שלום רב!
ראשית, כל הכבוד על האומץ לקום ולשאול. אומץ זה מראה על רצינות, מודעות, העמקה ורצון להגיע לאמת הפנימית, הראויים להערכה רבה. מפרשת השבוע “לך לך” אנו למדים, כי מסעותיו של אברהם אבינו לא כוונו כדי להגיע למקום מסוים בארץ ישראל אלא להלך בה עוד ועוד. ללמדנו שרק האדם ההולך וחוקר חקירה בלתי-פוסקת, עשוי להגיע לגדולה ומנהיגות.
לגופה של שאלה: כיהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות אנו מצווים על ידיעת ה’ (לפחות לפי הרמב”ם הטוען בהלכות “יסודי התורה” כי זו מצווה, על אף שיש ראשונים החולקים עליו), אך השאלה כיצד תחווה את האמונה, תלויה רבות בך. ואסביר: “אמונה” כשמה כן היא, משהו שאיננו יכולים לתפוס באחד החושים בהם ניחן האדם. אם היינו קולטים את מציאותו של האלוקים בחושינו, לא הייתה זאת “אמונה” כי אם “ידיעה”.
ומהי אותה אמונה? מצד אחד איננו יכולים לתלותה ברגש פנימי בלבד, כי רגש הוא דבר חולף ולא מחייב והאמונה ככל הנראה כן. מאידך גיסא איננו יכולים לראותה רק כדבר שכלי, שכן כל ההוכחות שניתנו עד היום למציאותו של האלוקים, אינן הוכחות חד-משמעיות ומשכנעות. על כורחנו האמונה היא תחושת שייכות והתאמה. כשאדם אומר שהוא מאמין בה’, הכוונה היא שמושג האלוהות מתאים לו ושייך אליו. כשאדם חש כי הוא מחובר וקשור לריבונו של עולם זאת אמונה בה’. אדם מאמין בה’ הוא אדם הדבק בה’ בכל כוחות החיים שיש בו.
אם תשים לב, אין חיים ללא אמונה. כולנו מאמינים שמחר תזרח השמש למרות שאין לכך כל ערבות מדעית, כולנו גם נוסעים בשאננות כשיש לנו ברמזור אור ירוק ומאמינים כי הנהג שמולנו יעצור באדום למרות שאיננו מכירים אותו. כולנו מאמינים רוב הזמן בחיינו, השאלה היא במה אנו מאמינים. בדוגמאות שהוצגו לעיל, אנו מקבלים את האמונה כמובנת מאליה כי הם קרובים אלינו וחיינו יהיו קשים מאד אם לא נאמין בהם, לעומת זאת האלוקים עלול להיתפס כדבר תיאורטי ורחוק מחיינו שאולי אף אפשר להסתדר בלעדיו, לכן לעיתים האמונה הופכת למשהו מכני וכפוי שבסופו של דבר גם נמאס. אם תעיין בספרי מוסר, מחשבה וחסידות, תיווכח שאלוקים הוא דבר קרוב ועכשווי המחובר מאד לחיי המעשה של כל אחד ואחד מאיתנו, בכל הרמות והגילאים, לכן האמונה בו עשויה להביא אור גדול לחיינו ולא קונפליקט. יותר מכך, אמונה כשמה כן היא, תחושה פנימית עמוקה על פיה אנו חיים את חיינו. היא עשויה לפשוט צורות וללבוש צורות אצל אנשים שונים ואינה צריכה להיות כבולה לדפוס קבוע, על כן האדם צריך למצוא את התחושה הפנימית-האותנטית בה מתבטאת אצלו האמונה.
ועוד דבר: ב”ה בדורנו התרבו ספסלי בתי המדרש ועשרות אלפי בחורים שתורתם אומנותם חובשים את ספסלי הישיבות כי כך חונכו בגירסא דינקותא. מצד אחד זוהי תופעה מבורכת של ריבוי תורה כפי שלא היה שנים רבות, אך מאידך גיסא הלימוד הקבוע והמוכתב ללא אפשרות בחירה, עלול להפוך את לימוד התורה ל”מצוות אנשים מלומדה” ללא רגש פנימי עמוק של אהבת ה’ יתברך והרצון לעובדו. לימוד של מגוון תחומים וספרים תורניים בתחומי החסידות, המחשבה והאגדה (למשל: “מורה נבוכים” או “שמונה פרקים” להרמב”ם, כתבי המהר”ל או ספרי הרש”ר הירש, “חורב” ואחרים) כמו גם ניסיונות לראות את גדולתו של אלוקים מתוך חיי החומר היומיומיים, עשויה להצית מחדש את הלהבה שכבתה ולהביא לאיחוד המעשים עם הלבבות.
בהצלחה!
דניאל
akshiva1976@gmail.com
תגובה אחת
לכבוד הרב המשיב: נגעת בקצה המזלג בדברים העומדים ברומו של עולם. אך תחושתי היא שלא הבהרת את עצמך מספיק, האמונה נראית כאן כמשהו חלוש סובייקטיבי, ללא הכרח. השאלה הנשאלת היא א”כ מדוע אדם מחוייב להאמין?
על אף שהתשובה ברורה, לכאורה על כת”ר היה להדגיש היטב את הדברים. יש הכרחים הבאים מהבנת הענין ומשיקול הדעת וכל כלי ההגיון למעשה נובעים ויוצאים מתוך אותם הבנות ברורות ושיקול הדעת. כאשר אדם מתבונן בבריאה ההבנה הפשוטה היא שישנו בורא. ונמחיש זאת: אם אדם יראה ציור של כדור הארץ היעלה על דעתו שהוא נוצר לבד – ק”ו על הכדור בעצמו…
ניתן להמחיש זאת בדוגמאות אינספור. למעשה , אפשר לבדוק ולשקול זאת מה נראה יותר – עולם כל כך תבוני מסובך עם חכמה כל כך אינסופית, האם נוצר לבד או שלא נוצר לבד – ולהחליט מה מסתבר יותר. … התשובה ברורה…
הדוגמאות שהובאו בתשובה אכן מדגימות זאת, הידיעה שהשמש תזרח ועוד כהנה.
כתבתי בקצרה אך בטוחני שכת”ר יבין את כוונתי.
יש כאן בעיה כללית נוספת שאני מזהה כאן והיא מהי אמונת היהדות, במה בדיוק אנו מאמינים מהי בדיוק המטרה ולאן אדם צריך לשאוף, כאשר הדברים הללו ברורים מתוך הבנת השכל באה הרגשת הלב, אך זה נושא למאמר גדול.
בבקשה לא לפרסם.