שלום לך, בחור יקר!

קראתי את דבריך ואת שאלותיך החכמות, ומעל הכל ראיתי כאב. כאב על יושר לבך שלא מניח לך לדלג על השאלות הללו, ותובע אותך לבירור ולהעמקה.

אין זה מובן מאליו, משום שרוב בני האנוש שואלים את השאלות הללו בשלב כזה או אחר, אך רוב השואלים – מוותרים על התשובה לשאלות הללו, ומסתפקים בהינד ראש קל. רק מעטים הם אלו שמתעקשים לברר וללמוד, ואתה אחד מאלו.

אז ראשית כל הרשה לי להביע את הערכתי מכך, ומהרצון לאמת ששוכן בלבך. כעת ניגש לעיסוק בשאלותיך.

שאלת שאלות רבות וקשות, שנראה לי שעל רובן יש תשובות כאן באתר אקשיבה. אני יכול לענות לך תשובה נקודתית על כל שאלה, אך עם זאת סבורני שאתה זקוק לתשובה אחת, עמוקה ויסודית יותר, שתענה לך על הכל. למסלול אחד שיעשה לך סדר בהבנת היהדות כולה, ויסייע לך להבין את מקומך ותפקידך כאן בעולם.

לפיכך חשבתי להציע מסלול כזה, אלא שהוא יובא כאן בתמצות מקוצר להחריד. ממש נגיעה קלה שבקלה בקצה הקרחון הענק והמרהיב הזה, שתרמז על כיוון למסלול שמסביר כמעט את הכל.

אינני יודע אם נכון לעשות זאת, ואם אכן תצליח להבין ולהפנים את הדברים, אך להסתפק בתשובות קלישאתיות שאני לא חושב שהן באמת עונות – אין זו דרכי. לכן אני אציג את הדברים תוך השתדלות להבהיר אותם, ומקווה שאם ימצאו הדברים מסילות אל לבך – תמשיך את מסע הלמידה והבירור בכוחות עצמך.

נתחיל.

על שאלתך הראשונה והיסודית  – מי אמר שאלוקים קיים, כתבתי תשובה לאחרונה, ותוכל לקרוא אותה כאן.

הגדרת המושג טוב ורע

נפתח המסע, עם השאלה “מי אמר שאלוקים הוא טוב”. אך לפני שנענה – הבה ונגדיר; מה זה ‘טוב’? מה זה ‘רע’?

לי יש הסבר מסוים, שבינתיים – הוא ההסבר היחיד שיש בידי, ולא מצאתי שום הגדרה הולמת אחרת.

כשאדם אומר “רע לי” כוונתו – חסר לי.

רע לי כי: אין לי אוכל \ כסף \ ילדים \ שלוות נפש \ בריאות \ מנוחה וכו’. כל קושי וכל צרה פירושם חיסרון. אני רוצה משהו שאין לי אותו. אפילו במקרה ‘שהתווספה’ ללחי שלי סטירה – עדיין, מדוע אכפת לי שקיבלתי סטירה? שכואב לי! אז מה? אז אני רוצה שלא יכאב. למה? כי זה מפריע לי לשלוות הנפש, לכבוד העצמי, ולזרימה המיטבית של הדם בלחי שלי. זה מחסר אותי. הסטירה גורמת לי לחסרון! לכן זה רע.

בהתאמה, כשאדם אומר “טוב לי” כוונתו – התמלא לי. נשים לב! אם היה מלא לי לכתחילה – זה לא יגרום לי לתחושה טובה, כפי שאינני מרגיש מאושר מזה שיש לי אף ונחיריים. כשהייתי רעב ונתנו לי פיצה – היה טוב לי. כי זה היה חסר, והתמלא. אם הייתי בדיוק אחרי חתונה וקיבתי מלאה – הפיצה לא תמלא אותי, ולכן היא לא תעשה לי טוב.

לסיכום:

רע = חיסרון.

טוב = מילוי חיסרון.

עד כאן ברור? מובן? מוסכם?

מיהו אדם רע?

נתקדם.

כשאנו אומרים על אדם שהוא “אדם רע”. למה כוונתנו? במה הוא רע?

מיהו “אדם רע”? כמובן, הבוס שלי. כי הוא היה צריך לתת לי משכורת ולא נתן…

אבל שניה לפני שנדביק תואר לבוס, הבה ונחשוב. האם זה שהוא מנע ממני את המשכורת זה הופך אותו אוטומטית לרע? לא בטוח! תלוי מהם המניעים שלו. אם המניעים שלו הם קמצנות, חמדנות או סדיזם – הוא רע. אבל אם הוא לא שילם לי כי הוא יודע שאני רוכש בזה סמים, האם גם אז הוא רע? לא! אני אולי ארגיש ואחשוב שהוא רע. אבל כולם יבינו שהוא לא.

מה ההבדל?

כי אם זה בגלל חמדנות, הוא גורם לי חסרון כדי למלא חסרון לעצמו. חסר לו כסף, וכשהוא מונע ממני את משכורתי הוא ממלא לעצמו את חסרונו. לכן הוא רע. אך אם הוא אינו עושה את זה לצורך מילוי חיסרון עצמי – הוא לא רע!

כלומר, “אדם רע” זה אדם שגורם חיסרון לזולת, לצורך מילוי חיסרון של עצמו.

האם אלוקים הוא רע?

נתקדם.

מסיבה כלשהי, ברור לאנושות כולה שאלוקים חייב להיות משהו טוב. ישנם כאלו שכופרים כי “לא יתכן שהרוע בעולם הוא מעשי ידי האלוהים”. ומדוע?

מי אמר שאלוקים הוא בהכרח טוב? אולי הוא רע חלילה? אולי הוא ברא את העולם כדי להתעמר באנושות ולהתענג על סבלה?

התשובה פשוטה. כשאנו מדברים על אלוקים – אנו מדברים על יישות שלמה שאינה חסרה דבר (שהרי חיסרון מצביע על מחסר, ואם היא חסרה – מישהו אחר, חזק יותר, חיסר ממנה ומשמע שיישות זו היא לא עילת העילות. היא לא הגבוהה מכל). אלוקים שאינו חסר דבר – לא יתכן שיהיה רע. שהרי הגדרת הרוע היא – גרימת חסרון לצורך מילוי חסרון עצמי. גריעת חסרון לכשעצמה אינה מצביעה על רוע, בדיוק כמו שהבוס שמעכב משכורת לעובד שצורך בה סמים – אינו בוס רע. למרות שהוא גורם לחיסרון.

כמה רוע שלא יהיה בעולם – לעולם לא יצביע על חוסר טובו של אלוקים, שהרי מי שאינו חסר – אינו רע.

רע הוא לא. אך במה הוא טוב?

אוקי, אז הבנו שאלוקים אינו רע. אך במה הוא טוב?

הרי הגדרת הטוב היחידה שיש לנו היא “מילוי חיסרון”. והגדרת המיטיב היא “ממלא חיסרון”. אם נתבונן לרגע על ימי ה”תוהו ובוהו” שבהם העולם לא היה קיים, נמצא שאנו נתקלים בשאלה פשוטה: במה אלוקים טוב? איזה חיסרון הוא מילא?

“חוק הטוב – להיטיב”. המציאות היא שמי שהוא טוב במהותו, חייב להיות ‘מיטיב’. חייב לגרום הטבה ומילוי חיסרון לאחר, אחרת הוא אינו טוב. ואם אין עולם ואין חסרון – אין למי להיטיב.

זו הסיבה שברא הקב”ה את העולם. כדי להיטיב. כדי למלא חסרון.

רגע, עוד לא הגענו לקורונה… לאט לאט.

אנחנו מדברים על עולם רוחני, על חסרון רוחני – שיתמלא מיד בטוב. לא על בני אנוש חומריים ובני תמותה, שהדרך ארוכה עוד להבנת הסיבה לבריאתם.

אך נקודת המוצא שלנו בשלב זה היא, שהקב”ה ברא את העולם כדי להיטיב. ומוכרחים לומר זאת, ואין מוצא מהמסקנה הלוגית הזאת. (יש? אשמח לשמוע. לי אין, והגיתי בזה רבות).

נתקדם.

השלב הראשון בבריאה

לא אכנס כאן לתהליכים מורכבים של הבריאה, אך אציין בקצרה את השלב הראשון המוזכר בספרים. מי שירצה – יוכל לראות בכך שלב היפותטי. זה יעזור לנו להבין את הנקודה בצורה טובה גם כן.

כפי שאמרנו – הקב”ה רוצה להיטיב. אך אין שום חסרון, משום שכבודו מלא עולם. נוכחות הקב”ה היא אינסופית, ולכן מילאה את העולם כולו ללא שום “רווח”. ממילא אין שום דעה אחרת חוץ ממנו, ואין שום חסרון שקיים בתווך. ואת מה ימלא הקב”ה?

כדי להיטיב, אפוא, צריך הקב”ה לברוא חסרון, ואז למלא אותו.

ואיזה חסרון הוא צריך ליצור? כגודל ההטבה שהוא רוצה להיטיב.

ומה גודל ההטבה שהוא רוצה להיטיב? ספוילר: הטבה אינסופית. לפיכך גם החסרון שהוא צריך ליצור, צריך להיות חיסרון אינסופי. ומה יתמלא החסרון? באיזה “יש” הוא יתמלא? בנוכחות הקב”ה בעצמו, שמלאה בכל העולם!

כלומר, כדי להיטיב הטבה אינסופית, ‘זקוק’ הקב”ה לברוא חסרון אינסופי, שמשתוקק לחוש את קרבת ה’ ולהתמלא בה, ומילוי זה יגרום לחיסרון לחוש בתענוג אינסופי.

אוקי, נניח שזה מה שעשה הקב”ה. בשלב הראשון נניח שברא הקב”ה חסרון אינסופי עם דעת. אלא שאז נוצרה ‘בעיה’, שנקראת “שינוי צורה”.

מה הופך שני אנשים לחברים?

נצא לרגע לפנייה צדדית כדי להבין יסוד מסוים. מה הופך שני אנשים לחברים? מה נדרש כדי לגרום לקרבה בין שני אנשים?

התשובה: מכנה משותף.

כששני אנשים זרים נפגשים – הם חשים תחושת זרות. אין להם קשר או שייכות זה לזה. מתי הם מתחילים להתחבר? כשיש ביניהם מכנה משותף. הם למדו יחד, הם עבדו יחד, הם אוהבים תחום מסוים, הם חושבים דומה על משהו, הם תקועים באותה טרמפיאדה ואין מושיע…

ככל שיהיה דמיון רב יותר ביניהם, וככל שהמכנה המשותף ביניהם יגדל בכמותו ובעוצמתו – כך הקשר ביניהם יהיה קרוב.

אם שניהם חושבים שונה, אוהבים דברים שונים ופועלים בצורה שונה – הם לא יתחברו, וסביר שאף יחושו ריחוק זה מזה, לפעמים גם שנאה ממש.

לפעמים, כשיש מכנה משותף אחד חזק מאוד – הוא גובר על השאר ומחבר ביניהם למרות הכל. דוגמא? יכולים להיות לוחם ימני ולוחם שמאלני, מרקע שונה ועדה שונה והשקפה שונה ומה לא. אך הלחימה המשותפת בשדה הקרב וסיכון החיים שריחף על שניהם בשווה – הפך אותם לחברים קרובים יותר מאחים, תופעה שמוכרת בתור “אחוות לוחמים”.

מסקנה: כדי להתחבר – צריך מכנה משותף.

שינוי צורה

אחזנו ב”שלב” בו ברא הקב”ה חסרון אינסופי כדי למלא אותו בנוכחות כבוד ה’ ולענג אותו בעונג אינסופי. אך יש בעיה.

כפי שאמרנו – כדי לחוש את החבר ולהיות קרוב אליו, אני צריך מכנה משותף. זהו כלל שתקף בכל מקום ובכל מצב בבריאה. מכנה משותף יוצר קרבה.

ומה בעצם קיבלנו כאן?

חסרון שכולו רצון לקבל, והקב”ה שכולו רצון להיטיב, או רצון להשפיע.

כלומר, החיסרון והמילוי – שונים זה מזה, בצורה הכי רחוקה וחזקה שיכולה להיות! זה כולו רצון לקבל, זה כולו רצון להשפיע. וכיצד יחושו זה את זה?

כאן העסק נכנס לרובד עמוק יותר, ננסה לאחוז ראש.

משל הגביר

נצא לטיול קצר בעיירה ציורית עתיקה, בה שכן גביר גדול שחשק להיטיב, וחיפש עניים ברחובות העיירה כדי להאכיל אותם. כאשר מצא עני כזה הביאו אל הארמון ופרס לפניו סעודה כסעודת שלמה בשעתו. העני הרעב התנפל על האוכל והתענג ממנו מאוד. בסיום הארוחה הוא הוזמן שוב להגיע למחרת היום.

למחרת, העני הגיע כבר פחות רעב, והחל לחוש בבטנו בקושי מסוים. הוא החל לרצות להיות כמו המיטיב שלו. “למה אני רק מקבל, והוא רק נותן?” שאל העני את עצמו. “אני רוצה להיות כמוהו! אני רוצה לתת!”. הרעב לא הניח לו, והוא גמר את הארוחה.

ביום השלישי, העני החליט. אני אהיה כמו בעל הבית. אני אתחיל לתת גם כן. נמאס לי רק לקבל ולקבל מאחרים. ואז הוא נזכר בבעיה קלה: אין לו מה לתת… הוא עני מרוד, ואין לו איך להשפיע. “אם כן” חשב העני, “אנסה להידמות לבעל הבית לפחות בדבר אחד: לא אקבל! אני היום לא אוכל את הארוחה!”. הוא התיישב מול בעל הבית בהפגנתיות ולא נגע באוכל. בעל הבית הצטער, אך לא אמר דבר.

ביום הרביעי הגיע העני שוב, וראה שבעל הבית מצטער מכך שהוא אינו אוכל. לפתע האירה לו מחשבה מבריקה מאוד “יש לי מה לתת!!” חשב העני בשמחה. “הרי בעל הבית הזה מיטיב לי כי זה עושה לו טוב. זה ממלא לו חסרון נפשי כלשהו. ואם אני לא אוכל – אני גורם לו צער! כלומר, שאם אני כן אוכל, אני ממלא אותו בשמחה וסיפוק!!” העני רקד בליבו בשמחה “יש לי מה לתת!! כשאני אוכל – אני בעצם נותן!!” הוא קרב את הצלחת ומילא את פיו במאכלים הטעימים.

העני הזה הגיע למצב שבו הוא “מקבל על מנת להשפיע“. נזכור את הביטוי הזה.

בסיום הארוחה עננה עלתה על פני העני. “נכון שאני מקבל על מנת להשפיע, ואני אוכל כדי לשמח את בעל הבית. אך המת היא שאני גם נהנה מהאוכל, ואם כן – אני לא ממש דומה לבעל הבית. אני גם מקבל על מנת לקבל”.

ביום החמישי – הושלם המהלך. העני הבין את התמונה לאשורה. “היום” הוא חשב לעצמו, “אהיה בדיוק כמו בעל הבית. וכיצד? היום אני אוכל אך ורק את מה שאני לא אוהב ולא נהנה. אני שונא תפוחי אדמה? אוכל דווקא תפוחי אדמה, ואז הסיבה היחידה לאכילתי תהיה הרצון שלי להיטיב עם בעל הבית!”.

אלא שאז הייתה בעיה נוספת. העני שם לב לכך שבעל הבית רוצה להיטיב לו במקסימום, ולא רק בהאכלת תפוחי אדמה. הוא רוצה שיאכל בשר, ויאכל דגים ויהנה מהכל.

ביום השישי החל העני לעבור תהליך מעניין. כאשר הוא התרגל כבר לקבל על מנת להשפיע, הוא החל להתאמן כיצד יאכל דברים שהוא פחות שונא, ויותר אוהב, וכך לאט לאט ייאמן את ה’שריר’ של הרצון שלו, לכך שכל פעולותיו תהיינה בלקבל על מנת להשפיע.

הטיול הסתיים.

חשוב להבין שהמשל לא דומה לנמשל לגמרי, אך כהשאלה יוכל לסייע לנו להבין את הדברים.

ארבעת רבדי ההשפעה והקבלה

עבודת האדם בעולם הזה

הקב”ה ברא חסרון אינסופי שיחוש במילוי האינסופי של נוכחות ה’ ויתענג, אלא שהחיסרון עד מהרה רצה להידמות ליוצרו כדי לחוש אותו טוב יותר. אך כיצד יוכל לעשות זאת? הרי אין סיכוי שהרצון החזק הזה לקבל, יהפוך בבת אחת לרצון לקבל על מנת להשפיע.

בדיוק כמו שהעני לא היה מסוגל כבר ביום הראשון לאכול את הבשר על מנת להשפיע. הוא היה חייב לעבור תהליך של תיקון הדרגתי!

זאת הסיבה שבעטיה נברא העולם הזה.

למה נברא העולם הזה?

כפי שפתחנו, האדם לא נברא אלא – להתענג.

כעת אנו מבינים זאת טוב יותר. כל סיבת בריאת העולם היא כדי לענג את האדם ולהיטיב עמו. אלא שבצורה הראשונית זה לא התאפשר, ולכן היה צריך ליצור שלב ביניים הדרגתי שבו התהליך יעבור לאט לאט, ובסיוע שני הצדדים.

כאשר נחבר קצת רצון לקבל, עם קצת רצון להשפיע, נגיע לרמה בה הרצון להשפיע יכול להפוך את הרצון לקבל, ולשנות אותו ל”רצון לקבל על מנת להשפיע”.

כדי לברוא את המציאות הזו, הלכו והשתלשלו שני כוחות ניגודיים:

מצד אחד הגיע הרצון להשפיע והתגלם בצורת הנשמה.

מצד שני הגיע הרצון לקבל והתגלם בצורת הגוף.

כאן בעולם הזה הם נפגשים, ומתחילים את דרכם במצב בוסרי מאוד. אט אט ככל שחולפות השנים שניהם מתפתחים, ולאדם ישנה היכולת להפוך את הרצון לקבל שלו לרצון להשפיע, ולתקן את עצמו עד שיגיע לדרגת “רצון לקבל על מנת להשפיע”, ובדרגה זו – הוא יהיה מוכן לקבל את האור האלוקי בשלב הבא.

העולם הזה אפוא, הוא שלב ביניים. הוא שלב שני מתוך שלושה שלבים;

• בשלב הראשון – קיים החיסרון במלוא התגלמותו, אך הוא לא היה מסוגל לחוש את הקב”ה בשל שינוי הצורה הטוטאלי שלו.
• בשלב השני – ברא הקב”ה את עולם החומר, שבו מתקן האדם את הרצון לקבל שלו והופך אותו לרצון להשפיע.
• בשלב השלישי – האדם מתוקן לגמרי וכולו מהות של “רצון לקבל על מנת להשפיע”, ואז הוא מוכן לחוש את מלוא קורבת ה’ ולהתענג על זיו שכינתו, בלי ששינוי הצורה יפריע.

ארבעה רבדים של קבלה והשפעה

יוצא שיש לנו למעשה, ארבעה רבדים של קבלה והשפעה:

• רצון לקבל על מנת לקבל – כך נוצר האדם בעולם הזה. גוש שכולו רצון לקבל בלבד.
• רצון להשפיע על מנת לקבל – שלב מתקדם יותר בו האדם כבר מתקרב להשפעה מעט, אך עדיין מטרתו היא לקבל. זהו בעצם הבסיס למסחר תקין שהנער לומד לחייו. ‘תן כדי לקחת’. זו עדיין קבלה טהורה, אך מתקדמת יותר.
• רצון לקבל על מנת להשפיע – מצב מתוקן בו כל מהות האדם היא רק להשפיע, וגם מה שמקבל הוא לשם השפעה.
• רצון להשפיע על מנת להשפיע – תכונה השייכת בלתי לה’ לבדו.

מטרת האדם היא, לצאת מרובד א’ שבו הוא נולד – ולהגיע לרובד ג’ שבו הוא מתוקן לגמרי.

יצר הרע ויצר הטוב

בעולם החומר, חילק הקב”ה את ‘העבודה’ בין כלל נשמות עם ישראל, וכל אחת מופקדת על סך קצוב מתוך החיסרון האינסופי, ועליה להפכו ולתקנו.

הקב”ה ברא יסוד שנקרא “נהירו דקיק”, שמשמעותו “קרן אור דקה”. קרן האור הזו, מאפשר לאנשים בעולם הזה ליהנות מהרצון לקבל על מנת לקבל, כדי לאפשר את שלב התיקון. ננסה לדמיין חדר חשוך וסגור בתריס עבה, אך בתריס יש חור קטן וקרן שמש דקיקה מאירה ממנו. כל הנאותינו החומריות בעולם הזה, מבוססות על אותה קרן אור דקה מן הדקה. כאשר העונג הגדול נמצא מעבר לתריס, אך איננו יכולים ליהנות ממנו כיום.

אנו מתחילים את חיינו עם רצון לקבל קטן מאוד: מזון, הגנה ואהבה. זה כל מה שתינוק בן יומו צריך. ככל שהוא גודל – הוא נחשף לכך שהרצון לקבל הוא מוגבל ביכולת הנאתו. לכן ילדים בוכים כל כך הרבה, כי הם נתקלים שוב ושוב בקיר של הרצון לקבל, ומפנימים למרבה הצער: אי אפשר לקבל הכל. הקבלה היא מוגבלת. יחד עם הרצון לקבל מתפתחת ההבנה כי הוא שגוי, הוא לא טוב. הוא לא מספק.

הרצון לקבל הזה, הוא הוא היצר הרע. יצר הרע פירושו “ציור רע”. היצר הרע הוא היצר הדוחף אותנו לקבל עוד ועוד. היצר הרע אינו מלאך שחור עם קרניים וקילשון. הוא חלק ממהותנו!

כך גודל היצר הרע שבאדם וכלי הקבלה שלו מתפתחים, לצד ההבנה כי הם מוגבלים ולא אינסופיים. בשלב מסוים – מבין האדם כי הוא לא יוכל להסתפק ברצון לקבל בלבד. הוא חש שהוא רוצה גם להשפיע. הוא חש לא הוגן ולא שלם עם הקבלה הבלתי פוסקת. קוראים לשלב הזה “בר מצווה”, למרות שהוא יכול להתרחש גם בשלבים מאוחרים יותר בחיים. ובשלב הזה נכנס ללב האדם היצר הטוב. היצר הטוב הוא בעצם כוחה של הנשמה שמתעורר, אותו חלק שרוצה להשפיע.

ומה מקורו של אותו החלק? מאיפה נכנס פתאום רצון להשפיע ללב האדם החומרי? מהקב”ה עצמו. וזו הכוונה באומרנו שהנשמה היא חלק אלוק’ ממעל!  הנשמה היא חלק שכביכול פילג הקב”ה והכניס בנו, ובעזרתה אנו מתחילים את התיקון שלנו.

תפקיד האדם בעולם הזה

עבודת האדם בעולם הזה, אפוא, היא ראשית כל להגדיל את כלי הקבלה, ובשלב שני – להתחיל לעבוד על צמצום שלהם ומלחמה בהם, כדי להפוך אותם לרצון לקבל על מנת להשפיע. לכן היהדות לא מתנגדת להתענגות בעולם הזה, אלא שואפת להפוך את העונג למרומם.

מצווה לאכול בשר ודגים בשבת, אך צריך לכוון לכבוד שבת. לכוון למילוי רצון ה’. להשפעה.

תכלית כל התורה והמצוות הן להפוך את האדם למשפיע. מצוות בין אדם לחברו – הן השפעה טהורה (אף שהיא מתחילה בדרך כלל ב”משפיע על מנת לקבל”, כי האינטרס שלנו הוא לקבל כבוד, או טובת הנאה וכדו’, אך בצורה זו אנו מפתחים את יכולת ההשפעה שלנו ומתקנים את עצמנו).

מצוות בין אדם למקום הן השפעה על הקב”ה כביכול, לצורך מילוי רצונו. זאת למרות שהקדוש ברוך הוא לא “מחייך” כשאנו מקיימים מצוות, ולא נעלב אם לא. שהרי אינו חסר. (ומה שיש ביטויים כאלו בספרים, כבר התבאר במורה נבוכים שהכל זו המחשה עבורנו, ולא שבאמת הקב”ה ניתן לכימות או הגדרה).

התורה – מכילה אור גנוז, שבכוחו לעורר בנו ביתר שאת את ההבנה שכשאנו רוצים לקבל על מנת לקבל, אנו פגומים. אנו לא שלמים. “ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמאור שבה מחזירם למוטב”. המאור בתורה ובמצוותיה, מעורר באדם את החשק לרוממות ולתיקון עצמי, להפסיק לקבל ולקחת, ולרצון להשפיע.

תכלית הבריאה

בסופו של דבר, מטרת כל התהליך הזה היא להוביל את תיקון הבריאה במלכות ה’, על ידי כך שהרצון לקבל כולו יהפוך לרצון לקבל על מנת להשפיע.

ביום ההוא – יהיה ה’ אחד ושמו אחד. דהיינו, בסיום התיקון – הקב”ה והחסרון יהיו דבוקים זה בזה, והחסרון האינסופי יחוש בהטבה האינסופית הזו. הטבה שאין לנו שום מושג בה, אך נוכל להבין מהמושג שהוזכר לעיל – “נהירו דקיק”.

ננסה לחשוב על כל ההנאות שלנו בעולם הזה, על כל הטוב שחווינו, ההנאות הרגשיות והחומריות מכל הסוגים. כל ההנאות הללו, נובעות רק מ”קרן דקיקה” של אור ה’, שנגלה מבעד לחרכים.

“כי לא יראני האדם וחי” – משום שכלי החומר שלנו לא מסוגלים להכיל את האור הזה. כשיש קצת יותר מדי “נהירו דקיק” אנחנו כבר מסתנוורים. אז כשהתריס ייפתח? כלי הקבלה שלנו יתפוצצו. אך כאשר אדם משלים את תיקונו – התריס נפתח, והוא נחשף לפתע לאור בשלמותו, והעונג הנשאב מכך גדול לאין כל שיעור מכל מה שהכרנו אי פעם.

הסתר פנים

ומדוע יש הסתר פנים כאן בעולם? מדוע לא נגלה הקב”ה אלינו כל העת?

הסיבה פשוטה. אנו נמצאים בשלב שני מתוך שלושה.

בשלב הג’ בו מגיע העולם אל תיקונו – אכן הקב”ה נגלה אלינו ואין שום שאלות. אך בשלב הב’ – עלינו לבצע מלאכה של תיקון. ואם יתגלה אלינו הקב”ה בשלב זה, התיקון לא יתאפשר!

התיקון שלנו בעולם הזה, נועד להעביר אותנו ממצב א’ (שבו הקב”ה נגלה אלינו, אלא שאינו אנו יכולים לחוש אותו מפאת שינוי הצורה) למצב ג’ (שבו גם הקב”ה נגלה אלינו ואז יכולים אנו להתענג על האור האינסופי).

בשלב ב’, אם יתגלה אלינו הקב”ה  בטרם נשלים את התיקון – הרי שנחזור לשלב הא’, אנו לא נוכל לשאת את האור האדיר הזה, ולהפוך את הרצון לקבל להשפעה. בדיוק כמו שהעני לא יכול היה ביום הראשון לאכול את הבשר העסיסי על מנת להשפיע.

רק אחרי שנשלים את התיקון שלנו ונהפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, ונשווה את צורתנו לצורת בוראנו – באותו רגע תושלם המלאכה ונגיע לשלב הג’.

לפיכך התגלה לנו הקב”ה רק כאשר כונן אותנו לעם, למען נדע שאנו בדרך הנכונה, אך עם בואנו לארץ ישראל – הסתיר את פניו מאיתנו עד לגמר התיקון.

מובן שמעבר לאמור, ישנם עוד חשבונות רבים, אך זהו העיקרון המנחה.

הזוכה בפיס

נסטה לרגע מהנושא ונשאל; אדם שהתבשר כעת שזה בפיס בחמישים מיליון. מה תהא תחושתו? אושר עצום. נכון?

ומה אם כעת יש סגר בשל הקורונה, והלוטו סגור לשבועיים ימים? האם הוא יהיה עצוב? ודאי שלא! הוא יהיה שמח ומאושר, ויחוש עשיר גדול, למרות שאין בידו כרגע פרוטה לפורטה. ומדוע? כי הוא יודע שהכסף הזה שלו, וברגע שיתאפשר – הוא ילך לפייס לאסוף את הצ’ק!

מהסיבה הזו, כל יהודי בעולם הזה – צריך לחיות כל העת בתחושת שמחה עצומה. משום שהתיקון הזה שהוזכר – הוא תיקון הכרחי. הוא חייב לקרות, וכולנו נגיע אליו בשלמותו. זו רק שאלה של זמן. ואם כן, לכל אחד ואחד מאיתנו שמור אור שכזה, ועונג שכזה, שגדול לאין כל שיעור מכל מה שאנו מכירים כאן בעמק הבכא. לכן גם אם היום איננו רואים אותו – בבוא העת נזכה לו!

“כי לא ידח ממנו נדח”, ומבואר שכלל ישראל כולו חייב להשלים את התיקון הזה.

האם אדם לא יכול לבחור לוותר על התהליך? התשובה היא לא. כולנו חייבים להשלים אותו אם נרצה ואם לאו, וכולנו נגיע אל האושר הגדול הזה בבוא העת.

ומתעוררת ביתר שאת השאלה: אם כן איפה הבחירה?

איה הבחירה?

הבחירה היא בין הדרך הקלה לבין הדרך הקשה. הבחירה היא הכרחית משום שהיא מבטאת את הניגודיות בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע. האדם ששולט ברצון לקבל שלו, הוא זה שצריך להחליט לשנות אותו ולעבוד אליו כדי לתקן אותו, ולכן היא רכיב הכרחי בחיינו כאן, בשלב ב’.

אך בסופו של דבר – הבחירה של האדם היא לא בין “כן” ו”לא”, אלא בין “כעת” לבין “אחר כך”.

כי הקב”ה הציב לאדם שתי דרכים להגיע אל התיקון הזה;

הדרך הראשונה היא דרך התורה והמצוות, כאשר אדם עובד על הרצון לקבל שלו בצורה תמידית ומיידית, ומשלים את תיקונו בצורה טובה ורצויה.

אך מה אם העני יושב ואוכל ולא אכפת לו מהתהליך שרוצה להעביר אותו בעל הבית? מה אם האדם בעולם הזה מרפד לעצמו את כורסת הייאוש, מתרכז ברצון לקבל ושוכח מהמטרה שלשמה הוא הגיע הנה? במצב כזה – הגביר צריך להרחיק מעט את הצלחת מהעני…

זוהי דרך הייסורים. וזו דרך ארוכה וקשה. בדרך הייסורים, האדם מבין כי הרצון לקבל – לא יספק את הסחורה.

ובחירת האדם היא בין דרך זו לדרך זו, אך להגיע לשלב ג’ – כולם מוכרחים להגיע.

גלגולי נשמות

קטונתי מלעסוק בסודות גלגולי הנשמות, אך מהות הרעיון המרכזי בגלגולי נשמות היא זו. כאשר אדם לא מסיים את עבודתו כאן בעולם – עליו לחזור לכאן שוב, לשלב ב’, ולסיים אותה. ואם ב’סיבוב’ השני לא יעשה זאת – יחזור לכאן שוב ושוב ושוב, עד שיסיים את תיקונו.

החזרה לעולם הזה, כמבואר בספרים, היא כואבת לנשמה שמתקשה לחזור לעולם החומר והסתר הפנים, אך אין ברירה. האדם חייב להשלים את תיקונו, ואם לא סיים את המבחן במועד א’ – יבצע במועד ב’. ואם לא במועד ב’ – יחזור הנה לסיימו במועד ג’.

מדוע ישנם ייסורים בעולם?

כאשר אדם בוחר בדרך התורה בלבד – לא יהיו לו ייסורים (למעט מקרים של חשבונות שמיים אחרים, כמו צדיקים שמתייסרים בעוון הדור וכו’ שזו סוגיה נפרדת ולא ניכנס אליה).

אך כאשר אדם מתמהמה, באים הייסורים עליו וגורמים לו למאוס ברצון לקבל, גורמים לו למאוס בכל חיי החומר והעונג החומרי, ומעוררים בו את הרצון להשפיע ביתר שאת.

היינו חושבים לכאורה כי אנשים שזכו בחייהם לכל טוב – ירצו להתנדב ולהשפיע יותר מאחרים. שהרי יש להם את היכולת, ואת הפניות הנפשית לכך. אך המציאות היא כי אנשים שסבלו בחייהם פתוחים הרבה יותר להתנדבות ולהענקה.

זאת משום שהייסורים מעוררים באדם ביתר שאת את הרצון להשפיע, ומסייעים לו מאוד מאוד לתקן את הרצון לקבל שבו, ולהפוך אותו לרצון לקבל על מנת להשפיע.

מדוע צדיק ורע לו?

מדוע אם כן צדיקים סובלים? הרי הם כן מקיימים את התורה והולכים בדרך התורה?

ומדוע יש תינוקות חולים ומיוסרים? וכי זה נועד לעורר אותם? הרי הם לא הגיעו לשלב המלחמה והתיקון!

על כך יש לומר כי אנו מבינים את משמעות הייסורים הכללית, מדוע בכלל קיים המושג. אך לעולם לא נבין ולא נדע (ודאי לא בהיותנו כאן בעולם הזה) על מקרה מסוים מדוע הוא בא.

אנו רואים תמונה חלקית ולא רואים תמונה שלמה. אנו רואים רק את התינוק הסובל, ולא יודעים מיהו ומה סיבות הסבל שלו. יתכן והיה צדיק גדול בגלגול הקודם ונותר לו רק תיקון קל אחרון. יתכן אלף דברים אחרים. אנחנו פשוט לא יודעים!

יתכן והצדיק סובל ייסורים בשל חטאי הדור, וזוכה בעבור זה לתגמול רב יותר. יתכן ועם הצדיק מדקדקים כחוט השערה. ואולי ההסבר הוא אחר. אנחנו לא יודעים!

אך בזאת אנו בטוחים. הקב”ה שמהותו היא שלמות ללא חסרון ואינו יכול לעשות מעשה רע, בהכרח שכל מאן דעביד רחמנא – לטב עביד. ורק כאשר נראה את התמונה השלמה – נבין את גודל ההטבה.

ולא, זה לא קל. לראות ילדים במחלקה אונקולוגית, זאת מלחמה אמונית קשה מאוד. ללא ספק.

כמעט כל אדם מתקן בכל יום

המערכת הזו עובדת גם כשהאדם אינו מודע לה. כשם שמכונת כביסה מכבסת גם כשאיננו יודעים בדיוק כיצד בנויים הצינורות שלה. הפירוט הזה מוגש למי שמחפש, למי שרוצה כן להבין לעומק.

אדם נשוי, כמעט תמיד מתקן את עצמו. אין תיקון גדול יותר מאשר להיות נשוי (בנישואין תקינים ובחיי קרבה ואחווה). חיי הנישואין דורשים הענקה והשפעה כל העת, וההשפעה הזו – אין תיקון גדול ממנה! וככל שהיא קשה יותר, כך התיקון גדול יותר!

כך זה גם בגידול ילדים. ההשפעה עצמה מתקנת את האדם! הגידול שלהם, הנתינה, החינוך – מתקנים את האדם, והופכים אותו מכזה שרק מקבל ומקבל, לכזה שמשפיע ומשפיע.

המילה “אדם” לקוחה מלשון “אדמה לעליון”. כי מהות האדם זה גוף ונשמה. רצון לקבל ורצון להשפיע. כשאדם חי לבדו – הרצון לקבל מתגבר ביתר שאת, אך כשהוא חי במערכת נישואין – הרצון להשפיע נוטל חלק משמעותי, ובכל הוא הופך לאדם שלם. זוהי משמעות האמיתית של המושג “חצי אדם”.

מה הטעם בתחיית המתים?

אם כן, מה הטעם בעצם בתחיית המתים? הרי הצדיקים מתענגים על הקב”ה בעולם הבא, ומדוע צריך להחזיר אותם לגופם?

משום שהעולם הבא הינו שלב לא סופי. בשלב הזה אלו שסיימו את תפקידם ומלאכתם, עולים ומתענגים על אור ה’, אך אין זהו שלב הג’.

בשלב הג’ – גם הרצון לקבל עצמו יהיה מתוקן. וגופנו הרי בנוי מרצון לקבל. החומר מהותו רצון לקבל. ובאותו שלב – גם החומר יהיה מתוקן, ולכן נגיע למצב בו גם גופנו מתוקן בתכלית השלמות, וגופנו ונפשנו יחד יתענגו על אור ה’.

באותו הזמן לא יהיה צורך בייסורים יותר והשפע ישרור – אך לא יהיה רצון לקבל מוגבל שייהנה מהחומר, משום שכולנו נתענג על אור עצום ואינסופי – אור ה’.

“ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה. וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” (רמב”ם סוף הלכות מלכים).

יהי רצון שנזכה בקרוב ממש.

הערת סיום

כל מה שכתבתי כאן, זה בעצם תקציר ותמצית שבתמצית ל”הקדמה לספר הזוהר” מאת רבי יהודה הלוי אשלג זצוק”ל.

אין שום סיכוי להבין ולהפנים את הדברים ביום אחד! תשובה זו מכילה מסה אדירה של מידע שכדי להפנים אותו יש לקרוא את התשובה פעמים רבות, וכדאי מאוד להעמיק בזה עוד על ידי לימוד בספר עצמו בתוספת הסברים.

המלצתי היא לפחות להעתיק את התשובה הזו, להדפיס ולקרוא שוב ושוב עד שתפנים את הדברים, ומומלץ מאוד שתנסה לחפש ולהרחיב את הבנתך כדלהלן.

הסיבה שכתבתי זאת בקצרה, היא על פי ציוויו של הרב זצוק”ל שבדורנו ראוי להפיץ את דברי האמת הללו בכל קצוות ארץ, והדברים עשויים לגרות את השואל ועמו קוראים רבים לצאת למסע בירור ולמידה, בעקבות חכמת האמת.

את כל האמור כאן למדתי בחברותא מאת הרב אהרן לוי, והמלצתי למי שחפץ להעמיק ולהרחיב את ידיעותיו, שיקדיש זמן בקביעות לשמיעת סדרת שיעוריו המרתקים על “הקדמה לספר הזוהר” בקישור הזה.

ברור לי שהדברים מעוררים אינספור שאלות, ואי אפשר לגעת בהכל בתשובה זו שגם כך ארוכה כאורך הגלות. אך מי שיתעמק בדברים עוד, יראה כיצד עוד עשרות שאלות יסוד ביהדות – מתיישבות היטב עם המהלך כולו, והוא מקבל תמונה מובנת של היהדות כולה.

בהצלחה רבה!

ישראל כ.

ic93335@gmail.com