שלום לך.

 מבין שיטי שאלתך אני חשה בכאבך לנוכח מערכת היחסים הלא פשוטה של אשתך עם משפחתך. ניכר רצונך הכן, שהביקורים בבית הוריך יהיו מקור לשמחה משפחתית ואנושית פשוטה וחלקה,  לטובת כל הצדדים, הן לטובת אישתך שסיבלה, כפי שאתה מציג אותו, נוגע לליבך, והן לטובת הוריך שכבודם ואהבתם חשובים בעיניך, וכך ראוי שיהיה.

 יחד עם בן הזוג לו נישאנו מקבל כל אחד ‘בונוס’, שהוא לא בהכרח בחר בו, וזו משפחתו של בן הזוג.  כולנו חולמים שהיחסים עימם יהיו חמים ונפלאים, אך לא תמיד הדבר כך. יש שאתה זוכה בבן זקונים, שהוריו מבוגרים מאד, והנך מתקשה ליצור עימם שפה משותפת. יש שעולמם הדתי שונה משלך בניואנסים דקים יותר או פחות (סגנון חרדיות) או בהבדלים משמעותיים יותר  – כשבן הזוג ‘חוזר בתשובה’ או בא מרקע דתי אחר לחלוטין.

 יכולים להיות אלף ואחת סיבות בהן ההווי המשפחתי שאנו יוצרים עם בן זוגנו וסגנון דתיותנו שונה במעט או בהרבה ממשפחות המוצא, וכמעט כל הבדל כזה עשוי להוות מקור למתיחות וליצור נתק ב’זרימה’ הטבעית והנינוחה של מערכת היחסים.

יש שתי דרכים עיקריות להתמודד עם סיטואציה כזו. הראשונה, היא להשלים עם המציאות שאנו שונים, ולא כל בני האדם שברצונינו או מחובתינו להיות עמם בקשר מסיבים לנו רק עונג ושמחה, וממילא לצמצם את המפגש עימם למינימום ההכרחי לשני הצדדים. זו דרך לגיטימית ולעיתים אין מנוס מלנקוט בה.

 אך יש דרך נוספת שהיא אמנם ארוכה וקשה יותר, ולא רואים את סופה כבר מהצעד הראשון, אך יעדיה מושגים בטווח ארוך יותר, ובד”כ גם מהר יותר מכפי שזה נראה במבט ראשון. זוהי הדרך שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. זוהי הדרך שבה משקיעים בשינוי נקודת המבט, וממילא היא מקרינה ומשנה את אופי הסיטואציות שאנו חווים, והופכת אותן אט אט – ולא בבת אחת – למקור צמיחה והתפתחות עבורינו, ולא לסיוט חלילה.

 בשאלתך רמוזות אבני דרך כמעט שקופות המלמדות אותי כי במובן מסויים אתם מתבוננים על העולם במשקפי ה’סולם’.

למעלה בסולם זה נמצאים אתם, החרדים המודרנים, הפתוחים, אנשי העולם הגדול,

ולמטה מכם – המשפחה  שמושגיה ‘מצומצמים, ושמרנים. (ההדגשה היא לביטויים הלקוחים מתוך השאלה עצמה). 

עם כל האהבה שאתה חש באופן טבעי – ואף ביתר קלות מאשתך – למשפחת המוצא שלך, הרי שנראה שגם אתה ‘חוטא’ בהסתכלות זו ורואה עצמך כמי שמצליח לשלב בין העולמות – בין העולם המודרני שאליו חברת, לבין העולם השמרן ממנו באת, מה שאולי הוריך לא השכילו (כביכול) לעשות. אני חשה זאת גם בדרך בה הגדרת את עצמך כ”חרדי וירא שמיים, אבל עובד ומחזיק סמארטפון” .

 סולם דיכוטומי זה המסתתר בין קפלי שאלתך מקרין גם על דרך התמודדותכם עם הסיטואציה העומדת לפניכם. ולכן צריך ראשית לכל להשתחרר ממנו, כדי לאמץ זוית מבט חדשה על המציאות שתקל גם על ההתמודדות עם סיטואציות שונות החוזרות כל פעם בוואריאציה אחרת. 

 בראש ובראשונה יש לרצות:  אני רוצה להיות בקשר טוב עם משפחת בן זוגי (בעלי/אשתי).  בטרם יוצאים לדרך יש לקבל החלטה פנימית מתוך הבנה עמוקה, שדם זה לא מים, ומשפחה זה דבר יקר,  והדרך לליבו של בן זוגנו עוברת גם דרך מערכת היחסים עם הוריו ומשפחתו. הערכה וזרימה בינינו תורמת גם לזוגיות, ועל אחת כמה וכמה אח”כ לחינוך הילדים. ילד שרואה את הוריו מכבדים את הורי בן הזוג, ולא מן השפה ולחוץ, ולא כמי שכפאם שד, אלא ממקום של הערכת אישיותם, תפקידם ומקומם בחיי הבעל/האישה ובחיי נכדיהם, מעבירים מסר חינוכי אמיתי שכמעט כבר אין צורך להכביר עליו מילים. אנו מכבדים את סבא וסבתא – משום שהם הורינו,  וכבודם ורווחתם יקרים לנו. לזוג צעיר שאיננו סבא וסבתא בעצמו, ואיננו ‘שווער ושוויגער’ בעצמם, קשה לעיתים להכניס עצמם לאותם נעליים, אך מודעות לכך, תקל עלינו להפנים ולקבל החלטה פנימית זו גם בשלב מוקדם בחיינו. 

 אחרי שהחלטנו שכבודם של הורינו והורי בני זוגינו ומערכת היחסים עימם חשובה לנו – לטובתינו אנו ולטובת ילדינו, עלינו להחליט החלטה נוספת – אינני רוצה לשנות אותם, אני חפצ/ה לקבל אותם כפי שהם. בדיוק כפי שאנו לא רוצים שישנו אותנו, שיעירו לנו, שיחנכו אותנו כל היום, ושיתנו לנו הרגשה שאנו לא מספיק דתיים/חרדים בשבילם, שאי אפשר לסמוך עלינו בעניני כשרות/צנזורה של תכנים (ספרות/גישה לאינטרנט וכדו’), ושאצלינו אנו ‘מקלקלים’ את הילדים שלהם, כך עלינו לנהוג עימם. להתנהג אצלם בבית מתוך כבוד אמיתי לדרך שלהם, ומבלי לרצות לחנך אותם, ומבלי לחוש תחושת עליונות כאילו הם ‘הפרימיטיבים והמצומצמים’ ואילו אנו נביא להם אור הקידמה והנאורות, המודרניות והפתיחות.

 ואז – כשמביאים להם מתנה, מביאים להם משהוא שישמח אותם, לפי מושגיהם ולפי סולם הערכים שלהם. משהוא שמראה שחשבתם עליהם, על מה שהם יאהבו , על טעמם האישי, ולא על מה שאתם הייתם רוצים שהם יהיו. ההתנהלות מול אדם שאינך מבקש לשנותו אלא לקבל אותו כפי שהוא היא לא ‘להטיף לו’ בדיוק כפי שאנו לא אוהבים שמטיפים לנו. אלא לנסות להיכנס לנעלים שלו, ולשאול את השאלות שהיו מעניינות אותו, מנקודת מבטו.

אתה מביא להם דיסק בסגנון שאמך אוהבת, תכשיט, מהסוג השמרני שאתה יודע שימצא חן בעיניה (או עם פתק החלפה), מאמר בעיתון מהנושאים שאתה יודע שמעסיקים אותה, וכדו’.

 הגמרא אומרת במסכת ר”ה כג, ב: מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה.

 השמש לעולם לא רואה את הצד הפגום והאפל של הירח. אלא רק את הצד המואר. הכיצד? משום שלאותו צד שהיא מסתכלת לכיוונו- אותו היא מאירה במבטה. הקרניים שהיא שולחת אליו הן אלו קרני האור שמאירות אותו.

עלינו לקחת טקטיקה זאת כמשל – להתחיל להתבונן במבט מאיר, לא שיפוטי, לא ביקורתי, ולא פטרנליסטי, בדיוק כפי שאנו לא רוצים שיתבוננו בנו.

הסתכלות במבט מאיר הופכת את השני למואר, ובידינו הדבר. אשתך יכולה להפוך ולהיות הכלה המודרנית והאהובה ביותר במשפחה. זו שכיף להיות במחיצתה, זו שמרגישים לידה בנוח כי היא מספיק מודעת לעצמה, גם למעלותיה אך גם לחולשותיה, וגם לעובדה שגם היא, כמו כולנו, גם קצת ‘שמרנית’ ו’מצומצמת’ בתחומים מסויימים (שכן לכולנו יש גבולות שעשוים להחשב מצומצמים מדי כלפי מישהוא מעולם אחר) , וגם למשפחתך ודאי יש תחומים שבהם הם מתנהגים ב’פתיחות וסובלנות’ אף יותר מכם, כפי שתארת אתה עצמך את יחסם המקבל כלפיכם.

אין לי ספק, שכאשר תבואו אליהם חמושים במשקפים אחרות , לא במשקפי “סולם”, אלא של ‘עץ’ שיש לו פירות נפלאים על מגוון ענפים בגובה, בהיקף, ובחוסן שונה, היא תראה בעדם עולם אחר לגמרי, וממילא גם תשתנה הדרך שבה אתם נתפסים בעיניהם. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. הסתכלות ממקום מכבד באופן כן ואמיתי מקרינה על הדרך שבה הם תופסים אתכם בחזרה – לא ‘הפחות דתיים’ המודרנים או מקולקלים אלא ‘שונים’ ‘משלבים’ שמביאים לידי ביטוי באורח חייהם חוזקות אחרות בעבודת ה’ שלהם.

 שינוי זוית המבט ומודעות רפלקטיבית לכך שכולנו בני אדם מורכבים, שיש בנו צד פתוח וצד סגור, אנו גם שמרנים ולעיתים גם פתוחים, תקל עלינו לא לחלק את עצמינו ואת האחרים ל’שחור ולבן’ , ‘טובים ורעים’, ‘מצומצמים ופתוחים’, וממילא תייצר דינמיקה משפחתית בריאה וזורמת כפי שכולנו מייחלים לעצמינו עם בני המשפחה הקרובה והמורחבת.

 נכון, זו עבודה קשה בהתחלה, אך זה כמו ללכת  ל’חדר כושר’. צריך כוח רצון כדי להחליט שמתחילים ללכת, עוד יותר כוח לעבוד קשה בתחילת הדרך, אך אח”כ ‘שרירי המבט’ כבר מתורגלים, ואנו גם מתחילים להנות ואף להתמכר לתרגול, וכבר לא יכולים בלעדיו. וכמובן – גם נהנים עד מאד מתוצאות עמלינו, וכפי שחז”ל מבטיחים – התמורה היא גם בעולם הזה, ואפילו לא על חשבון ‘העולם הבא’.

 ורדית

yvradv@gmail.com