדת-חושים, והיא מרגישה בהבדל מהותי בין פורים לשאר החגים, כפי שמתאר זאת הרב איתמר שוורץ (כותב סדרת “בלבבי משכן אבנה”).
אעתיק כאן את הקטע מתוך האתר bilvavi.net מכיון שהוא כל כך מיטיב להסביר את ההבדל בין החגים כפי שאת חווה אותו, אך מהפן הרצוי.
לאחר מכן אציע לך כמה דרכים מעשיות להפנמה.
* * *
“כל המועדים בבחינת “ידע”, ופורים בבחינת “לא ידע”. מצד הבחנת המקבל, יש הבדל יסודי בין הכנתו לקבל השפעה מכל המועדים, לבין הכנתו לקבל השפעה מפורים. כלומר, כיון שהשפעת החגים כולם, הם בבחינת “ידע”, לכך הוא צריך להיות במהלך של “ידע”. ועליו להכין את עצמו, ולדעת מהו מהות החג, ומהו הולך לקבל ממנו. אולם פורים, כיון שענינו “לא ידע”, לכך גם הכנת האדם צריכה להיות תואמת לזה. ועלין להעמיד את עצמו במהלך של “לא ידע”, כלומר שאינו יודע כלל מה הינו עומד לקבל מפורים, אלא מעמיד עצמו לקבל כל השפעה שתבוא.
יש כאן נקודה עמוקה. כשאדם מכין את עצמו מה הוא הולך לקבל, מצד אחד הוא מכשיר את עצמו לקבל השפעה זו. אולם מצד שני, הוא מגביל את עצמו לקבל דוקא השפעה זו, ולא השפעה אחרת. נמצא, שהכנת הכלי לאור מסוים, היא גופא הגבלת הכלי לקבל אור מכלי אחר. אולם, מהות ענין פורים, שאין הכנה מה עומד לקבל, ולכך הכלי יכול לקלוט ולקבל כל אור, כיון שאין מניעה מצד הכלי.
ובאמת הזמן מתחלק בחינת “ידע”, “ולא ידע”. לכל המועדים ידע, ופורים, לא ידע. אולם בנפש יכול להיות כל השנה מהלך של פורים, ואדם יכול לחיות כל השנה במהלך של “לא ידע”, ובצורה זו הוא יכול לקבל כל השנה כל סוג של אור, ואין לו מניעה כלל. ולכך, בעבודה מעשית, ראוי לו לאדם, לעולם לא להכין את עצמו מה הוא הולך לקבל מכל ענין רוחני. כי בכך, הוא מגביל עצמו כנ”ל. אלא, יעשה המעשה בתמימות, וימתין ויצפה שהקב”ה ישפיע עליו כל שפע שיעלה ברצונו להשפיע. ונקודה זו צריכה להיות יסוד חיי האדם, לעשות כל מעשיו בתמימות גמורה, ולא לצפות כל הזמן איזה הרגשות ירגיש, ואיזה קנינים רוחנים ישיג, אלא יעשה בתמימות, וימתין שהקב”ה ישלח לו את כל אשר ישלח.
* * *
מכאן עולה דבר מדהים: בחגים אחרים- יתכן ובמידה מסוימת יש לחפש את ההארה. אך בפורים – אין מקום ללחץ כלל, והוא מיותר לחלוטין. ביום הזה אינך אמורה לרדוף אחר ההשפעה והשפע הרוחני. רק לפתוח את ליבך אליו.
כיצד עושים זאת?
1. מתחברים לנפש. כפי שהיטבת לכתוב “לנצל את היום בהתאם לאני שלי”. בואי, יקרה, תהיי את. מה נעים לך כעת? איזו חברה, מוזיקה (או שקט), אילו מאכלים וסביבה עושים לך טוב? מה עולה לך כרגע ברגש? לבכות, לחייך, לדבר או לשתוק?
זכרי שהנפש דינאמית. מותר לה לשנות כיוונים והתפקיד שלך הוא להקשיב לה. ברמה הכי פשוטה של החושים, הדיבור והמעשה.
אושר הוא מלשון אישור. כשהנפש פועלת לפי הלך הרוח שיש בה, אז יש הרמוניה.
דמעותייך וצחוקך הם כלים לעבודת הבורא, אם רק תנתבי אותם. גם הלחץ, אם הוא יעלה, הוא רגש שביכולתך לנתב לקרבת אלוקים.
קבלי אותו ללא מלחמה והדיפה, והפני אותו לתפילה: “אבא, אני לחוצה להתקרב אליך!!!” – מתיקות של זעקה, כבר כתבתי?
2. נותנים. “כל הפושט יד נותנים לו”: כשאת בעמדת נתינה, של לפשוט את ידך, לא לקמוץ אותה, אז נותנים גם לך. הנפש מתמלאת כאשר היא הולכת בדרכי הבורא, החנון ורחום.
התבונני במעגלי חייך והרגישי למי אפשרי לך לתת בנדיבות לב?
התחילי מהפקדונות הקרובים אלייך ביותר:
הגוף שה’ נתן לך, והנפש שה’ נתן לך – עליהם דיברנו בשורות הקודמות.
המשיכי למעגלים הבאים: משפחה, שכנים, ידידים, אלמונים.
כל אדם יכול לתת, ולכל אחד אפשר לתת משהו.
לפעמים נתינה קטנה, של חיוך או מילה טובה, משפיעה למרחקים עצומים ובלתי נודעים – כאשר היא עשויה בתשומת לב ובהתמקדות.
שואפת יקרה,
אני מודה לך על הזכות להבהיר מעט, גם לעצמי, חלק מהעמדה הפנימית לחג המדהים שמתקרב.
הנה לך, הנתינה שלך לפורים כבר החלה…
מאחלת לך חג פשוט ותמים, של נתינה וקבלה מאהבה,
שפרה
smw.wohl@gmail.com