התפרסם בתאריך:

08/10/2020

איבוד טעם בחיים

שאלה מקטגוריה:

ממש לא יודע מה לעשות. עצבני על כך שאני עצבני. לפני שנים הייתי קם מוקדם והולך רחוק למנין שבת בבוקר מבחירה אישית ומתוך שמחה וסיפוק שהצלחתי. למרות שהיו לי מקומות הרבה יותר קרובים והרבה יותר מאוחרים. היום כשיש לי דרך של חצי מהזמן אני אוכל את עצמי למה צריך ללכת כל כך רחוק ואולי אני כבר יתפלל בבית ביחידות. למרות שבפועל אני כן הולך אבל איפה הסיפוק? לאן הוא נעלם?

נקודה נוספת שרציתי לעורר גם בקשר לתפילה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לרצות אותי. יש מנין הכי טוב אבל הבעל קורא….

יש מנין גם כן אפילו יותר טוב… וגם הבעל קורא. אבל הנוסח…

אם רק היו מתפללים במנין ההוא בנוסח הזה… אם רק הבעל קורא ההוא היה מתפלל בביכנ"ס השני…

שנים עברו הייתי מסיים את התפילה במקום הטוב שהבעל קורא לא הכי הכי ולאחר מכן הייתי הולך למנין אחר לשמוע את הקריאה. ולמרות שרבנים פסקו לי שאין צורך הלכתי בכך חשתי צורך נפשי. להרגיש שיצאתי ידי חובה הכי טוב שיש כיום זה לא קורה.

למיעוט הבנתי כל הנ"ל נובע מחויה טראומטית שחויתי בחודשים האחרונים שגרמו לכעין התמוטטות מערכות. איבדתי אימון באנשים התחלתי להיות חשדן וקצר רוח ואיבדתי הרבה מהסבלנות. איבדתי טעם בחיים.

תשובה:

שלום וברכה, שואל יקר!

הצלחת במשפטים האחרונים לסכם בכנות ובפתיחות את המצב לאשורו.

שיתפת שהטראומה שחווית בחודשים האחרונים גרמה לך למעין התמוטטות מערכות, נעשית חשדן ואיבדת אמון באנשים, התרוקנת מהחיוניות שכה אפיינה אותך בעבר, איבדת את טעם החיים.

לא ביקשת לדבר על הכאב והסבל הנפשי הישיר שבא בעקבות הטראומה, העדפת להתמקד ולהרחיב בעיקר בהשלכות הכואבות שלה בהיבט התפקודי, מבחינת היעלמות הסיפוק מהתפילה.

אולי זה מבטא את עוצמת הקושי הטבעי להישיר מבט, להכיר בקיומה של הטראומה ולהעביר אותה הלאה. יתכן גם שבמובנים מסוימים האובדן עדיין עמום ולא מוגדר מספיק. לפעמים בתוך החוויה הטראומטית אנו חשים שאין בכח של מילים כדי לתאר אותה במלואה.

התפילה – זה מה שמהווה עבורך את ה'שבר' המוחשי ביותר שבא בעקבות הטראומה.

זה מלמד על היראת שמים והרצינות שלך בעבודת ה'. מעורר התפעלות לראות את הרצון החזק שלך לחזור ולקבל טעם מחודש בתפילה כהרגלך בשנים עברו -אפילו לאחר החוויה הטראומטית הקשה.

אפשר ללמוד מכך עד כמה התפילה מהווה מרכיב מרכזי בזהות האישית שלך, זה מדהים, תהיה גאה בכך!

בשאלתך נראה שאתה מנסה להיאבק ולרכז את עיקר המאמץ הנפשי בבלימת תהליך ההתפרקות שהטראומה גורמת לך – קודם כל בעניין התפילה, שכה חשובה לך.

*

מבקש ברשותך להרחיב מעט בהתבוננות במהלכי הנפש בהתמודדות עם הטראומה בדגש על היחס לתפילה במצב מעין זה.

מקור המונח טראומה לקוח מיוונית; ומשמעותו "פצע".

הטראומה מעצם מהותה היא כזו שקשה לנו מאוד לעכל ולהטמיע אותה ברצף הזיכרונות הכביכול רגילים שלנו, היא מעבר לסך משאבי ההתמודדות הנמצאים בידינו.

בהקשר של תפילה, ה'חזון איש' המשיל שהתפילה היא כ"כינור תלוי בלב כל אנוש, ונהנה הוא מנעימת זמירותיה".

אם התפילה היא כינור התלוי בלב, ניתן להמשיל כסוג של 'מטפורה ציורית' את הטראומה למעין 'נגן סורר' ולא צפוי, שפלש אל בין 'מיתרי הלב' ויש לו ניגון עצמאי משלו, הוא אינו מתחשב בהרמוניה המופלאה שהמערכת ניגנה עד בואו (בשנים עברו…) – לפתע הניגון צורם ומחריש אוזניים.

גם באופן יומיומי אנו חשופים למקרים שמייצרים צורמנות במנגינה, זה יכול להיות הערה פוגענית שמישהו זרק לנו או מצב רוח שלילי מכל סיבה שהיא, כל אלה משפיעים על התפילה, זהו שאמרו חכמים 'אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות', ובשל כך אמרו במשנה 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה', הם פשוט כיוונו את 'מיתרי הלב' כדי לשפר את צלילי הכינור.

אלא שההדים של אותם תדרים צורמים בשגרה, לרוב, אינם קיצוניים ביחס למערכת הנפשית, אנו מתמודדים איתם על ידי שאנו משתפים את האנשים הקרובים לנו, מייצרים היבטים וזוויות ראיה חדשות, עד שהמקרה המעציב מתפוגג ונשזר במהלך טבעי של 'הפנמה' בנפש.

יכולת עיבוד והפנמת המקרים השגרתיים תלוי ביכולתה של הנפש להסתגלות וגמישות.

אכן, לפעמים תדרים אלו ממשיכים 'להדהד' גם לאחר התפוגגותם, על ידי שהם מייצרים שינוי מסוים בהתנהגותנו, בפרט אם הפקנו לקחים מתוך התבוננות במקרים שעברו עלינו.

אבל —

כאשר אנו חווים אירוע טראומטי, עוצמת הדיס-הרמוניה שלו (הניגוד) ביחס למערכת שלנו גדולה עד כדי כך שנפשנו אינה מעזה או מסוגלת לחשוב אותו ולהתמזג עמו. לפתע המנגינה נשמעת כמו צרימה נוראית העולה מבין מיתרי הלב, תהליך ההפנמה והעיבוד הופך מסובך לאין ערוך.

לצד נפשנו מתקיים לו 'נגן זר' בעל הרמוניה משל עצמו, בצרימה מוחלטת ביחס לשאר הנגנים.

אגב, כחלק מהרצון הלא מודע של הנפש לעבד ולהפנים את החוויה הטראומטית, הנפש משחזרת שוב ושוב באופן כמעט לא רצוני, מחיה את החוויה הטראומטית במחשבות חודרניות בהזדמנויות שונות, זאת בניסיון לזרז את תהליכי ההטמעה וההפנמה הקריטיים כל כך לבריאותה שלה.

*

לעיתים הנפש מרגישה 'הכרח' להגן על עצמה, אז היא מפתחת את 'מנגנון הניתוק' שמשמעותו שהאדם לא מרשה לעצמו לחוות את רגשותיו במלואם, מעין 'קהות רגשית' כזו, בפרט את עוצמת הרגשות המתקשרים לטראומה, זאת מפאת חוסר היכולת לשאת ולעבד את רגשי הכאב במלואם.

קהות רגשית זו מנתקת את האדם מן היכולת להתחבר אל פנימיותו, להעניק משמעות לחוויות העוברות עליו ולהרגיש ייעוד, חוסר החיבור למשמעות החיים מטלטל במיוחד, וזה משפיע גם במישור הרוחני, התפילה.

ניתן להוסיף ולומר, הקשר בין אדם להקב"ה קשור גם ל'תקווה' – ליכולת האנושית הבריאה (וההכרחית?) להישען על אמונה ביכולת קיום טוב בעולם בכלל, וטוב בעבורי בתוך העולם בפרט.

התקווה, היא מעין עשייה רוחנית שעומדת בבסיס התפילה, משמעותה כי למרות הכאב והקושי, ומבלי שיהיו לי בהכרח סימוכין במציאות – אני בוחר להאמין ולקוות לטוב מאת ה'!

כך אנו אומרים בתקופה זו כל יום אחרי התפילה במזמור 'לדוד ה' אורי וישעי': קווה אל ה' – חזק ויאמץ לבך – וקווה אל ה'.

הטראומה גורמת לתחושה של פרידה כואבת מן התקווה הזו, לפתע העולם נחווה כמקום מסוכן ורע, מקום שעלול להפתיע ואי אפשר לסמוך כבר על שום דבר.

איבוד התקווה והאמון, התפתחות החשדנות, נוגעת אף היא לקושי להתמסר לתפילה מתוך קשר נכון עם הקב"ה.

אוסיף לומר שמנגנון הניתוק הנ"ל, הוא בעל חשיבות גדולה, כי ביכולתו להציל את הסובל מ'מוות רגשי' בתוך החוויה הטראומטית, אך אם הוא לא מוסר 'בהקדם' הרי שהוא עלול להוביל למוות אחר. דומה הדבר לחוסם עורקים המציל את האדם מדימום למוות, אולם אם אינו מוסר ומטופל – עלול להוביל לנמק ולקטיעה.

ההרגשה שלי שהתמקדת בשאלתך בנוגע ל'צרימה', כשהמטרה שלך היא לחסל את ה'סימפטום' – את ההימנעות וחוסר הסיפוק מהתפילה.

הנטייה שלנו אחרי חוויה טראומטית לרכז מאמץ כדי "לחזור לשגרה" מוקדם ככל הניתן, לחזור לתפקוד כבעבר, בשביל כך אנו מנסים לחזק את מערך ההגנה הנפשי של הניתוק, לחנוק את הסבל ולהדחיק את הטראומה, כדי שהיא תעמוד בצד ולא תפריע לתפקוד בתפילה.

האמת שאפשרות כזו איננה קיימת!

הניסיון להתייחס לעבודת התפילה במנותק מטיפול ועיבוד יסודי של הטראומה, נועד לכישלון.

באופן פרדוקסלי (לא הגיוני) – נטייה זו כשלעצמה 'לחזור לשגרה' במהירות, מחזקת ומעצימה את הנזק הנגרם מהטראומה ולא מאפשרת לה להירפא.

הטראומה שואבת את עיקר כוחה השלילי מעצם היותה עומדת ומנגנת לעצמה באופן עצמאי ומנותק על 'מיתרי הלב', בלא הרמוניה עם כלל הנגנים, ככל שמתעלמים ממנה היא צורמת בעוצמה חזקה ומשונה יותר, כשמתעלמים ממנה לגמרי היא עלולה אפילו לקרוע את המיתרים… ושוב לא יהיה אפשר לנגן כלל!

*

נחזור למשל שפתחנו בו, האפשרות היחידה שנותרה לך כ'מנצח' התזמורת (הכוונה אליך – שואל יקר) היא להבין ולהשלים עם כך שכעת המוזיקה של התזמורת השתנתה. היא לעולם כבר לא תחזור להיות כפי שהייתה, עליך להתיר לנגנים בתזמורת לבוא במגע ישיר עם ה'נגן הסורר' שפרץ פנימה – הטראומה.

[חשוב מאד לציין, כדי לייצר את ההרמוניה החדשה באמצעות עיבוד הטראומה באופן נכון ומלא, פיתוח היכולת להרגיש את הכאב ולהצליח לשאתו מבלי להתנתק בשום מובן זהו תהליך ריפוי שנעשה ביעילות רק בסיוע של איש טיפול מקצועי!]

על מנת להצליח לנגן יחדיו, הנגן והתזמורת יהיו נדרשים לשנות את עצמם, להעז לשכוח את שידעו וללמוד את עצמם מחדש וביחד, התקווה היא שאז התזמורת תהפוך לדבר עדכני, חי ומרענן יותר.

שתזכה למצוא משמעות מחודשת ועמוקה יותר בתפילה דווקא באמצעות ההתמודדות עם הטראומה.

הטראומה מאפשרת לנו להכיר בכך שאנחנו 'לא מושלמים', מאפשרת לנו להתחבר לחסרונות שלנו.

קרוב ה' לנשברי לב, זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה.

התפילה שאחרי עיבוד הטראומה יכולה להיות מתוך קירבה גדולה יותר לקב"ה. היא פותחת בפניך את הדרך להתמקד פחות ב'נוסח' המדויק או במיומנות ה'בעל קורא' ויותר במהות הקשר עם ה'. כעת אתה קרוב יותר לקיום מאמר חז"ל: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו (תענית ח, ב).

יתכן כי החוויה הטראומטית יש לה משמעות מיוחדת של תיקון עבורך, כי היא 'התלבשה' במיוחד על החלק של התפילה בו סבלת מחיפוש אחר שלמות קיצונית עד כדי כך ש"קשה עד בלתי אפשרי לרצות אותך", כלשונך.

אם בעבר היה לך איכשהו את הפריבילגיה לחלום על המניין הכי מושלם, משאלה שכנראה איננה מציאותית דיה. כעת הטראומה כמעט מכריחה אותך לעצור את הלופ האינסופי, היא מחייבת אותך ללמוד להשלים יותר עם המציאות כפי שהיא, לראות את חצי הכוס המלאה בכל התקדמות בחיים בכלל, ובנוגע לתפילה בפרט.

אתה עושה בזה צעד ראשון במסע מרתק ומפרך אל עבר מהפך.

*

במקביל, כדי לצלוח את הטראומה ולצמוח מתוכה, עליך להשתדל להימצא ככל יכולתך בעמדה של 'חמלה'.

– 'חמלה' כלפי עצמך!

הנהגת הקב"ה עם ברואיו היא הנהגה של חמלה. כך ביקשנו בקינות: "החומל על דל, חמול על דלותם". גם בהקפות של שמחת תורה אנו מבקשים "חומל דלים – הצליחה נא". הנהגה זו היא שנתנה לנו את הזכות לבקש בתפילת ימים נוראים בפיוט הנודע שנאמר לאחר ה'קדושה' – "חמול על מעשיך ותשמח במעשיך", זאת למרות שאנחנו לא ראויים 'באמת' מצד הדין!

בקשתי אליך שבתקופת משבר כזו תקפיד דווקא על העיקר הגדול של "והלכת בדרכיו" – מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון, גם אתה תשתדל ככל יכולתך 'לחמול' על עצמך.

התייצב בעמדה של סלחנות ורגישות כלפי עצמך, תדון את עצמך לכף זכות ללא הרף, תלמד להיות "חבר יותר טוב של עצמך", תגייס בתוכך רגשות כדוגמת דאגה ואכפתיות כלפי הסבל שלך, אל תנקוט בשיפוטיות יתר וביקורת עצמית בתקופת משבר זו.

זכור! אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו!

התרחק מהנוקשות ומהציפיות הגבוהות, אל תבחן את עצמך ביחס ליעילות התפקוד שלך בעניין התפילה תוך כדי ההשוואה לעבר, הנח לזה כרגע, אנא ממך!

הרשה לעצמך להתפלל 'ביחידות', אולי דווקא כך תגלה תפילה הנובעת ממעמקי הלב, בבחינת מה שדרשו רבותינו על הכתוב (שמות כב) "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", זֶה מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּבוֹכֶה וְצוֹעֵק עַד שֶׁלֹּא יָכוֹל לִרְחֹשׁ בִּשְׂפָתָיו – תְּפִלָּה זוֹ שְׁלֵמָה, שֶׁהִיא בַּלֵּב, וּלְעוֹלָם לֹא חוֹזֶרֶת רֵיקָם!

אל תילחם בעצמך על תפילה במניין בצורה נוקשה מידי, מלחמה כזו עלולה לעשות נזק למיתרי הכינור התלוי על לבך, נזק בטווח הארוך… כמדומני שזו אף 'חובתך' ההלכתית במצב של 'תשישות נפשית' (ראה משנ"ב צ, כט).

בהקשר זה מפנה אותך לעיין היטב במקורות ההלכתיים בנושא זה, בשאלה המופיעה באתר תחת הכותרת "תפילה במנין והשתדלות בתקופת הקורונה" בקישור המצורף – https://www.akshiva.co.il/%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94/%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%93%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94/

אוכל לומר לך בוודאות, ככל שתסכיל לחמול על עצמך, יקל עליך להניח למחשבות ולרגשות השלילים, כך תוכל לפתח חוסן פנימי ומרחב נפשי נינוח יותר, כזה שמאפשר ראיה בהירה יותר של המציאות החדשה, תוכל להביט נכוחה אל התחושות הפנימיות הקשות שעולות בעקבות החוויה הטראומטית, להתוודע ולהכיר בחולשות שהיא מייצרת – מבלי להתמוטט מכך, תוכל לבצע ארגון מחודש של כוחותיך הנפשיים.

תזכיר לעצמך כי טראומות ומשברים הם חלק בלתי נפרד ממציאות החיים, והם למעשה אלו שמאפשרים לנו להיוולד מחדש ולהיבנות. לעיתים הם אלו שמאותתים לנו בהשגחה מיוחדת באלו תחומים אנו חייבים לעשות את השינוי.

תתפלא לראות שדווקא גישה זו היא שתאפשר לך לאגור כוחות נפש מחודשים ולרפא את הפצע/הטראומה מהשורש, ככל שתתמיד בה תתקרב אל היעד שאתה כל כך רוצה בו, רק כך תצליח לחתור לקראת התמסרות אמיתית לתפילה מתוך בחירה אישית וסיפוק – כשאיפתך הנפלאה, אבל ממקום עמוק יותר ונכון יותר.

בהצלחה רבה!

חיים עוזר ה.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן