שלום וברכה

שאלותיך נוגעות למוח ולב. הן שאלות כבדות משקל, ומעסיקות לא רק את מוחך, אלא את כולך וזה מרשים. “הרבה נבוכו דעות השלמים בבקשת תכלית זו המציאות – מה היא?” (מורה נבוכים, ג, יג).

אני מרגיש שלפני שאכנס איתך בעובי הקורה, נכון שאומר תחילה כמה דברים פשוטים ומעשיים.

לדברים פשוטים יש חסרון בכך שהם משטחים את העומק והמורכבות שבחיים, אבל גם יש להם יתרון בכך שהם ממקדים ומארגנים אותך לפתרונות מעשיים. בשיחה איתך אני מנסה לאחוז בשני הפלכים הללו גם-יחד: מצד אחד להיות “עגול” ולהיכנס לעובי הדברים למהותם ומורכבותם, ומצד שני להיות “מרובע” מעשי וקונקרטי. להתמקד במה שעובד ומאפשר קיום בסיסי תקין.

א. ציינת שאתה מטופל תרופתית להפרעת קשב ושטיפול מסויים גרם לך לעלייה בתחושות של חרדה או כפייתיות. זוהי תופעה מוכרת ועליך לחזור לרופא המטפל לשם התאמת תרופה אחרת. העיסוק בפן הרפואי של הדברים אינו שולל את ההתייחסות לשאלות שלך כשלעצמן, אבל דומה שזו לא העת לעסוק בהיבט הפילוסופי כי אם הפסיכולוגי. אציין כי לדעתי בקרב אנשים עם הפרעת קשב מצוייה נטייה לעיסוק ישיר או עקיף בסוגיות אקזיסטנציאליסטיות. לצד המענה לשאלות לגופן, חשוב שתהייה במעקב וטיפול הנדרש בנושא הפרעת קשב.

ב. ציינת שלדעתך אתה חווה כפייתיות אקזיסטנציאליסטית. כפייתיות יכולה “לחול” על כל נושא כמעט. אפשר לומר שהיא מתאימה את עצמה לסגנון החיים של האדם. למשל כשאדם דתי סובל מכפייתיות, היא יכולה “להתלבש” על המעשה הדתי ולהתבטא בכפייתיות בשמירת מצוות. הכפייתיות היא מצב נפשי אוניברסלי, אשר יכול למצוא את ביטוייו בצורות “מקומיות” בהתאם לסגנון של האדם.

ג. העיסוק בשאלות שמטרידות אותך יכול להיות כחלק מהתמודדות עם החיים, ויכול להיות ביטוי לקושי רגשי. התיאור שאתה מספר נוגע ללב ונראה שמאוד קשה לך. האם תוכל להניח לפי שעה את העיסוק בשאלות אלה כשלעצמן, ולפנות לאיש מקצוע שילווה אותך?

מאחר שאתה מתאר שהמחשבות הללו מטרידות אותך ופוגעות בתפקודך או בשלוות החיים שלך, מציע לך בחום לפנות לייעוץ מקצועי, רפואי או פסיכותרפויטי. תוכל לבקש רשימת מטפלים שעובדים עם קופת החולים בה אתה חבר.

ד. הכנתי עבורך תשובה מקיפה ויסודית העוסקת בשאלותיך לגופן, אבל אחרי התלבטות רבה הגעתי למסקנה שלא נכון לשלוח אותה אליך בעת הזו, משום שאינני חושב שנכון שכעת תתעסק בחלקים הפילוסופיים הללו

ה. באופן כללי ביחס לשאלות מסוג זה אני רוצה להבהיר נקודה חשובה. מספרים שאמר בעל ה”בית הלוי”, ראו מה ביני לבין בני, הגר”ח הלוי. אצלי, כשאדם שואל שאלה, אני עונה לו תשובה, וכך הלה שמח בשאלתו ואני שמח בתשובתי. ואילו אצל בני אין הדבר כן. כאשר מישהו שואל שאלה, עונה לו תשובה כזו ש”השאלה מעיקרא ליתא”, וכך השואל אינו שמח בשאלתו והעונה אינו שמח בתשובתו, שהרי התברר שלא הייתה שאלה מעולם. מכאן שיש שני סוגי שאלות, יש שאלות שיש להן תשובה מכריעה, ואחרי שענו עליהן, הן “נעלמות” כלא היו. ויש שאלות נצחיות, שהתשובות עליהן לא מכריעות אותן, רק מכהות את עוקצן ומאפשרות לחיות חיים בריאים לצידן. כאשר נגשים לשאלות מסוג זה בגישה שחותרת לוודאות והכרעה ניצחת, הדבר יכול לגרום לסבל, לתחושת חוסר פשר או לסחרור של מחשבות. יפים לעניין זה דברי הרמב”ן בהקדמה למלחמות “ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובותי… כלן בעיני תשובות נצחות ומכריחים אותך להודות בהם על פני עקשנותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה… אין הדבר כן, כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת (מתימטיקה) ונסיוני התכונה“.

ו. באדם יש שני חלקים, בחלק אחד הוא בדרגת “ותחסרהו מעט מאלוקים” ובחלק השני הוא בדרגת “מה אנוש כי תזכרנו”, “יתוש קדמך”. שני הצדדים הללו נראים כסותרים, כדו-ערכיים, למשל בהנחייה לדרך חיים אמר רבי שמחה בוּנִים מִפְשִסְחַה שכל או״א [אחד ואחד] צריך להיות לו שני קעשינעס [כיסים] להשתמש בו בעת צרכו. בקעשינע אחד בשבילי נברא העולם. (סנהדרין דל״ז. תדא״ר פכ״ה) ובהקעשינע השני אנכי עפר ואפר (פ׳ וירא) והבן (שיח שרפי קודש חלק א, לודז’, מסורה, תרפ”ח, עמ’ 50). כיצד חיים את שני ההפכים הללו יחד?

אם נחפש פשר לוגי לסתירה זו, יקשה עלינו לנסח אותה. אבל במציאות חיים כך. כמו שאין נוסחה מתמטית לחלק לשלוש בשווה ללא שארית, אבל בסכין אפשר לחתוך לחלקים שווים.

לא מזמן התפרסם סרטון בו ילד בוכה בכי תמרורים על כך שהוא יהיה יום אחד זקן, ואינו רוצה בכך. הנסיונות של אימו לומר לו שזה יהיה עוד שנים רבות וכו’ לא הניחו את דעתו. הוא התעקש שבסופו של דבר יהיה זקן, ושהיא מנחמת אותו בתנחומים של הבל. הדאגה הקיומית של הילד מהזקנה והבלות שהיא מייצגת – חולשתו של הממד האובייקטיבי גופני שבבריות, מובנת מאוד. אינני מכיר תשובה הגיונית שניתן היה לומר לילד, מה שהאמא עשתה הוא פשוט לחבק את הילד. ובכך נחה דעתו.

סוף דבר, כאשר קראתי את שאלותיך באקשיבה, עמדתי בפני דילמה. מחד אתה מעלה שאלות נכבדות שראויות לדיון מעמיק לגופן או לשורש העניין שלך בהן, ומאידך, התרשמתי שלא נכון לך להתעמק בשאלות אלה בשלב זה של חייך. אחרי התלבטות רבה החלטתי לשלוח לך רק את התשובה המעשית לשאלותיך, כדי למקד אותך ברובד המעשי.

לו לעצתי תשמע, תניח לפי שעה את העיסוק בשאלות אלה, ותתמקד בחיים עצמם. קח את דבריו של קהלת: רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם–לַעֲנוֹת בּוֹ. כלומר, הסקרנות של בני אדם לענות ולדון בדברים, היא יכולה גם לגרום לאדם לעינוי, כי כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת-לִבִּי, לָדַעַת חָכְמָה, וְלִרְאוֹת אֶת-הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ: כִּי גַם בַּיּוֹם, וּבַלַּיְלָה–שֵׁנָה, בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה. אבל מצד שני הבורא ברא עולם נפלא, ואֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּם–מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף. כלומר, יש באדם יכולת להתחבר לחיים הפשוטים, גם בלי להבין את עומק הווייתם “מראש ועד סוף”. ולכן יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. ובתוך זה, וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ–מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא. וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי, אֶת-הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין-טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אִם-לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ (כפשוטו, וכמדרשו: בלימוד ומעשים); וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ, יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים–תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ההתמקדות בפתרון העניינים הפשוטים והיות בחיים עצמם, אלה שמסיבים לך קורת רוח הם לפעמים התשובה היותר טובה לשאלות גדולות. אינני בא לשלול את העיסוק בהן, אבל נראה שבשלב זה טוב לך להתמקד בדברים המעשיים שכתבתי בפתיחה, ולהתמקד בחיים עצמם.

וְנָחֲךָ ה’ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו

בברכה, חיים