שלום לך שואלת יקרה

השאלה שלך היא חשובה מאד ואמיצה מאד,

היא אמיצה כי לקחת סיכון שנגיד לך על משהו כזה שהוא אולי הכי מרכזי בחייך- שהוא לא כל כך טוב לך,

ועדיין חשוב לך לברר ולדעת ,לקחת אחריות ולעשות את ההכי טוב בשבילך

ועל זה כבר מגיע לך צל”ש.

חברות נפש עמוקה וטובה כמו שאת מתארת היא דבר מופלא שנותן הרבה מאד עושר לנפש.

את חוששת שאת יותר מדי זקוקה לה ובעיקר מזה שבלעדיה זה הרבה פחות שווה אם בכלל…

את אומרת שאת מסתכלת על העולם במשקפיים של, היא הייתה איתי או לא? וזה כבר נותן את התשובה אם היה כיף או לא היה כיף.

זו אבחנה חשובה מאד וטוב מאד שאת שמה לב לזה.

את שואלת בסוף המכתב שלך אם זה הגיוני שיש כזה קשר, ואני שואלת למה זה משנה אם זה הגיוני?

אולי לא זה הפרמטר לבחון את הדברים אלא יש בחינה אחרת שכדאי לעשות?

זה מזכיר לי ספר שאני קוראת בימים אלו, קוראים לו עולם חירש, אולי קראת אותו, הוא מתאר עולם חירש ללא קולות

והנה נולדה ילדה אחת מוזרה שהיא , שומעת. והיחס אליה הוא כאל חולת נפש מוזרה ששומעת קולות והם עושים כל מה שאפשר כדי שהיא תפסיק לשמוע,

כי לשמוע זה לא נורמלי ומוזר מאד, אבל הנערה הזו דווקא נהנית מאד מלשמוע את ציוץ הציפורים ואת הצחוק המתגלגל של אחיה הקטן וקשה לה לוותר על השמיעה,

האם היא נורמלית שם בעולם ההוא? זה הגיוני שהיא שומעת?

לא.

האם זה טוב מעשיר ומשמח שהיא שומעת?

כן וכן!

כך שההתבוננות שכדאי לעשות עם מה שאת מעלה כאן הוא,

האם טוב לי בקשר הזה?

אני שמחה בו?

אני מרגישה שיש פה הדדיות? שמחה? רוגע? נעימות?

או שהרגשות שבעיקר ממלאים אותו בקשר אליו זה, קנאה, החמצה, לחץ,תלותיות, חסר, רצון שלא מתמלא?

מה הרגשות הדומיננטים פה?

מציעה לך להתבונן ולהעמיק בזה.

לפעמים אנחנו בתוך קשר עמוק ובטוחים שזה הדבר הכי טוב לנו בעולם ומי אנחנו בלעדיו,

ואז לאחר זמן מגלים שלהיות בלעדיו זה דווקא משחרר מאד ורגוע הרבה יותר…

האם ככה זה אצלך? אינני יודעת, אולי אפילו קשה לך לחשוב על זה, אבל אני כן מציעה לך לעשות תרגיל קטן,

לעצום עיניים ולדמיין.. הנה אני, אני עם כל מה שיש בי, בלעדיה.

מה יש בי? איך החיים שלי נראים? איך אני נושמת? יש לי חיים בלעדיה?

האם אני חיה דרכה או שיש לי חיים משלי?

האם אני יכולה לחוות משהו לעומק מבלי להסתכל לצד ולראות שהיא איתי?

האם אני יכולה להיות אדם שלם בזכות עצמי?שמחה נוכחת וקיימת מאד?

את כותבת שהיא לא יוצאת לך מהראש, ואני תוהה, מי מכניס אותה כל כך בכוח לתוך הראש שלך?

מה האלטרנטיבה? מה יהיה כשהראש שלך יהיה בלעדיה? מה תגלי שם?

בהלכות שמונה עשרה ישנו כלל שאסור להישען על חפץ בזמן תפילת העמידה.

הפרמטר להישענות על חפץ הינו זה: אם יילקח החפץ מעם הנשען – האם ייפול או יצליח לעמוד?

אם ייפול – הרי זו השענות שאין לאפשרה בזמן העמידה מול השם.

הלכה זו מורה לנו שהקב”ה רוצה אותנו עומדים לפניו בעולם זקופים ונוכחים ובטוחים במי שאנו

ולא נשענים כסמרטוט על משהו חיצוני שאינו מחזק את שרירי הנפש שלנו מבפנים.

גם קשרים אמורים להיות מן הסוג הזה. קשר שמפרה ומעשיר אותנו ושאנו יכולים להישען עליו מבלי לאבד יציבות- מה טוב הוא.

אך אם פיתחנו תלות פיזית, רגשית או אפילו רוחנית במישהו וכתוצאה מכך איננו יכולים ליישר גו- עלינו לבדוק כיצד לשנות זאת.

התשובה לשאלה אם יש פה תלות שמזיקה לך

אם את בקשר שטוב לך או פחות

תוכל לבוא רק ממך.

מאחלת לך הקשבה בטוחה ורגועה למה שהנפש שלך רוצה להגיד לך

היא יודעת הכי טוב. תקשיבי לה..

הרבה כוחות!

תמר