עשר שאלות על היהדות | הקדמה לספר הזוהר | בעל הסולם

מאת:

התפרסם בתאריך:

01/01/2021

החיים שלי הם שדה קרב עם עצמי

שאלה מקטגוריה:

שלום וברכה,
אני חרדי שמרני עם כל החינוך הטהור וכל המושגים הגבוהים.
אני לומד הרבה בספרי מוסר, חסידות, השקפה, ובכלל ספרי יסוד.
למדתי הרבה מדי בימים האחרונים, ספר התניא, משנה תורה לרמב"ם, ספר התלמוד (גמרא), ועוד, וזה הבסיס לשאלה.
אני רוצה לתאר את חיי בצורה קצת קיצונית, אבל נראה לי אמת לאמיתו.

נולדתי בתוך שדה קרב, להורים לוחמים, לקהילה – צבא נלחמת מלחמת חורמה.
קשה להילחם, זה חיים קשים ומטורפים ללא הפסקה, וגם לא כל כך ברור מה יצא לנו מזה.
אבל, 1. חייבים. אין ברירה. 2. מושגים אחרים שאינם ניתנים להשגה בחיים. – בורא עולם, נשמה, יצר טוב, עולם הבא, גן עדן וכו'.

רגע, לא אמרתי מי האוייב הקטלני הזה. האויב זה לא אחר מ.. אני בעצמי.
אבל זה מגוחך לומר להילחם על עצמי, אז יש שיטה מדהימה איך ליתן לזה צורה.
פשוט חסר כמה הקדמות (לא) 'פשוטות'.
1. מה שאני מרגיש ורוצה – זה לא בדיוק אני. ניתן לתת לו שם אחר. 'יצר הרע', 'חמריות', 'נפש הבהמית', וכו'
2. אז מי כן 'אני'?
'נשמה', נפש אלוקית, וכו'.
חלקים בתוכי שאני לא מרגיש, לא מכיר, לא רואה, רק מאמין.
זהו. עכשיו אני מוכן לצאת לקרב.
קרב תמידי.
~אחר 25 שנות חיי הראשונים~
החיים לא הולכים, יש הרבה מכשולים, אין הצלחה בעבודה.
וחשוב להדגיש- 'עבודה' הוא עיקר הבעיה, כי 'רגשות', 'יצרים', 'תחושות' אין להם מקום בשדה קרב הנוכחי. הלוא הם האויבים. צריך לחסל אותם! אבל עבודה – חייבים לעשות 'השתדלות'.
אוקיי, בלית ברירה נצטרך ללכת לאוייב לבקש קצת עזרה..
אחרי הרבה זמן חיפוש ואחרי הרבה טיפולים לא מצליחים, סוף סוף מצאתי משהו שבאמת הרגיע אותי.
טיפול רגשי אצל מטפל חילוני.
הגם שלא דיברנו אף פעם על השקפה, הוא למד אותי להכיר את רגשותיי, את תחושותיי, ולאט לאט התעורר בי הרבה כאב. היכרות מעמיקה לנטיות רצונות יצרים תחושות שלי. (או של האוייב שלי עם הכינויים השונות)

עכשיו, אחרי שעברה פתק זמן לטיפול רגשי, עכשיו נחזור להילחם..
פתאום, אני מגלה שהלוחם נעלם. אחרי התעלמות כמעט מוחלטת של שתי שנים כנראה הוא ברח. אז ה'אני' האמיתי פשוט נעלם, או יותר מדוייק – נחלש והוא בשינה עמוקה.
לא רק שקשה לעורר אותו, אלא גם אם הוא יתעורר, הוא יפגוש את האוייב מלא מרץ, מלא מוטיבציה.
לכאורה, מלחמה אבודה.
אין סוף טוב.
עצוב.
נ.ב. להרחבה בהיסטוריית במלחמה זו: ראה https://he.wikipedia.org/wiki/מלחמת_היצר

אולי הלכתי רחוק מדי, אולי זאת תמונה מעוותת על היהדות?
אומנם היהדות השמרנית המסורתית החז"לית מתנגד בכל תוקף לכל דבר שמנוגד למסגרת הלכתית שהן מצוות וחוקי הבורא,
ועל האדם לשעבד את עצמו לבורא, ולכוף את יצרו.
וזאת כבר קשה לעיכול, מגביל מאוד, וחוסם נטיות בסיסיים מאוד חזקות, ומביא אותי לשנוא את היהדות.
אבל, לכאורה, כל עוד הוא בגדרי ההיתר,
האם היהדות המחייב – מתנגד על פיתוח רגשות ותחושות? מתנגד למילוי יצרים?
שאלה טובה.
בודאי שזה לא נחשב למעלה, נחשב לפחיתות ומצב של בדיעבד. אבל האם זה אסור?
ומה עם מצות 'בכל דרכיך דעהו', שתהיה כל מעשיך לשם שמים? ו'בטל רצונך מפני רצונו'? וכו' וכו'

אחרי הכול, אני מרגיש עמוק פנימה קונפליקט גדול המשתק אותי בכל תחומי החיים.
כיוון החיים הם אצלי הדבר הראשון.

אני פשוט שונא את היהדות.
למישהו מעניין שאני שונא? זה מה שצריך לעשות, וזהו. אם לא אעשה זאת, זה פשוט סוג של התאבדות.
למה אני שונא אותו? בגלל:
– דורש ממני להילחם על רגשות ויצרים מאוד חזקים.
– ודרישה הנ"ל מבוסס על הפחדה של עונש וגהינום.
– אני מחוייב לו ללא קשר מה אני מרגיש כלפיו.
– בסדר העדיפיות, מונח קודם השעבוד המוחלטת כעבד, פחד העונש, ללא כל עניין בהתחברות פנימית, בהידברות והבנה. ורק אח"כ ישנו אפשרות להשתדרג למושגים של קשר, אהבה, ויראה נעלית.
– היסודות האמורים לתת לי מנוע לקיים מצוות הבורא הם פחד, ומושגים מאוד גבוהים בלתי ניתנים להשגה. בורא עולם, עולם הבא, נשמה. ולעומת זאת אני מלא במנועים ואנרגיות לא לקיים מצוות הבורא.

אני זה ששאלתי בעבר גם השאלה הבא
עבודת ה' מתוך הלב או עבודת ה' מתוך לחץ ויראת עונש וכפייה חברתית

עבודת ה' מתוך הלב או עבודת ה' מתוך לחץ ויראת עונש וכפייה חברתית


ועוד כמה שאלות שלא התפרסמו באתר.
ועדיין, לא נרגעתי. אולי פשוט חסר לי רב עם סמיכה להשקפה.. .(לא להלכה.) שאוכל לדבר איתו לאורך זמן. לנווט את עצמי מחדש.
אבל אין לי את הדרך למצוא את המורה דרך שאני מחפש. איפוא ואיך מחפשים?

גם הסביבה שלי, כולם חיים סבבה, לא חיים עם שאלות קשות בהשקפת עולם המערערים את הביטחון והציבות. ואני נשאר בודד בעולמי.
אישתי לא מבינה מה עובר עלי. למה אני נמצא במקום אחר. אז אני מסביר לה, והיא משתתפת בצערי, אבל זה פשוט עושה קרע גם בינינו. אני לא מוצא שיח כזה בבית מדרש, בין חברים, וכו'.

תשובה:

שואל יקר ונכבד מאוד.

השאלה שלך ריגשה אותי מאוד. אתה מתאר במילים מאוד ברורות תחושות קשות, תחושות של מחיקת אישיות, חיים לא אמיתיים, קבירת רצונות פנימיים, הפחדות ואיומים, אי שביעות רצון.

ראשית, ברצוני לומר לך שאתה צודק מאוד. תחושות אלו אינם קשורות בשום צורה לעבודת השם. השם יתברך מקור הטוב והחסד לא מעוניין להתעלל בברואיו, לסרס את התכונות שהוא עצמו נטע בהם, ולהפוך אותם לעדר של יס-מנים חסרי חוט שדרה, מפוחדים עד מוות, מסויטים עד כלות, חוששים וחרדים מכל תנועה בלתי נכונה שתעורר עליהם את חמת זעמו של השריף.

הסיבה שאתה מרגיש לא טוב עם עבודת השם שלך, היא בדיוק בגלל זה. אותו בורא שהעניק לך את הנשמה שלך, חלק אלו-ה ממעל, דואג לאותת לך שלא זו הדרך ולא זו העיר. אותה בת קול שאומרת כל יום בהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, היא זו שמכה על קודקודך וגורמת לך לבדוק את הדרך הנכונה.

שנית, נדמה לי שאחד הדברים שגורמים לך לתחושות לא נעימות טמונות במילים שבהם פתחת "למדתי הרבה מדי בימים האחרונים, ספר התניא, משנה תורה לרמב"ם, ספר התלמוד (גמרא), ועוד, וזה הבסיס לשאלה". השקפת חיים לא קונים דרך קריאה אינטנסיבית של ערמת ספרים. בדיוק על זה יפה מליצת חכמינו "מוטב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה". ספר התניא למשל, אינו ספר השווה לכל נפש [ולא יפה עשו אותם אלו שהשטיחו מידי את רמת הספר במטרה "להנגיש" אותו להמונים, ישנם נושאים שמוטב שהקורא ייאלץ להתאמץ מעט בכדי להבינם. אבל זה נושא לפעם אחרת..].

קריאה אינטנסיבית ועיון רב מידי בספרי מחקר ומחשבה מטלטל את הקורא והמעיין, ועל כן חשוב לתת לעצמנו פסק זמן להתבוננות. לנתח את התוכן "האם אני מסכים עם מה שנכתב?". "האם ישנם דברים שאני יכול לאמץ ולו חלקית ולהתאים אותם לתכונות נפשי?". בקריאה כזו, אתה מתווך את תוכן הספר ומבצע לו התאמה לחיים שלך ולאופי שלך.

ישנם הרבה סגנונות של ספרי מחשבה. אינו דומה הסגנון של השם משמואל – הקפדן יותר, לבין סגנונו של ליקוטי מוהר"ן. אינו דומה הרמח"ל למהר"ל. סיבת השוני הינה גם בשל הבדלי האופי התורמים לגיוון דעות. ממילא אדם המעיין בספרי מחשבה, אסור לו להיות "קראי" של הטקסט ולקרוא אותו בלי שום הפנמה והתאמה לאופיו האישי. אדם נבון מעיין בספר, מבין את העיקרון, בוחן בשכלו תוך השוואה לציטוטים אחרים, ומגבש את הנוסחה המתאימה עבורו.

אם למשל כתוב בחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", והדברים נפסקו להלכה בשולחן ערוך (סימן רלא); ומאידך גיסא, אנחנו יודעים את דברי הרמב"ן (תחילת פרשת קדושים) המזהירים אודות נבל ברשות התורה. אדם שטחי יראה בזה סתירה, ואז יחליט שאין עקביות ואין דרך חיים סלולה; או שאחד הציטוטים לא נכון.

אדם נבון המעמיק בדברים, יגלה שלא רק שאין סתירה, אלא להיפך – הדברים משלימים אחד את השני. כל אחד מאותם אמירות בא לחדד נקודה מסוימת, כדי שבסופם של צירוף הנקודות תתקבל תמונת עולם מסודרת.

בנוסף, האדם הוא יצור דינמי וחושב, ויתכן מאוד שאם כיום קשה לך לקבל אמירה מסוימת, בגיל אחר ובתקופה אחרת יתאים לך יותר.

חשוב לי להדגיש, איני יודע באיזה בית מדרש למדת וחונכת. אבל חשוב שתדע, על פי המקורות אסור לאדם להילחם עם כוחותיו. האדם צריך לעבוד עם כוחותיו. לא כנגדם. אני אצטט לך קטע מהגר"א בפירושו לספר משלי (כב, ו) על הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". וזה לשונו: "והענין, כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו כלומר מזלו שנולד בו. וכו'. וכמו שאמרו במסכת שבת (קנו, א) האי מאן דבמאדים יהיה שופך דמים. אמר רב אשי או מהולא או טבחא או לסטים. וזכר אלו השלושה, והוא לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו השלושה: או מהולא – והוא צדיק שעושה מצות עשה, או טבחא – הוא בינוני, או לסטים – והוא רשע שופך דמים כמשמעו. וכו'.

וזה שכתב: חנך לנער על פי דרכו – דרך מזלו וטבעו כן תחנכהו לעשות מצוות, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה, אבל כאשר תעבירהו על מזלו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך, בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו". עד כאן לשונו הזהב.

בנוסף, חשוב לדעת, הקב"ה לא מבקש מהאדם להילחם מעבר לכוחותיו. הוא כן מחכה לראות אותו מתמודד ומנסה להעביר את עצמו למקום טוב יותר. כמו כן, אין להקב"ה חפץ בכסילים, עושי מעשים טובים שליבם בל עמהם. רבינו אברהם בן הרמב"ם, מאריך בספרו המיוחד "המספיק לעובדי השם" [שסתם ככה הייתי ממליץ לך עליו, בתור ספר שנכתב על ידי אחד מרבותינו הראשונים, ספר ישר ורגוע, ברור וחד], אודות ההבדל בין אחד ששומר שבת "מחללו" – כלומר, קונה פיצוחים ועיתונים ורובץ כל השבת על הספה, שעל אף שהוא לא חילל שבת, ברור שאין שמירתו דומה למי שהתעמק במטרת המצוה וקנה לעצמו קנייני אמונה בנפש.

עבודת השם אמורה להפוך אותנו – על שלל כישרונותינו ותכונותינו, מעלותינו וחסרונותינו – לאנשים טובים יותר, שמחים יותר, רגועים יותר ושלווים יותר.

תחושת המלחמה שצריכה לנשוב בעורקינו היא בכדי שלא ננהה אחר הבטלה וחיבוק הידים. אבל לא צריך להתהלך בתחושת לחימה כל הזמן. גם דברי בעל חובות הלבבות אודות מלחמת היצר, נועדו לעורר אותנו לשים לב למעשינו, ולא לחיות באדישות ובמחשבה שהדברים ילכו מעצמם.

לסיכום: עבודת השם שלך היא לקחת את כל מה שאתה חושב שאתה יודע, ליצוק את זה למשנת עולם סדורה שמתאימה לתכונותיך, ואז לצאת לדרך לעבודה, לפי אותה מפת דרכים. תחילה "וידעת היום" – ידיעה שיש בה משימתיות וכיוון דרך; ולבסוף "והשבות אל לבבך" – להכניס את הדברים לתודעה ולפעול לפיהם.

יהי ה' בעזרך.

בידידות.

בניהו.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן