שלום למסיימת היקרה
כמה שזה מובן.
אני מורה במוסד חינוכי וכל שנה ,בחדשיים שלפני הסיום פונות אלי מסיימות שפתאום נתקפות בחרדה או מועקה או אי שקט ובאות לברר…לייעץ…לשאול…להתלבט.
זה מצב הכי אנושי והכי נורמטיבי בעולם.
שינוי גורם לנו לתחושות לא פשוטות. עד כדי כך שאפילו אסירים שציפו בכליון עיניים ליום שחרורם מגלים פעמים רבות חשש עמוק וכבד לצאת לאור היום ולשמש החרות ומבקשים להישאר עוד מעט במקום החונק והכולא אך המוכר .
"שומן פסיכולוגי"- כך מכנים אנשי מקצוע את החששות שלנו מלפסוע אל עבר השינוי.
שומן מגן עלינו מן הקור, מהווה מקור אנרגיה לגוף ומספק לנו הגנה .אבל שומן גם מאט את ההתקדמות שלנו ,מסכן את רמות הכולסטרול האידאליות והופך אותנו לפעמים לכבדי תנועה והתפתחות.
סמינר הוא חממה נפלאה שמתאימה לגיל הנעורים שבו יש צורך גדול במקום עוטף ומחבק, מחנך ומעצב ושומר. הוא אמור להכין לחיים, לתת ערכים נאצלים של טוב ושל קדושה .יש לו תפקיד להוות מצע גידול לכל השנים שעוד יבואו.
אבל הוא אך תחנה בדרך. רק נקודת ציון בשביל אל היעד הנכסף. היעד שאותו אנו בונות כל יום מחדש הוא "והתחזקת והיית לאיש". להפוך להיות אשה עצמאית בדעותיה ובמעשיה, יודעת מהו תפקידה (לדעת – אין משמעו בטחון סגור ,"יודעת" משמעו גם- מבררת, חושבת, שואלת ושוקלת. אבל מתוך תחושה ש:"נשמת אדם תלמדנו" שיש לי ,לנשמה האלוקית שבי יכולת ממשית להכריע ולבחור את חיי ואת מעשי ).
אי אפשר להיתקע בתחנה כל החיים, הומלסים חיים לפעמים בתחנה עם קרטון בלוי ושקיות בקבוקים ריקים. כי אין להם בית להגיע אליו או מטרה לכבוש.
אנשים מן היישוב מחכים בתחנה רק פרק זמן קצוב בדרך אל היעד.
פעמים רבות היעד עדיין לא ממש ברור בסוף הסמינר, והדרך נראית קשה וארוכה , וכל החברות שאהבנו והמורות שנטעו בנו בטחון ולימדו אותנו על החיים- עוד רגע קט יהפכו לתמונת זיכרון מטושטשת.
זה מבהיל ומשמח כאחד.
מבהיל- כי פתאום לוקחים לנו את הקביים ואומרים לנו: "די, עכשיו הולכים בכוחות עצמינו" ולא תמיד אנחנו מרגישות שהרגליים מספיק יציבות או שיש בתרמיל די מים למסע.
וזה משמח- כי מתחילה לצמוח הזדמנות אמיתית להיות מי שאנחנו באמת. לפעמים במוסד חינוכי שבו יש חברות וכללים – אנחנו מהוויות חלק מן ההמון ומן העדר ולא מצליחות למצוא את המיוחד שבנו, שמגדיר אותנו בעולם ושלמענו הוריד אותנו הבורא לעובדו .
ורק כאשר עלינו לאוטובוס והתחלנו להפליג אל היעד –אנחנו מתחילות לאט לאט לראות נופים נפלאים, פסגות שלא דימיינו לעצמינו ויערות ירוקים ויפים(יש גם אזורים קצת מפחידים, שביל צר על מים סוערים, ואזור זאבים וחושך, אז דווקא מתחשק מאוד לחזור אל התחנה ולמצוא שם את החברות והמורות מפעם….אבל אם פוקחים עיניים מוצאים אנשים חדשים שאפשר לחלוק איתם את הקושי ואת הפחד ).
דווקא היציאה מהסמינר היא הזדמנות גדולה להכיר את עצמינו באמת, להתפתח ממקום אישי ופנימי ומחובר יותר לנשמה שניטעה בנו.
וזה אכן דורש אומץ, וכוח ואמונה בהשם ואמון בעצמינו.
הכרתי מסיימת סמינר שלא הגיעה למסיבת הסיום כי טענה שאין לה בשביל מה לבוא, אבל בסתר ליבה הודתה שלא תצליח לעמוד בכאב הפרידה. עוד אחת המשיכה לבוא בעקשנות לכנסים בסמינר כדי להרגיש שייכת, ונוספת לא הסכימה שיבטלו לה את כרטיס הקוראת בספריה ונפגעה עד עמקי נשמתה שהספרנית אמרה לה שזהו. לתלמידות לשעבר לא משאילים, רק נותנים לעיין במקום.
כל אלו התמודדו בדרים שונות עם כאב הפרידה וחרדת ההמשך.
כל אלו הצליחו בסוף להתגבר ולהתבגר והן לא זקוקות היום לסמינר באופן ממשי ,אלא נושאות אותו בליבן ובזיכרונותיהן, כמקום ערב ומצמיח –שמתוכו פנתה כל אחת לדרכה והתפתחה בצורה ייחודית ושונה.
את חווה תהליך נורמטיבי ואנושי ואני מציעה לך לקבל בהבנה עצמית את תחושותייך .ולהבין שככה זה .
הפסיכולוגיה החיובית היא ענף שמנסה לעזור לאנשים למצוא יותר שמחה וסיפוק בחייהם לאו דווקא מתוך החיטוט בקושי וברע.
אחד התרגילים המפורסמים שמציעה הפסיכולוגיה החיובית הוא תרגיל המבקש לדמיין את עצמינו בזמן עתיד שבו ההווה כבר לא מעיק והצלחנו לצלוח את התקופה הקשה. לעשות זאת ממש לפרטי פרטים עם צבעים וצורות וקולות ומראות.
אני מציעה לך לדמיין את עצמך בעוד כשנתיים.ממש לפרטים-עבודה, משפחה, התפתחות אישית ורוחנית. צבע הבגדים ואפילו מה תעשי בזמנך הפנוי אחר הצהריים. כך לא תתקעי בחדשי המעבר הלא פשוטים, אלא תהיי מצויה בתוך החזון של ההמשך המבטיח.
אם בכל זאת, בעד כחצי שנה עדיין תתקשי מאוד להסתגל למעבר , אני ממליצה לך לפנות לגורם מקצועי שיעזור לך להשתחרר מן העבר ולנוע קדימה בשמחה ובחיוניות.
מעשיה מחכימה מספרת על איש זקן וחכם בהודו הצפופה שנסע מעיר לעיר על גג הרכבת לאחר שנגמר המקום בקרון, עני היה האיש ולעורו –אך בגדים וזוג סנדלים מתפורר.
באחד מעיקולי הדרך פנתה הרכבת פניה חדה מידי , הזקן החכם הטלטל מצד לצד ואחד מסנדליו נשמט ונפל אל שולי הפסים .
כל הנוסעים מימינו ומשמאלו נאנחו והצטערו כל כך, ואילו הוא מיהר לשמוט גם את הסנדל השני.
"תבינו" אמר לכל השואלים." אין טעם להצטער על מה שהיה ולא ישוב. זהו.,הרכבת חולפת והנעל נשמטה. הרכבת לא תיסוב על אחוריה ואף הסנדל כבר לא שלי, אין לי יותר מה לעשות בסנדל בודד. שתם זמנו מלשרתיני. בוודאי יגיע לשם איזה רועה צאן או ילד יחפן – וירימו את הסנדל ,לפחות ייהנו הם מצמד סנדלים תאומים"
רבים מאיתנו מתקשים להשלים עם הרכבת שחולפת, עם סנדלים שנשמטים בחיינו וכבר אינם עוד.
אבל מי שמבין שאילו טיבם של החיים- נפרד בקלות מן הסנדל השני-שבוודאי יועיל למישהו אחר .
וממשיך בדרכו למצוא לו זוג נעליים רכות וטובות עוד יותר.
בהצלחה רבה בסיום ובהתחלה
מאחלת לך שתמצאי נופים נפלאים מתוך רכבת חייך המתקדמת
ותזכרי בשמחה ובהכרת הטוב את התחנה שבה עלית עליה.
נסיעה טובה!
אתי
