ייעוץ בנושא שלום בית

אני נשוי באושר 5 שנים ואנחנו חיים באושר חוץ מדבר אחד שבזה כבר כמה שנים אנחנו לא מגיעים לעמק השווה וכל כמה חודשים אנחנו נכנסים לוויכוח סוער עם ביטויים לא יפים וכו' אז ככה אשתי מאוד סטנדרטית בנושא הלבוש אבל שנה אחרי החתונה היא התחילה להקפיד יותר מידי חזק על צניעות יותר מההלכה התחילה ללכת חצאיות יותר ארוכות (היא לא הלכה ח"ו מעל הברך) וכל בגד שהיא קונה היא שמה סיכת ביטחון לצוואר ואילו בבית כל פעם שאני מגיעה הביתה היא מושכת את החצאית כלפי מטה וזה לא קצרה בכלל .. כל הזמן בבית היא בודקת שלא יוצאים לה שערות מהכיסויי ראש .. ועוד כל מיני דברים שהיא חושבת שזה יותר צנוע ….יותר מההלכה
ואני דיברתי איתה הרבה פעמים על זה והיא לא מעוניינת לשמוע
ואני לא רוצה שהיא תתלבש לא צנוע רק שתתלבש על פי ההלכה ובלי כל מיני נערווען ..
וכל פעם אני מחליט שיעלה.. זה מעניין אותי ושתעשה מה שהיא רוצה ..אבל זה מחזיק לי חודשיים גג ..
אז האם אני בסדר והיא הבעייתית או שאני הבעייה פה ??

אני אבי נשוי ואב ל-4 ילדים שלשת הגדולים מעל 18
הקטנה בת 11 וחצי . במשך שנות נישואי השתדלתי להתחזק ביראת שמים ..אך המון קשיים בדרך יש לציין שאני נשוי לאישה חוזרת בשאלה שמערימה עלי קשיים בלי סוף . לא מוכנה לשמור טהרת המשפחה .ולאחר המון מלחמות שעזבתי את הבית וחזרתי שוב היא עשתה לי טובה ששומרת גם בריב כל הזמן. יש לציין שאשתי אישה קולנית וצעקנית במשך 20 שנות הנישואים עברתי משברים קשיים כלכלים ונפשיים .שהגעתי למצבים שלא יכול לתפקד. היום אחרי 22 שנים אני רוצה להתגרש כי די מים הגיעו עד נפש.
אך אני יודע שאם אשלם שכירות בדירה בשבילי. האישה לא תעמוד בשכירות שלה ובכלכלת הבית .. וזה מונע ממני לבנות חיים חדשים ורגועים.
מרגיש שהחיים מסובכים יותר מידי ? מה עושים אשמח לעצה ?

אני נשואה טרייה לבעלי המדהים
ההתחלה שלנו התחילה ברגל שמאל
היה פיצוץ בערב לפני החתונה אחכ המשפחה וקרובי המשפחה של בעלי יצאו עליי בעיקר אמא שלו ..
״כמה אני בחורה לא טובה״ ואיומים״ שאם אני לא יעשה טוב לבן שלה היא תעשה הכל שנתגרש…״
ב7 ברכות שלי כל לילה בכיתי , הרגשתי שקשה לי אבל איפשהו פחדתי לקום וללכת ..
כי אני מאוהבת בבעלי עוד מהרגע הראשון

הבעיה היא שאנחנו גרים עם אמא שלו מאז החתונה.
הקשר של בעלי עם אמא שלו זה משהו שאי אפשר להסביר במילים,בקצרה היא אלמנה והוא הבן האחרון ומזה 10 שנים הם גרים ביחד (השאר התחתנו). הוא בא ממשפחה מבוססת מאוד ואני לא. קנינו בית מכספי חסכונות שלו ללא צורך במשכנתא. לאחרונה הסתיימה הבנייה של הבית ואני מאוד רוצה כבר להיכנס אליו. יש לנו תינוק בן 5 חודשים שזקוק לפינה שלו ( אצל חמותי אין לו פינה,להפך) וכל הזמן בעלי אומר איך נעבור אין לנו כסף לקנות ריהוט וכל מה שצריך.
הבעיה שאני כבר מרגישה חנוקה לגור עם אמא שלו. אין לנו פרטיות. היא כל דבר רוצה לדעת ולהתערב בעיקר בגידול של הילד. כל דבר שקורה לא טוב או שנהרס היא מאשימה אותנו ובעיקר אותי. כל היום עקיצות ולעג עליי. 3 שנים אני סותמת את הפה לא עונה לא משתפת את בעלי כי הוא כמובן יגיד שאני סתם רגשנית.וסתם נפגעת.
אבל אני באמת לט יודעת כבר מה לעשות. אני יושבת בוכה בלילה אין לי חשק לכלום. שמחת החיים שהייתה לי הלכה ונעלמה. ואני מפחדת שבאיזשהו אופן זה יפכע בזוגיות שלי עם בעלי.

כשאנחנו רבים מאז הלידה זה מגיע למקומות קשים. אני פוגעת במשפחתו והוא מחזיר לי כפול.
אני אומרת שלעולם ילדיי לא ידמו ולא יהיו כמו משפחתו והוא הפוך.
בחמישי האחרון התפוצצנו. כל אחד אמר דברים על השני. הכי פוגע שיכול להיות.
הרגשתי שדיי חייבים להיפרד. זהו.
התחלתי להתבשל עם זה וקצת שיתפתי אותו. אבל זהו. הרי אנחנו לא מדברים.
אבל כשנרגעתי אני מבינה שיש עוד דרך חוץ מגירושים השאלה מה.
ייעוץ פנים מול פנים לא בא בחשבון. אז מה כן?
אלף פעם דיברנו וזה החזיק שבוע לכל היותר.

אני חווה קשיים בזוגיות עם בעלי, אנחנו נשואים קרוב ל4 שנים וכבר שנתיים שאני רואה שלא הולך חלק מהרבה סיבות.
הבדלי דת, מנטליות ואופי. אבל לא רק… גם תקשורתית.
אתמול בעלי רצה להביא חברותא הביתה ואני התנגדתי כי לא נעים לי שיכנסו אנשים לבית כשהוא לא מסודר, והייתי אחרי יום מתיש. הוא החליט לקבוע עובדה בשטח.
הייתי כאמור אחרי יום לא פשוט שרובו מחוץ לבית ובקושי חזרתי הביתה ישר לישון ולא הייתי מסוגלת לסדר.
הוא חושב שזה לא סיבה ללכת ללמוד במקום אחר.
זה סיפור שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בכל שבוע, אני עמוסה מאד בחיים ולרב הבית לא מסודר.
הוא לא מוכן לשמוע דב כזה, מבחינתו זו לא סיבה מוצדקת.
ניסיתי להסביר לו שהבית של שנינו וצריך למצא פיתרון ששתינו נהיה מרוצים ממנו, אין על מה לדבר. מבחינתו שאני יתמודד עם המציאות (אחרי יום מטורף, כן?)
באופן כללי עם כל הבעיות אני מעונינת שנלך לטיפול והוא תמיד לא מוכן.

גדלתי כחרדי, והתחתנתי ב"שידוך". עכשיו, מי שלא יודע איך זה עובד, (בעיקר במגזרים חסידיים), אני אספר לכם איך השיטה הזאת עובדת:
ההורים מדברים בינם לבין עצמם ומסכמים על הכול. מבררים על איכות הבת זוג המיועדת, ואחרי שביררו את הכול, הם מודיעים לבחור/ה שיש להם שידוך בשבילם. נפגשים פעם או פעמיים לחצי שעה עד שעה, מדברים בעיקר על מה שהמדריך ביקש לדבר, דברי תורה וכל מיני בולשיט כזה שהכניסו לך לפה, וזהו, אתה מאורס.

יש להבין שיש לחץ חברתי גדול מאוד להתארס בגיל צעיר מאוד, בגיל 18-19-20 כי כל הכיתה/שיעור שלך מתארס ואתה לא רוצה להיות "אלטע" (רווק "זקן") בן 20.5…

אנחנו נשואים כמעט עשר שנים, אברך ובת בית יעקב, יש לנו ארבעה ילדים אבל האהבה נגמרה בילד השני. זה אומר שנגמר לי החשק לבעלי, כאילו משהו בי נאטם והפך לאדיש. בהתחלה זה היה לי מאוד אכפת, ניסיתי לדבר איתו, להשקיע, לצאת וכו' אבל הוא לא הראה ענין ואמר שזו ילדותיות וכו'.
אחרי מעקב של כמה שנים הצלחתי להניח את האצבע מה מפריע לי: התקשורת שלנו אינה רגשית. היא מורכבת רק ממילים טכניות, תלך תבא תיקח תעשה תעלה תוריד, בד"כ בקשר לילדים. סתם כך אנחנו אוהבים לדבר אז מדברים פוליטיקה וכו' אבל לא מדברים על רגשות בכלל, כאילו יש נתק בכל הנושא הזה, או כאילו אין לב.
ניסיתי להיות הראשונה שפותחת ואומרת מחמאות, עידוד ושבחים, ניסיתי כמעט שנתיים, אבל זה היה חד צדדי ולא זכה למענה הדדי, כלומר, לא קבלתי דברי עידוד וכו' בחזרה.