שלום,
אני בת סמינר, חזרתי בתשובה לפני 3 שנים, כל המשפחה הפכה לחרדית מלבדי, החלטתי להמשיך את תהליך ההתחזקות שלי עוד יותר בחצי שנה האחרונה. עברתי מאולפנה לבית יעקב, אני בחורה של תורה ועבודה, הקב”ה הוא אהבה אינסופית אך מאידך גם לימודים וחכמה חיצונית חשובים לי ושניהם מקנים לי איזון, למדתי 5 יחידות במתמטיקה, אנגלית, כימיה ואסטרופיזיקה. היהדות תמיד הייתה המקור להתפעלות, המדע רק חיזק את הטענה שלי, כל תחום במדע שאני לומדת גורם לי לחזק את מהות המשפט “מה רבו מעשיך ה’ כולם בחכמה עשית”!
כשרציתי לעבור לסמינר, וויתרתי על 5 יחידות במתמטיקה ועל 5 יחידות באנגלית. קיבלתי היתר מיוחד מהרב שלנו להמשיך ללמוד באופן חיצוני את המגמות הנוספות (כימיה ואסטרופיזיקה) לאחר שהרב בדק שאין בכך דברי כפירה. היה לי קשה מאוד לוותר על זה, אך מאידך שמחתי מאוד, כי אז היה לי זמן להתחיל להתעמק בחכמה יהודית, התחלתי ללמוד בצורה נרחבת יותר מבעבר פירושים, ספרי אמונה ומוסר, הלכות, תורה שבעל פה.. (אור החיים, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, משנה תורה, ואפילו סיימתי כמה מסכתות בסדר זרעים ואני עוד מעט מסיימת את הסדר). כמובן שהכל קרה לאט לאט, זה תהליך איטי אך יעיל מאוד. בשלב מסוים, בסמינר, התבקשתי למלא בחינה באסטרופיזיקה, ואחת המורות ראתה אותי מחשבת חישובים ארוכים, מציירת מסלולים ומסמנת נקודות על תמונה של מערכת השמש. היא שאלה אותי איך אני יכולה ללמוד את הכפירה הזו, אז עניתי לה בכבוד ובכניעה שאין בזה כפירה כלל, ואפילו, יש בזה אמונה חזקה ומבוססת בה’ יתברך. היא שאלה אותי האם בתור בת סמינר זה מקלקל את האמונה התמימה שלי בה’, אז עניתי לה שאין זה מקלקל אלא רק מתקן את כל העבר שלי, את השנים שבהם חשבתי שאין ישות כזו כלל. היא פצחה בנאום חוצב להבות, על כך שהמדע מעורב בכפירה וזימה, שכל מטרתו הייתה להרחיק את האדם מבוראו.
אך כאן כבר אבדו עשתונותיי, וברגע אחד החלטתי להציף בפניה עובדות מוכחות לכך שהיהדות קדמה למדע והמדע הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות. הסברתי לה על טענת האר”י הקדוש, שדומה מאוד לטענה על המפץ הגדול, שלמעשה- פירש את חלק מהתהליכים האלו. (רק בשינוי, במקום לקרוא לדבר “מפץ” הוא השתשמש בכינוי “אור אינסוף” וכו’) כמובן שיש בזה המון עומק ולא אפרט כאן. אך טענתי הייתה שדברי האר”י נכתבו במאה ה-16 ואילו תאוריית המפץ הופצה רק ב1949.. הסברתי לה על משפט פיתגורס, שמקורו במסכת סכה.. וכו’ וכו’. היא כעסה מאוד אך לא הראתה את זה. ניסיתי להסביר לה שכל אלו רק מחזקים את האמונה שלי, ושל רבים אחרים, שבאמצעות החכמה האינסופית אני מתחזקת ביראת שמיים ואהבת ה’. ואילו היא- המשיכה לטעון טענות ללא ביסוס כלל כמו “מדע זה שקר” .
כך לאט לאט כל המורות התקהלו סביבי עם שאלות נוקבות כמו “איך את, בת ישראל, מוכנה להתקלקל בכזו קלות ראש בעזרת מדע?”, “לא כדאי שתשתמשי בחכמה שלך כדי לבנות בית? יותר טוב מאשר לבנות איזו חללית שלא תוביל לשום מקום”..
ואז התחלתי למאוס בזה, לא ייתכן! לא ייתכן שישנם אנשים שפשוט לא מודעים לאור הטוב הזה שהקב”ה ברא! כל החכמה הזו, היא של ה’ ומה’. ולמה צריך להדחיק את זה?
לאט לאט גם הבנות התחילו להבין שמשהו לא בסדר איתי, אני בחורה שתקנית, אינני נוהגת לתת לבנות להעתיק במבחן או לרמות, אפילו סתם לדבר בשיעור. לדעתי היושרה האמיתית נמדדת בין אדם לעצמו, ולא כלפי אחרים. ולכן אני לא מרשה לעצמי לתת לבנות אחרות להעתיק או להפך, גם אם התשובה תהיה במרחק של מבט אחד. הבנות חשבו שאני מאוד סנובית, סוג של בחורה שדואגת רק לציונים שלה. (כולן אחת אחת ללא יוצא מן הכלל, מעתיקה במבחנים)
מפה לשם, תוך חודש בודד הפכתי לאויב של המורות, הילדה שיושבת בפינה של הכיתה, וזו שתמיד תישאר לבד בהפסקה. וכל זה- רק כי צעדתי עם האמת שלי.
עשיתי דרך ארוכה מאוד כדי להגיע למצב שבו אני בוחרת לעבור לסמינר, ברגע שקיבלו אותי לשם, הייתי מאושרת. סיפרו לי שהמקום הזה מקפיד על רמה לימודית גבוהה, שהבנות שם איכותיות, שכולן שם צדיקות, ואין לי ממה לחשוש, שיקבלו אותי בשמחה ובמאור פנים. מה שהתגלה כשקר מוחלט.
מפה לשם, סבלתי מאוד, היו ימים שלא הייתי מסוגלת להפסיק לבכות, פשוט הרגשתי מעין תקיעת סכין בגב. כל האמונה שלי הדרדרה, לא היה לי מקור יציב להישען עליו, הייתי לבד, בין 4 קירות. כולם חשבו שזה סתם כי ההתחלה קשה, אבל זה נמשך… ואז, הגיעה תקופת הבגרויות, שעברה עם הרבה קפאין ולחץ, והסתיימה בשלום ב”ה, אך הציונים שלי היו נוראיים, אני לא בחורה של 70, אני בחורה של 90. הציונים שלי היו בממוצע של 40! זה ריסק אותי.
המצב בבית שלי היה נורא, הרבה ריבים וצעקות מסביבי. אז החלטתי לעזור לאחרים כדי להשכיח ממני את הדאגות, אבל זה רק הוסיף לי מכאובים.
לאט לאט האמונה שלי נפלה, ניסיתי להאמין שזו ירידה לצורך עלייה, אך למרות הכל, הירידה לא הפסיקה.
חזרתי לסמארטפון, כי רק שם אני מרגישה שאני מעסיקה את עצמי, מתמודדת עם הבדידות בצורה יעילה יותר,
הפסקתי ללמוד, הפסקתי להתפלל, כי הרגשתי שלא שומעים אותי למעלה, התהום היה בשבת, כמעט חיללתי אותה.
ואז הכרתי בחור חרדי, הוא לומד תורה ומאידך לומד לתואר, ממש כמוני בדעות, בשאיפות..
הוא הציל אותי. הוא הרים אותי מהשפל וגרם לי לא להרים ידיים. אתמול סיפרתי לו שחוויתי משהו בעבר, וברגע שהוא שמע את המקרה הוא החליט לחסום אותי מכל מקום אפשרי. נותרתי חסרת אמצעים.
אני מודה לה’ גם על הרע כי אני יודעת שסופו הוא טוב גמור. אבל, נשברתי ונשבו רוחות של עצב סביבי.
כעת, אני עומדת על סף תהום, אני אפופה בכאב מכל פינה, אני לא מצליחה להאמין כמו שהאמנתי, ולא מפסיקה לבכות.
בתוך תוכי יש בי כמיהה עצומה לחזור להיות מי שהייתי, אבל אני צריכה דחיפה, חיצונית, ואין לי מהיכן לקבל אותה.
אני עדיין ילדה קטנה, אבל יש לי שאיפות לעתיד הלא רחוק שלי ואני רוצה להתחתן עם בחור צדיק, שלא נפל כמו שאני נפלתי. שידע לא לוותר לעצמו..
אני תוהה האם הסמינר הזה יעשה לי טוב בשנה הבאה (י”ב) והאם כדאי לי להמשיך שם.
אני לא מסוגלת לחשוב על עוד יום שם, מאוד קשה לי. כי משם- החלו הדברים להסתבך. הכל הפך לקשה ומפרך. ובסך הכל רציתי להתחזק.
2 תגובות
וואו, רואים עלייך בחורה יקרה כמה חכמה ורגישות יש בך.
התפעלתי מרצונך להמשיך להחזיק ולהאמין בטוב ולא לוותר.
מאחלת לך המון המון בהצלחה!!!!
לשואלת, האמת, אני מאוד מזדהה עם הנקודה שלך. העצות של המשיבה נכונות בהחלט. לדעתי, העיצה הטובה ביותר היא שתשאלי את הרב שלך שמכיר את כל הרקע שלך מה לעשות הלאה. ואם אין לך רב ,עוד היום תחפשי.
בהצלחה רבה ובהערכה על כל ההשתדלויות שלך. תדעי לך שזה לא מובן מאליו בכלל!