לא מרגיש שייך לגמרי לשום מגזר-מה יהיה בשידוכים?

מפריע לי שאני לא סגור על עצמי ,מצד אחד אני נמצא בישיבה חצי יום (מקום שמאפשר גם ללמוד ולעבוד) ומצד שני אני יכול בלילה ללכת לאיזה בר לא משו,כך שאורח החיים שלי מאוד מבולבל ,וכל השנים תמיד אמרתי לעצמי אוקי זה אני אין מה לעשות ,אבל לאחרונה זה לא שפתאום נפלה עלי "הארה רוחנית " ,אבל אני בהחלט חושב מה יהיה בסוף לאן כל זה יוביל אותי וכמובן כל זה מתחבר לשאלה איך אני אתחתן ,איך אני אמצא אישה שהיא תהיה באותו ראש כמוני ,אני לא חרדי סטנדרטי אני גם אוהב להנות מהחיים ולא רק מטושלנט בליל שישי (מקווה שהבנתם לאן הרוח נושבת ) ,ואני שואל איך זה יקרה שאני בכלל אתחתן ואיך אני לא אצטרך להתפשר על כל מיני נושאים כמו כמה ילדים יהיו ואם למנוע את זה ,כי אני לא בדיוק בלשון המעטה דוגל בשיטה המחמירה שלהביא כמה שיותר ילדים במינימום זמן בלי יכולת לשלוט על זה כי כך הרבנים החליטו ,אני במקום אחר בחיים חצי חילוני וחצי /דתי או חרדי .
אז אני מאוד מקווה שהבנתם אותי למרות שזה נשמע מאוד מטעה ולא כזה מובן אולי ,אבל פשוט כתבתי את זה מדם ליבי כי אני אובד עצות איך ממשיכים מכאן ,מה לעשות ומה יהיה טוב בשבילי
תודה לכם על המענה ,ומקווה שתצליחו להחזיר לי תשובה ראויה .

חברות שלי מתארסות וזה לא פשוט לי

אני בת 21 ,וחברותי הטובות התחתנו בקצב מסחרר. נשארנו אני ועוד חברה אחת…
כל פעם שחברה התארסה, הרגשתי שזה כבר לא אותו הדבר.
לא משנה אם היחס שלה לא השתנה, הרגשתי שאיבדתי אותה והתייחסתי בהתאם.
שבוע שעבר חברה ממש טובה שלי התארסה, הייתי איתה בכל התהליך של ההתלבטות,המחשבות, ההחלטות…
וברגע שהיא התארסה-הרגשתי שזהו, נגמר . זה שבר אותי ממש.
אני רוצה לציין, שמבחינתה הכל אותו הדבר,והיא ממשיכה להתקשר ולדבר.
אבל אני מרגישה שזה שונה לגמרי. ומתחילה להתרחק.
השאלה שלי: האם יש דרך להתגבר על הרגש הזה?
האם יש דרך לשמור על חברות גם אחרי שחברה מתארסת? למה פתאום נהיית לי הרגשה שזה שונה? למה אני מתרחקת אפילו שהיא כל כך חשובה לי- ובדרך מכאיבה גם לי וגם לה?
אשמח לתשובה!

טוב לי ללמוד בנחת, למה לי להתחתן?

אני באמת לא תופס מדוע אני צריך להתחתן. כלומר, יש לנו מצוה של פו"ר, אבל זה מצוה שאוכל לקיימה גם בעוד כעשור. בדור שלפנינו היו בחורים שהתחתנו בסביבות ה 30. אמנם זה היה בגלל שלא רצו להתחתן עם בחורי ישיבה, אבל זה לא משנה לעצם הענין.
כמה ששאלתי, חקרתי ודרשתי, עדיין אינני מבין היטב את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו".
לצורך הבנת המצב, אכתוב על עצמי קצת. ובגלל שאני לא מזוהה , אין לי כל בעיה "להתרברב", אבל בכנות, זו האמת. אני פשוט רוצה תשובה ועל כן אני מתאר את עצמי, ובאמת לא מגזם.
אני ב"ה זוכה לישב באהלה של תורה. גדלתי בבית רגיל, אבל אני הקצנתי מאד לתורה. כלומר כיום לא מענין אותי דבר חוץ מתורה, אולי קצת פולטיקה פנים חרדית.
אני רואה חברים מסביבי מתעניינים בספורט, סרטים, בגדים, וכו', זה פשוט לא מעניין אותי בכי-הוא זה.
אני בורח מהחברה, כי אני חושב שזה מפריע לי להתעלות.
יש לי סדר יום שאומר כל רגע פנוי ללמוד. [אפילו קניית בגדים, נעלים וכו', אני כמעט לא דורך בחנויות. אבי היקר תמיד מביא לי הכל עד הבית].
אני לא אוהב ללמוד בהיכל הישיבה. כי מדברים ויש נייעס וכו'. אני בורח לבתי מדרשות שקטים, יושב למדי לומד, והרבה הרבה כותב.
אני לא לומד עם חברותא בכלל. החברותא שלי זה המחשב. (מוגן לגמרי ב"ה – אם תשאל היאך הגעתי לאתר "אקשיבה" התשובה: בגלל הספר שהוצאתם… אילולי הוא לא הייתי מגיע לזה כנראה לעולם… ובעיקר בגלל שזה חסום בסינון שלנו, והצלחתי להשיג דרך מחשב אחר את המייל שלכם, כך שאת התשובה לא אראה באתר אלא במייל).
יש לי דרך לימוד עצמאית.
אקיצר, כיף לי. אני נהנה מהלימוד. (אני יודע שזה יחסית נדיר. אבל זה לדעתי בגלל שאני כותב במחשב. וזה נותן לי סיפוק, כל יום אני רואה מה חידשתי, מה הוספתי וכו'.
למה לי להכנס ל"ריחיים על צווארו"? אני יודע את הגמרא "הא לן והא להו", אבל בכ"ז, א"א לכחש שזה "ריחיים על צווארו".

עוד נקודה. לפני שנה חשבתי להתחיל שידוכים, ובאותה תקופה היה לי ירידה בשמירת העיניים. אני סבור שזה טבעי. אני מתחיל לחשוב על שידוכים, אז אני פחות שומר על העיניים. יש איזה "מורה היתר" לא נכון ש"זה לצורך". מקווה שהובנתי.
אחר כמה ימים כאלה, כמובן שכל עבירה מביאה צער ועגמ"נ. החלטתי לדחות שידוכים עוד שנה. והכי הוה.
כעת אני חושש שוב שמא חלילה שוב אפול לזה אם אתחיל שידוכים. זה נסיון קשה. כלומר, כל אדם שרואה אשה נאה ברחובה של עיר, העין מושכת, וזה טבעי, וזה מלחמתינו עם היצר. בדרך כלל זה לא קשה לי כל כך, אני פשוט מסיח דעת, חושב על מה שלמדתי היום וזהו זה. אבל אם הראש לא מונח בלימודים, אלא בשידוכים, וכך המצב שמתחילים שידוכים, ממילא בהכרח שיהיה קשה לי ללמוד והפועל יוצא זה שמיה"ע והמחשבה.

עוד נקודה. אני סבור שיש לי הרבה מה לעבוד על מידות. על בנ"א לחבירו. לשם דוגמא, היה לי וויכוח עם אמי שתחי', באמת לא משנה מה היה הנושא, ובגלל כך תקופה ארוכה לא דיברנו. הייתי בגלל זה בצער על הצער שאני גורם לאמי, מצד שני "לא יכלתי" לבקש סליחה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. רק בערב יו"כ העזתי.

במהלך תקופה זו חשבתי לעצמי, מה יהיה אם חלילה אסתכסך עם אשתי? וזה הרי אמור לקרות מטבע הדברים, א"א לומר ולהניח שהכל יהיה חלק לגמרי.

ארחיב עוד. בביתי כמעט לא ביקשו ממני עזרה בבית. בכלל. אפי' לגהץ זה רק אם שכחו או לא הספיקו. מה יהיה כשיהיה לי בית? הכל יהיה מוטל על האשה בלבד? זה בודאי לא הגיוני. מצד שני זה יהיה לי בודאי מאד קשה.

אני מספיק בוגרת ויציבה כדי להתחיל שידוכים?

איך זה הולך בשידוכים?

אני דיי בהתלבטות האם זה נכון לי להיכנס לשידוכים עכשיו למערכת של מחויבות משפחתית אני אנסה לפרט כמה שאוכל את הייתרונות והחסרונות מהעינים שלי.
יתרונות" יהיה לי מקום יציב שהוא יהיה שיך לי
אני נורא רוצה להתמסד להתקבע להיכנס קצת למסגרת
בגלל שאין לי עכשיו מחויבות לכלום אני יכולה פתאום להחליט שבא לי ליסוע נגיד לבית למוחרת אני יכולה לקום בעצם בא לי לחזור.
יתן לי חבר טוב
אני מתקדמת גם בקטע הדתי וגם באישי בתהליך- יהיה לי יותר קל לעבור את המסע הזה עם שותף להתקדם ביחד
מקום לחזור אליו
מרום להתמסר
מקום שאני יוכל להיות בו אני
מקום שאני יוכל לתת את כל הנשמה- לבנתיים אני מלא אצל בת דודה שלי נשואה ומנקה לה את הבית שומרת על הבנות מבשלת אופה ואני מרגישה שזה עושה לי טוב לתחזק בית לתחזק ילדים להקשיב להם לקדם אותם
אבל אני לא בטוחה עדין מה אני רוצה בחיים שלי לאיזה כיוון אני חותרת יש לי מראה בראש בכיוונים כליים על איזה ערכים אני יקים את הבית שלי אבל לא עד איזה נגיד כיפה יהיה לילדים שלי עם סרט או לי
אני יודעת שבבית שלי יהיה מקום ראשון התורה וסוף פסוק אבל רק בשמחה ומשתדלים לקים כמה מצוות שאפשר בלי ראש בקיר בלי לקרוע את החיים כי חובה להיות ככה
אני בבית שלי יקיים מה שמתאים יהיה לבית שלנו ואני לא יעשה דברים רק כי כולם עושים
הבית שלי יהי בנוי על אמת ושמחה וחיבור אמיתי לאלוקים יהיה כבוד לכל אדם לכל עדה כי כולם נבראו בצלם וכ"
אני מקוה שהבנת את הרעיון אין לי כמו כל החברות שאומרות אני רוצה בחור מישיבה איקס ילמד זאד שעות
נגור במקום זה או אחר
לא משנה לי מאיזה ישיבה יהיה הבחור או כמה שעות ילמד
מענין אותי איפה הלב והראש שלו מונחים מה הכי חשוב לו
אבל אולי לנשואים צריך להיות יותר יציבים יותר לדעת לאיזה כיוון שואפים
והאם לקחת בחור שילמד אחרי החתונה או יעבוד אפילו שלי זה לא משנה
כי אולי אני עדין קטנה ולא מבינה מה ההשלכות של בחור עובד/ לומד
ואולי אני עדיף שאני יגמור את התהליך של הבנייה העצמית ואני יהיה בנויה ויציבה
למרות שאני לא בטוחה שאני יצליח להתמסד לבד בלי נישואים- אבל אולי אני משוחדת על עצמי בגלל שאני רוצה להתחתן
אני פשוט מבולבלת ורוצה לעשות את הכי טוב שאפשר

אני מרגיש שאין לי סיכוי להתחתן ושלא בצדק

מסיבות שונות לא התחתנתי במהלך שנים אלו. לאחר סוף העשור השלישי לחיי יצאתי ללימודים אקדמיים וגם כיום אני לומד המון. אני מרגיש שכמעט ואיבדתי את הסיכוי להתחתן בגלל שאני לא בישיבה. גם בנות מתבגרות ומבוגרות רוצות רק בחור שלומד בישיבה, כמעט ללא קשר לגילו ולגילן, ומעדיפות גם בחור שכמעט ולא עושה כלום בישיבה מאשר כל אופציה אחרת. אני משתגע מחוסר ההוגנות בהתנהלות של בנות שטסות לכל העולם, מתפרנסות ומבלות ועושות ככל העולה על רוחן, ודורשות מבחורים להישאר בישיבה בכל מחיר ובכל גיל, גם לאחר שנות לימוד רבות, ומעדיפות להישאר רווקות שנים רבות מאוד ו"מתפשרות" רק כשבאמת מאוחר מידי לכל הצדדים. קשה לי מסיבות שונות להתחבר לבנות שומרות מצוות ממגזרים אחרים ולראות את עתידי שם, וגם הן מעדיפות מטבע הדברים להתחתן עם מי שמגיע מהעולם שלהן. אני מרגיש אובד עצות. אשמח למענה

אכזבות בשידוכים

אני בחורה חרדית קרוב לגיל ה 30 , מחפשת ומחפשת ולא מוצאת …
כבר ממש קשה לי להשאר אופטימית שיום אחד גם אני אמצא את החצי השני שלי.
בתקופה האחרונה נפגשתי עם בחור שמאד מצא חן בעיני אולם לאחר שבררנו לעומק גילינו על בעיות נפשיות קשות שיש לו
וכדאי מאוד להתרחק ממש קשה לי עם זה כי קשה לי להאמין שהוא לא רגיל כמו שחשבתי וכמו שהוא נראה וגם עד שסוף סוף ראיתי מישהו שנראה הטעם שלי כבר ממש קשה לי לעכל את זה ואני כבר דמיינתי שאני מתחתנת וסוף סוף מסיימת עם הרווקות הזאת מצד אחד אני מודה להשם שאני יודעת מראש וחסך לי צער אחכ … הייתי שמחה לקבל דעה/עיצה/חוות דעת .. משו … פשוט כבר לא יודעת מה יהיה … אם נמצא יום אחד מישהו שהוא הטעם שלי ..

עד כמה הבדלי השקפה חשובים בשידוכים?

הייתי בעבר בקהילה של חוזרים בתשובה/ מתחזקים, עד שהרגשתי שזה כבר לא מתאים לי ועזבתי לשנתיים בערך, כי למדתי במוסדות חרדיים ובסמינר חשוב בדרום.
ואז הציעו לי בחור מהקהילה, בחור טוב, מידות טובות ויר"ש, למד בישיבה טובה (לבעלי תשובה) בירושלים.
רק מה? הוא ספרדי ש"סניק. כך הגדיר את עצמו והוא הולך לפי הרב עובדיה זצ"ל.
אולם, אני אומנם לא אשכנזייה, אבל כן למדתי במוסדות אשכנזיים בבית יעקב (רק בתיכון) ואח"כ בסמינר ליטאי כשנה.
כך שקיבלתי יותר את ההשקפה הליטאית, ופחות מתחברת לסגנון הספרדי.
אבל שזה לא ישמע חלילה התנשאות או זלזול, אלא זאת הרגשתי בנוגע לסגנון ולמנטליות.
ועכשיו כשאני לא לומדת בסמינר הליטאי, אלא חזרתי ללמוד במרכז עם חברותיי מהתיכון (מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטן.) התחלתי לחזור לקהילה. אומנם בהדרגה ועדיין אני מרגישה לא מספיק "שם", וההשקפות שלי די מנוגדות להלך רוח שבקהילה. כמו הנושא של פאה, בחירת מפלגה (ברוח הבחירות הקודמות), הצמדות לקהילה ולרב אחד. (מה שמגביל אם נרצה לעבור לגור במקום יותר חרדי עם קהילה שלאו דווקא היא בעלת תשובה/ מתחזקת.) ועוד.
ומצד שני, כן התחברתי לבחור באיזשהו מקום, רק הנושא של ההשקפה, הסגנון והבלבול הזה בין הקהילות השונות של ליטאים וספרדים, גורם לי להרתע ולעשות חשבון מה באמת אני רוצה ומה מתאים לי.

אני רווק מבוגר וקשה לי מאוד

מה עושים בתקופת רווקות מתבגרת (27 וצפונה) בשביל לא להישבר ולא להישחק הן מבחינה רוחנית והן מבחינת זה שכבר יש סוג של יאוש..
איך כדאי להתנהג או לא להתנהג בשביל לשמור על איזון מסוים ולא להגיע למצב שהיאוש גובר על הכל?

לא מצליחה לשכוח בחור מהעבר

אני יוצאת כבר תקופה עם בחור מקסים ואנחנו בדיבורים על חתונה. מכל הבחינות הוא כל מה שיכולתי לבקש לעצמי, הוא לא מושלם אבל את כל הדברים החשובים יש בו והכי חשוב- ערכי התורה. לפניו (הרבה לפניו) יצאתי עם בחור אך זה מעולם לא הגיע לכדי קשר רציני מכיוון שהוא אינו דתי משום בחינה ולא בחור רציני במיוחד. עם זאת, התאהבתי בו. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים אבל האהבה (או שזו אובססיה??) עדיין קיימת ורודפת אותי. אנחנו לא בקשר כבר שנים אך אין יום שאני לא חושבת עליו. מאז ומעולם ידעתי שהוא לא בשבילי וגם כיום אני מבינה את זה יותר מתמיד אז למה הרגשות האלו ממשיכים לרדוף אותי? אני מאוד מעוניינת בבחור שאני יוצאת אתו כרגע ואין לי ספק שהוא הבחור שעליי להתחתן אתו אבל אני מרגישה שאם הוא היה יודע שעוד יש לי מחשבות יומיומיות על גבר אחר, הוא היה מזדעזע. כבר כמה שנים טובות שדמותו לא יוצאת לי מהראש מבלי שום סיבה הגיונית, כל דבר מזכיר לי אותו, אני מנסה להדוף את המחשבות והחלומות וזה לא עוזר, הוא תמיד עולה. הייתי בטיפול וזה לא עזר. זו תחושה נוראית. מרגישה שנגזר עליי כתיקון לחיות עם האהבה הנוראית הזאת לגבר שלא שווה את האהבה הזו, ושאני עושה עוול לבחור המדהים שאני יוצאת אתו היום. אני לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי אבל הייתי רוצה לקבל התייחסות על דבריי.

ניסיון והתמודדויות בעבודה-האם לעזוב?

לא מצליח ללמוד

אני בחורה מבית חרדי טוב אני עובדת בדירה של נערות בסיכון, כאלו שאין להן בית.
ואני ממש לא יודעת אם להמשיך יש לי שם הרבה ניסיונות מצד אחד ומצד שני אני ממש אוהבת את העבודה אני מרגישה מאד מבולבלת .
הדירה בעיר חילונית ויש הרבה ניסיונות, יש אח לאחת הבנות פה שמנסה להתחיל איתי בכל הזדמנות,
ויש שם אינטרנט בלי הגנה וכל הצוות שם לא חרדי יותר דתי כזה אני ממש מנסה לשים לעצמי גבולות ולפעמים מצליחה ולפעמים לא אני מאד אוהבת את החניכות שלי וממש לא רוצה לעזוב אותם אני יודעת שאם אני יעזוב תעבודה זה יוריד אותי מאד רוחנית כי אני משועממת וזה יכול לגרום לעשות שטויות ואני גם בשידוכים ואני מרגישה שכל עוד אני שם אני לא יצליח להתנתק ולבנות קשר אם בחור רציני ב