שלום לך
“שאלת חכם, חצי תשובה.” אומר הביטוי הידוע, המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול. שאלת וניתחת את המציאות כל כך יפה, עד שכמעט לא השארת לי עבודה :)
את מעדיפה סגנון חיים שבו הגבר הוא המפרנס העיקרי, והאישה מגדלת את הילדים.
מעיון קל במקורות, את אכן רואה שכל המובאות תומכות בכך. החל מתאור החיים לאורך כל תקופות ההסטוריה, וכלה בהסכם הכתובה התקף עד ימינו אנו, בו מתחייב כל גבר: ” הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וַאֲנָא בְּמֵימְרָא וּבְסִיָיעְתָּא דִּשְׁמַיָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וַאֲכַלְכֵּל וַאסוֹבֵר וַאֲכַסֵי יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין דּפָלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמְכַלְכְּלִין וְסוֹבְרִין וּמְכַסִין יָת נְשֵׁיְהוֹן בְּקוֹשְׁטָא.”
ובעברית: “היי לי לאישה כדת משה וישראל, ואני במאמר ובעזרת השם אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש אותך כמשפט בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים ומכלכלים ומלבישים ומקשטים את נשותיהם באמת ובאמונה.”
אבל משהו אחד לא ברור לך.
משום מה, את רואה סביבך מן ציפיה מובנת מאליה שהאישה תעבוד ותפרנס והבעל ילמד, ולא ברור לך איך ומתי התהפכו היוצרות.
אז ככה בקטנה, קצת רקע הסטורי (תזהרי ממש, כי אני חובבת הסטוריה, תעצרי אותי אם אגלוש) :
עד מלחמת העולם השניה, היו מתי מעט אברכים במושג המוכר לנו כיום.
בסוף המאה ה- 19 ייסד ר’ ישראל סלנטר כולל בעיר קובנא בארופה, בה למדו כמה אברכים, מעטים ממש, וקיבלו מלגה שאפשרה להם ולמשפחותיהם קיום בכבוד.
לאורך המאה העשרים, עד לשואת יהודי ארופה, בישיבות ליטא למדו בעיקר בחורים (חלקם רווקים מבוגרים), ורק מעטים מהם, שזכו בחותן עשיר שגם רצה לפרנסם, המשיכו ללמוד אחרי נישואיהם.
גם במרכזים יהודיים אחרים שהתקיימו בהם ישיבות, בעיקר פולין והונגריה, היו בודדים שקיבלו ‘קעסט’ – פרנסה מהחותן למשך תקופת מה אחרי נישואיהם.
ככלל –
גברים פרנסו את משפחותיהם. זה היה פשוט ומובן מאליו.
אחרי מלחמת העולם השניה החל השינוי.
היהדות החרדית יצאה מן המלחמה פצועה ושבורה. בארץ ישראל היו ה’אדוקים’ מיעוט לא פופולרי במיוחד, מול החילוניות שהובילה ובגדול, והחזון איש זיהה צורך לשקם את עולם התורה בצעד חריג ושונה ממה שהיה עד אז.
החזון איש הקים בבני ברק את הכולל שלו, ובירושלים בישיבת מיר החל גם כן לפעול כולל דומה – בכוללים אלו למדו אברכים נשואים, בעלי משפחות, שקיבלו מלגה נאה יחסית לזמנם, ונשותיהם תרמו לכלכלת הבית בהיותן נשות חינוך והוראה.
אידיאל “בית של תורה” החל לקרום עור וגידים.
בישיבות הוזמנו הבחורים הצעירים לבחור לשקוד על תלמודם לאורך ימים. בדרך כלל היתה זאת דרך חדשה ממה שנהגו בה אבותיהם.
במקביל, בסמינרים למדו הבנות על ‘בית של תורה’ ועל הזכות לכלכל אברך תלמיד חכם השוקד על תלמודו.
הדור הזה עשה משהו גדול, משהו ענק.
במסירות נפש ובלהט אמיתי הם כוננו מחדש עולם תורה חי ונושם.
אף אחד לא התכוון לומר שהנשים חייבות לעשות את זה, או שזאת תהיה צורת היהדות מעתה ועד עולם.
להיפך,
כל הספרים והחוברות שנכתבו באותן שנים והסבירו את הרעיון, דיברו על התגייסות לשיקום ההריסות, כמו מן מבצע שכולם מתגברים את המאמץ כדי לנצח בו.
ובינתיים עברו כמה עשרות שנים. הנכדים של ראשוני האברכים הם האברכים בני דורנו.
יש ציבור גדול של עובדי ה’, ולא לכולם מתאים לשבת וללמוד יום שלם בכולל.
בסוגיה בברכות לה ע”ב מובאת מחלוקת תנאים ידועה: תנו רבנן: ואספת דגנך, מה תלמוד לומר לפי שנאמר: ‘לא ימוש ספר התורה הזה מפיך’, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ‘ואספת דגנך’ – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם’ וגו’, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ‘ואספת דגנך…’.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן.
כלומר, רבי שמעון בר יוחאי, סבר שאדם צריך ללמוד תורה ולא לעסוק במלאכתו. לעומתו, רבי ישמעאל גרס שאדם צריך לנהוג במידת דרך ארץ, לעבוד ולהתפרנס (וכמובן לקבוע עיתים לתורה).
אביי מעיד שהרבה אנשים ניסו לנהוג כמו רבי ישמעאל – והצליחו לכונן חיי תורה עם עבודה באופן הראוי,
וכשניסו רבים לנהוג כרבי שמעון, לא עלה בידם.
כלומר, כשיש מי שבוחן את חייו, ורואה שלא מתאים ונכון עבורו להיות מאלו שמקדישים את חייהם רק ללימוד ולא לעבודה, זאת מסקנה לגיטימית לחלוטין. זה מה שלמעשה מתאים לרוב האנשים.
ומן העקרון אל השאלה הפרקטית:
מן הסתם את רוצה לכונן את ביתך עם מישהו שרואה איתך את הדברים עין בעין.
אם את רוצה שהוא יפרנס בכבוד, גם הוא צריך להיות נכון לפרנס.
לא מספיק שהוא נותן לך כתובה מתחת לחופה, צריך להיות ברור לשניכם עד כמה הוא לוקח את ההתחייבות הזו ברצינות, ואיך הוא מתכוון לעמוד בה.
פרנסה, אומרים כל הזקנים ונאנחים, זה לא משחק ילדים :)
בנקודה הזו אני מציעה לך לעשות חושבים עם עצמך.
יש כל מיני סגנונות של בחורים שעשויים להתאים לך כמועמדים אפשריים לשידוכים.
אני לא מכירה אותך ואת הסגנון שלך, ואת סגנון הבחור שאת מחפשת. מציעה לך לתת את הדעת על כך שבחור שיצא מעולמה המוגן של הישיבה להתמודדות עם העולם ועם משוגותיו, פוגש בנסיונות לא פשוטים.
אני ממליצה לך לתת את הדעת על כך שגבר שקובע עיתים לתורה, וברצינות, יש לו פוטנציאל להיות בעל מידות טובות יותר, ולהיות שמור יותר מנסיונות העולם.
לא מבטיחה לך שהוא יהיה מלאך ה’ צבקות. אבל כן, לתורה יש כח. כח להיטיב את הבריות, לזכך את מידותיהן, ולסייע להן לדבוק בטוב. לא כדאי לנו לוותר על החיבור הזה, ואפילו מטעמים אנוכיים….
ובחזרה לנושא הפרנסה:
רוב משקי הבית בישראל מתבססים על שני מפרנסים. גבר כמפרנס עיקרי (שגם עובד יותר שעות), ואישה כמפרנסת משנית. בהנחה שכנראה תתחתני עם מישהו צעיר שעדיין לא מתפרנס סכומים עצומים, סביר מאד שתגלי שקשה להסתדר עם משכורת אחת.
אני מציינת את העובדה הזאת רק כדי לשמור על ציפיות ריאליות מן העתיד. זה בסדר לצפות שגבר יביא את הפרנסה העיקרית, אבל כדאי לתת את הדעת על השאלה איך ובמה הוא הולך לעבוד, ומה רמת ההכנסה שתוכלו לצפות לה בשלב הראשון.
ושמא ואולי הוא ירצה לרוכש לעצמו הכשרה תעסוקתית, ותצטרכי להתגייס למען המטרה ולפרנס את ביתכם בינתיים.
כמו שאת בוודאי יודעת, לבוגרי ישיבות אין בדרך כלל מקצוע ביד, ואם הם יוצאים ללמוד מקצוע לאחר החתונה, זה לוקח הרבה פעמים פרק זמן ממושך. כמובן, תלוי מקצוע ותלוי הכשרה.
מציעה לתת את הדעת על התכניות המשותפות שלכם לעתיד עוד בשלב הפגישות ביניכם, ולחפש את המועמד שהתכניות שלו לעתיד מתאימות לאלו שלך.
מאחלת לך הצלחה בתקופת השידוכים,
ושתזכי להקים בית נאמן לה’ ולתורתו, מתוך אושר, אהבה, שפע והמון שמחה.
דבורה.
vidvora2@gmail.com
דלג לתוכן
4 תגובות
אשתי אמרה לי לפני החתונה שהיא לא מעונינם לעבוד ואני קיבלתי את זה בהבנה מלאה
וברוך השם אנחנו נושאים 8 שנים ואני המפרנס העיקרי ומעולם לא דרשתי ממנה לעבוד
את פשוט צריכה לומר את זה בפגישות מי שירצה אותך יקח אותך גם אם לא תעבדי
שלום רב.
ביטאת את השאלה בצורה מפעימה. נהניתי לקרוא אותה.
את תשובתי אני כותב בניסיון לבחון את הדברים מזווית נוספת. באופן כללי אני בהחלט מסכים עם המשיבה שהשיבה בחכמה רבה.
משום מה אני מניח שאת (השואלת) באה מהציבור החרדי.
הבה ונבחן באמת את עניין הלימוד והעבודה בקרב הציבור החרדי (באופן כללי מאוד).
ישנם כאלו שלומדים מבוקר ועד ליל.
ישנם כאלו שלומדים חצי יום ועובדים חצי יום.
ישנם כאלו שעובדים יום שלם וקובעים עתים לתורה (וכל אחד ופרק הזמן שלו, שעה, שעתיים וכו’)
ישנם כאלו שעובדים יום שלם ולא פותחים ספר, אולי שומעים פעם בשבוע (בשבת למשל) שיעור תורה.
מכל הסוגים הללו, יש שמרוצים ממצבם ויש שאינם.
כמו”כ מכל הסוגים הללו, יש שמה שהם עושים מתאים להם, ויש שלא.
הקב”ה ברא את האדם באופן ייחודי ואינדיבידואלי. כל אחד והאופי שלו והכוחות שלו. לא צריך הוכחות לזה, זו פשוט המציאות.
לא ייתכן לומר שלכל האנשים מתאים ללמוד תורה מבוקר ועד ליל, כשם שלא יתכן לומר שלכל האנשים מתאים לעבוד מבוקר ועד ליל.
אמנם המעלה (הרוחנית) הגבוהה ביותר היא שהאדם ילמד מבוקר ועד ליל, אולם היות וזה לא מתאים לכולם, ממילא דווקא אדם שמתאים לו למשל ללמוד חצי יום ולעבוד חצי יום, אם הוא ילמד יום שלם הוא פוגם בתפקידו וייעודו בעולם, ואינו עושה את הדבר הנכון. (חפשי את הספר הנפלא ‘חישבתי דרכי’ של הרב יעקב צבי בוצ’קובסקי. הוא מקדיש פרק שלם לנושא).
כפי שניכר משאלתך, ניכר שמצד עצמך אינך טיפוס שעושה “מה שכולם עושים”, אלא טיפוס עצמאי יותר. אמנם מאידך את נתקלת במה ש”מקובל”, וקשה להסתדר עם זה.
זו בהחלט דילמה קשה. אולם כדאי לשקול היטב (הן שכלית והן רגשית) האם החיים של “לחיות כמו כולם” יעשו לך חיים טובים יותר, או שמא עדיף לחיות עפ”י ההבנה וחיבור העצמי שלך.
באם תחליטי שעדיף לך לחיות עפ”י ההבנה והחיבור העצמי שלך לחיים, כמובן שכדאי לך לבחון מדוע אינך מעוניינת לפרנס את הבית בעצמך? האם זה בא מבחינה אידאולוגית – שלא כך אמור להיות המהלך בחיים? או שמא זה בא מבחינה ראלית – שאת יודעת שאת לא תעמדי בזה? ואולי מבחינת הבנת תפקידך בעולם – שתפקידך בעולם הוא לגדל את הילדים בנחת ובשמחה, ולהיות אימא במשרה מלאה?
אם זה בא מבחינה אידאולוגית – אזי נראה שכעיקרון את מעוניינת ב”בית של תורה”, רק שהאידאולוגיה גורמת לך להבין שמן הראוי והמצופה והנכון שהבעל הוא זה שיפרנס את המשפחה, ועם זאת יהיה בן תורה. וא”כ כדאי לבחון את האידאולוגיה הזו מחדש. את מביאה כדוגמה את שהיה בימים עברו, בהם הגברים עמלו לפרנסתם. אולם האם באמת ניתן להשוות את הימים שעברו לימים של ימינו? הן בעבר, צורת החיים של אדם ירא שמים שעסק לפרנסתו הייתה, עבודה בבוקר ולימוד אחה”צ ובערב. כלומר, הוא עבד במשך כשמונה – עשר שעות ביום, ובשאר הזמן הוא למד תורה. זה יותר דומה לצורה של חצי יום עבודה וחצי יום לימוד. ובכלל, התנאים והאמוראים והראשונים והאחרונים וכל גדולי עולם שעמלו לפרנסתם, הן אין חולק על כך שמלאכתם הייתה עראי, ואילו לימודם היה קבע. רש”י היה בעל יקב, איך הוא הצליח לכתוב את חיבוריו הרבים והיסודיים על כל חלקי התורה במשך שנות חייו הקצרות (הוא חי 65 שנה), אם הוא היה בעל יקב. כנ”ל הרמב”ם שהיה רופא, וכנ”ל רבי יצחק אברבנאל שהיה יועץ המלך ושר האוצר, וכנ”ל עוד המון (ואולי אפילו רובם המוחלט של) גדולי ישראל במהלך כל הדורות. אין זאת אלא שגם בשעת עבודתו הוא בעצם למד, רק שתוך כדי לימודו הוא עסק לפרנסתו. האם נוכל להגיד שכיום שייכת מציאות כזאת? בודדים הם האנשים שיצליחו בכך, אם בכלל.
ולכן הבאת הדוגמה מגדולי עולם בוודאי שאינה במקומה, והאידאולוגיה בו את מאמינה שדווקא הבעל צריך לפרנס אינה נראית לי נכונה. נראה לי יותר נכון לומר שזה עניין סובייקטיבי ותלוי בכל אחד ואחד.
לדעתי המושג “בית של תורה” אינו בית בו אבי המשפחה לומד כל היום. “בית של תורה” הוא מושג מהותי. כפשוטו – בית שבו התורה היא המנחה ומתווה את הדרך. בית כזה יכול להתקיים גם כיום אצל אנשים שעמלים לפרנסתם. אנשים כאלו שכפופים לדעת תורה, שיש להם רב שהולכים ומתנהגים על פיו, וכל חייהם מתנהלים בצורה תורנית, בית כזה מן הראוי שייקרא “בית של תורה”. “בן תורה” הוא אדם שהתורה היא כמו “אביו” – ממנו הוא יונק את כל מהותו ואופן מהלך חייו.
אם את מעוניינת ב”בית של תורה”, מן המצופה שתחפשי בעל שיוכל למלא את רצונך זה.
כמובן שאם ברצונך שבעלך ילמד כל היום, כיון שבאמת זוהי המעלה העליונה והגבוהה ביותר, ורק שהבחינה האידאולוגית מפריעה לך, אז בוודאי שאידאולוגיה זו אינה נכונה, וכפי שהסברתי, ולכן בוודאי שכדאי לחפש בעל שילמד כל היום.
אם זה בא מבחינה ראלית – אזי באמת יתכן שלא מתאים לך בעל שישב וילמד כל היום. אין עניין סתם לאמץ את עצמך למעלה מכוחותייך, זה לא יהיה טוב – לא לך, לא לבעלך, ולא לילדייך, ובעצם לא לאף אחד מהסובבים אותך. רק שצריך לבחון את המידה בה את כן יכולה ומסוגלת ורוצה, ולפי זה להחליט על רמת הלימוד והעבודה שאת מעוניינת בבעלך. (נניח את סבורה שתוכלי להתנהל עם בעל שילמד חצי יום, בוודאי שזה כדאי לקחת בעל כזה, מאשר בעל שילמד רק שעה ביום).
אם זה בא מבחינת הבנת תפקידך בעולם – כדאי לבחון את זה מחדש. מי אמר שתפקיד האישה בעולם הוא דווקא להיות אם במשרה מלאה, ומי אמר שאם במשרה חלקית לא תוכל לנהל בית תקין וטוב? כמובן שתפקיד האם בישראל הוא לחנך את הילדים לאהבת ה’ וכו’, אבל זה בכלל לא ברור שאם בישראל לא תוכל לחנך את ילדיה באותו האופן כשהיא עובדת במשרה חלקית. הרי בבוקר הילדים נמצאים במוסדות הלימוד, למה שלא תוכלי לעבוד בשעות הבוקר ולהכניס הכנסה חלקית, ובכך תעזרי לפרנסת הבית?!
כמובן שיתכן והדבר למעלה מכוחותייך, וא”כ חזרנו לנקודה הקודמת.
תחשבי על כך, וה’ ינחה אותך בעצה טובה!
בהצלחה רבה!!
אני מודה על זמנכם ועל התשובות המחכימות, בהחלט חומר למחשבה… שוב תודה!!
שלום,
הגעתי לשאלה הזאת וזה כאילו אני כתבתי אותה לפני חמש שנים.
היה לי קשה בתור רווקה רק לחשוב לחיות ככה עם בעל וילדים…
כיום אני נשואה +2 ועדיין עובדת במשרה של 9 שעות + נסיעות של שעתיים לפחות כל יום.
לא רוצה להלחיץ אבל אני מלחיצה 🙂 – אני ממש ממורמרת על המצב וכמה שאני מנסה להיות שמחה – אני שוב ושוב מתחבטת בשאלה אם מה שאני עושה זה טוב ונכון בשבילי ובשביל המשפחה שלי.
השאלה שלי השתכללה יותר – מהו סף העול שאישה יכולה לקחת על עצמה בשביל שבעלה יתמסר ללימוד התורה?
או – האם הכוחות שלי יגדלו בהתאם לרצון שלי שבעלי ילמד? האם זה שאין לי כוחות לחיים מטורפים שכאלה מעידים על כך שאיני מספיק מעריכה את לימודו?
כנראה שאשלח שאלה בקרוב.
בכל אופן מעניין איך בנות אחרות מתמודדות עם הסוגיה ולכן, שואלת השאלה, אשמח אם תעדכני במצבך כיום או בעוד תובנות…