שלום לך,

מעטות השאלות שיזכו לכל כך הרבה הנהוני הסכמה כמו השאלה הזאת. איזה הורה איננו עומד בפני דילמה מעין זו? הילד רוצה דבר מה וההורה סבור שהדבר מיותר או מזיק ואיננו נענה לדרישותיו של הילד. זה יכול להיות ממתק בסופרמרקט, ילקוט חדש עם הדפס של ניקי, וזה יכול גם להיות דברים חמורים בהרבה כמו למשל יציאה לטיול חסר אחריות עם חברים או צריכת אלכוהול. הילד מתמרמר, חש מקופח לעומת החברים שלו, פותח בפרצופים של תשעה באב, עובר להפגנות ושביתות, ומקנח בהתפרצות זעם. ומה יעשה ההורה המיוסר? האם הוא יהיה ההורה הרע היחיד בבית הספר? כיצד יוכל להישאר אדיש מול צערו של הילד האהוב? ומי יודע איזו שריטה תישאר בנפשו הרכה, ואלו תוצאות קשות וארוכות טווח יהיו לנזק נפשי כזה? ואולי הוא עוד ישנא אותנו בגלל מה שעוללנו לו?

מהפתיחה הזו אעבור ברשותך היישר לשאלה האחרונה שלך: “איך אני מצליחה להביא אותו לתובנה שזה הרס?”. התשובה פשוטה בתכלית. השאלה איננה רלוונטית. את לא חייבת לגרום לו להבין.

אינני יודע באיזו נקודה בנתיב של החיים המודרניים איבדנו את האומץ לחנך. תמיד עדיף לזכות בשיתוף פעולה מצד הילד, להסביר, לשכנע ולהגיע לידי הבנה והסכמה, אבל זה בשום אופן לא מהווה תנאי סף ומחסום בפני ההורה מלעשות את תפקידו הטבעי ביותר – להדריך, לכוון, לשמור, לחנך ולהציב גבולות. כאשר הקב”ה העניק לנו את הילדים שלנו הוא סמך עלינו שנדע מה טוב עבורם ונדאג להם בדרך שאנו מבינים. אל לנו למעול באמון הזה. את האמא, את יודעת טוב מכל אחד אחר מה טוב עבור הילד שלך, ואת הסמכות העליונה בעניין הזה. אנו אוהבים לראות את ילדינו תמיד שמחים ומחייכים, אבל מדובר בשאיפה בלתי ריאלית שחוסמת אותנו לא פעם מלעשות את הדבר הנכון. עד היום אני תמה מה חשבה עלי בתי באותו יום בו היא פתחה את הסנטר ואני החזקתי בה בכוח בזמן שהזריקו לה את זריקת ההרדמה ותפרו את החתך. זה מעניין, אבל לחלוטין לא רלוונטי. זה מה שהייתי צריך לעשות.

האם את בטוחה שהמצאות הסמארטפון בידי בנך יגרום לו נזק? נשמע כמו שאלה מטופשת, אבל היא חשובה מאד מאחר ומידת הביטחון שלך תקרין גם כאשר את מדברת על הנושא עם בנך. בכל בית קיימים גבולות ברורים לחלוטין שאין צורך אפילו לדבר עליהם. בבית אחד זה יהיה סידור מיטה בבוקר, בבית אחר אוכלים גם את הקשה של הלחם ובבית שלישי אף אחד לא יעלה על דעתו לקום משולחן השבת. לא מדברים על זה, לא מתעסקים בזה, זה לא דורש הסבר ולא פתוח לדיון. זה פשוט ככה. מובן מאליו. ככל שהדבר ברור יותר להורים, כך הוא יהיה ברור גם לילדים. ערכי עם עצמך את הבירור הזה. אולי תמצאי שזה לא כל כך נורא, או שאפשר להגיע לפשרה. זו איננה החלטה שלי ולא של אף אחד אחר. זו החלטה שלך.

אבל אני מתרשם שדעתך נחרצת לגבי מידת הנזק הטמון בסמארטפון. זה לא דומה מבחינתך לילד שרוצה ממתק בסופרמרקט, או לילדה שמתחננת לילקוט עם הדפס של ניקי. מדובר בילד שמבקש מכשיר שישפיע להערכתך לרעה על עתידו. אז נשמי נשימה עמוקה, זקפי את ראשך ושנני לעצמך עשר פעמים, מאה פעמים, אלף פעמים, שוב ושוב: “אני האמא של הילד הזה, אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר בעולם ומופקדת על בטחונו ועל עתידו. אני רב החובל שעליו הוטל לנווט את הספינה ואין לי שום כוונה לנטוש את משמרתי בגלל פרצוף חמוץ”.

והילד? יתאכזב מעט, יחמיץ פנים, אבל בתוך תוכו יחוש ביטחון ושלווה כאשר הוא חש ויודע שיש מי שיושב ליד ההגה, שיש מי שלוקח עליו אחריות. שום שריטה לא תגרם לו, הוא לא ישנא אתכם, והוא גם לא יהיה כזה אומלל. לא ראינו שילדים שהוריהם מתירים להם הכול ללא גבולות מעריכים מאוחר יותר את הוריהם או אוהבים אותם יותר. כנראה דווקא להיפך.

קיימי שיחה עם הילד והסבירי לו את הנזק הפוטנציאלי שיש בסמארטפון, את העובדה שאתם אוהבים אותו מדי מכדי לאפשר לו להזיק לעצמו ושזה לא פתוח לדיון. בתים שונים מתנהלים באופנים שונים ועם כללים שונים, אצל חברים שלו יש אולי כללים אחרים, אבל אלה הכללים בבית שלכם. הילד גם ילמד שיעור חשוב לחיים שלא תמיד עושים דברים רק בגלל שכולם עושים אותם. קראתי כתבה לאחרונה על הורים ב-80 בתי ספר חילוניים שרכשו במרוכז עבור ילדיהם מאות מכשירי טלפון פשוטים שיחליפו את הסמארטפונים לאחר שהבינו את הנזק שאלה גורמים. אז אתם מקדימים את זמנכם ונמצאים במקום בו כולם יהיו בעוד כמה שנים.

האם הוא ישתכנע? אולי כן, אולי לא, אבל זה לא משנה. היי בטוחה בעצמך. את אמא נפלאה שמבקשת את הטוב ביותר עבור בנה, ואת לא תתני לשום דבר לעצור אותך, אפילו לא לרצון הטבעי והיפה שלך לראות את ילדך מחייך ולמנוע ממנו עגמת נפש.

בסופו של דבר שניכם תצאו גבוהים יותר מהתהליך הזה.

המון הצלחה,

גרשון

gporush@cisco.com