הצילו!!! חייבת עזרה ברוחניות!

אני בת 23 , רווקה חרדית
וכל חיי שמרתי על עצמי. תמיד הייתי הילדה הכי טובה. אני בת למשפחה הרוסה
עזבתי את הבית לפני חצי שנה ואני גרה לבד. אני לא יכולה לחזור לבית של ההורים שלי מצד אחד
ומצד שני אני לבד.
במהלך הדרך התחברתי למישהו מהעבודה.
התחברנו עוד ועוד
הוא נהיה הכותל שלי, והכל. הוא חילוני
ואני כל כך רוצה להקים בית של תורה.
עם הזמן הכל הידרדר.
ככל שרציתי יותר להפסיק
כך נסחפנו יותר
עד שגם התקרבנו
אני כל כך זקוקה לאהבה.
אני כל כך נואשת לחום
אני ילדה טובה, באמת.
לא מצליחה להיפרד ממנו.
באה להגיד לו שאני רוצה לסיים את זה
וכל פעם נחנקת
קשה לי כל כך בלי סביבה בלי חברה.
בבקשה תעזרו לי

חרדה מעונש!

אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים ב"ה, והדרך לא קלה. בתחילת הדרך הייתי בן אדם שמח ומאושר, הרגשתי את הזכות שיש לי בצעד שעשיתי, ידעתי שגיליתי את האמת ועזבתי דרך של שקר. קיימתי את המצוות בחשק ובשמחה שאין לתאר, יכולתי להתפלל כל היום ולא רציתי להיפרד מהסידור. הקפדתי על קלה כבחמורה והרגשתי ממש קרובה לה'.
היום, אחרי כמה שנים טובות, אני מתביישת להגיד אבל אני פשוט בן אדם עצוב, בלי שמחת חיים, מרגישה שאני פשוט סוחבת יום ועוד יום. דבר ראשון זה הירידה הרוחנית שבאה, אני פשוט כל כך מאוכזבת איך הייתי פעם ואיך היום, וזה לא נותן לי מנוחה, לא יכולה להשלים עם זה. מתגעגעת לרגעים של קרבת ה' שהיו לי אז.
דבר שני, והקשה והחמור יותר זה פחדים וחרדות תמידיים, יום-יום, שעה שעה. איך הם הגיעו?
אז ככה: ברוך ה' אני אוהבת לשמוע המון שיעורי תורה. בהתחלה הייתי שומעת שיעורים למתחילים (הידברות/ערכים) אח"כ נכנסתי למדרשה ושם השיעורים הם ברמה גבוהה יותר- הלכות, פרשת שבוע, אמונה וביטחון וכו'.. ואחרי כמה שנים במדרשה זה לא סיפק אותי והתחלתי לשמוע יותר ויותר שיעורים בבתי כנסת, מקול הלשון וכד'. ככל ששמעתי יותר, גילתי שאני חיה בטעות. שאתה מתקרב לדת- אז כל הזמן מאירים לך פנים ואומרים לך כמה גדולים הם בעלי תשובה ואיזה צעד ענק עשית וכל הכבוד וכמה ה' שמח ואוהב אותך וכו וכו אבל פתאום אתה מגלה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה שנקרא תשובה, וצריך המון כפרה על מעשים שעשית ולא מספיק רק להגיד טעיתי. לדוגמא רב אחד פעם אמר בשיעור קטע מההאר"י ז"ל על כמה תעניות צריך לעשות על כל מיני חטאים -כיבוד הורים/חילול שבת/ וכו… וזה בכלל לא פשוט. פתאום אני שומעת כמה קשה מידת הדין, כמה מדקדקים עם הצדיקים, סיפורים על צדיקים שדנו אותם בבית דין של מעלה על קוצו של יוד וכאלו דברים שפשוט הפילו את רוחי. אני פתאום מבינה כמה אני חסרה וכמה יש לתקן ומי בכלל יצליח לעשות תשובה שלמה ואמיתית כמו שמתבקש מספרם של גדולי ישראל? האמת היא שאני מרגישה שפשוט "הלך עליי" . לא משנה שאני דתיה, ביום הדין יהיו עליי הרבה תביעות בשמים כי מה לעשות- אין מצב ששמרתי שבת כמו שצריך אפילו פעם אחת, וכמה פעמים שכחנו לברך או ברכנו בלי כוונה, וכמה לשון הרע, וכמה נכשלים בכיבוד הורים וכו' וכו' אדם יודע טוב מאוד כמה הוא רחוק מהדרגה הנדרשת ממנו. וזהו אני פשוט מיואשת, חיה כל הזמן בפחד שפתאום יגיע יום מותי ואני אצטרך לתת דין וחשבון ואין לי מה לומר. זה נשמע מוגזם אבל זו האמת. הסיפורי על בית דין של מעלה גרמו לי לחרדות שלא פוסקות. אני כל הזמן מדמיינת שקורה לי משו, וחס ושלום אני יצטרך לתת את הדין שם ועוד לא הספקתי לתקן ועוד לא הספקתי לעשות תשובה. אני לצערי בוכה אפילו בשבתות כי אני פשוט לא מצליחה לחשוב טוב. כי האמת היא קשה. הדור שלנו אוהב לטייח דברים ולהגיד אין יאוש וה' רחמן, אבל הגמרא בעצמה אומרת "מי שאומר ה' ותרן- יוותרו מעיו" ושמעתי גדולים וצדיקים אמיתיים שמוכיחים ומזהירים מפ

מחפשת משמעות..ולא מוצאת….

מרגישה שיש לי בעיה..
מישהו חכם הגדיר לי אותה פעם בצורה כזו:
"יש לך פוטנציאל אדיר.. את רק צריכה לבגר את הילדה הקטנה שנמצאת בתוכך.. ואז את תראי שיפרצו לך גבולות חיוביות ומועילות שבחיים לא חלמת.. "
הבנתי את דבריו..התחברתי אפילו..
אבל מה??? מה אני אמורה לעשות עם זה??
אני באמת מרגישה שיש לי פוטנציאל..שיש לי יכולות..כישורים..מתנות..אבל לא יודעת איך לממש אותם..איך להשתמש בהם..משהו עוצר אותי..תוקע..כובל (אולי הילדה הקטנה שבתוכי..החסרת ביטחון..הזקוקה להבנה..לאהבה..)
אספר קצת על עצמי..
"צדיק- אבלו בליבו וצהלתו בפניו"..
זו אני..(חוץ מהצדיק..)
כלפי חוץ- אני שמחה..חברותית..חיננית..מוצלחת..בוגרת..בריאה בנפשי..מסודרת בעבודה טובה..ילדים מתוקים..כשרונית..
מה צריך יותר מזה?!?!
בפנים – ריק לי..חסר לי..עצוב..חשוך..קר..בודד..דפוק

החיים עוברים, ומה הספקתי בהם?

אני בן 21. לפני כשנה התחילה לי תחושה של מן פחד מכך שהחיים עוברים ועוברים מהר. שחייתי כבר 21 שנה. שעברתי אותם והם לא יהיו עוד. ושעוד שניה גם הזמן הקרוב יעבור ואני כבר אהיה בן 22 ו-23 וכו… זה גורם לי לא לחיות את ההווה ומאידך כל הזמן להיכנס לעצבות ודכאון על זה שעבר זמן. בשכל אני יודע שזה לא נכון. שצריך לחיות את ההווה. שזאת הסתכלות לא נכונה. אבל בתכלס זה לא עוזר. אני גם מרגיש ריקנות מלא מהזמן. כאילו מנסה למרוח ושלא קורה יותר מדי… יכול להיות שזה קשור? לא נראה לי שזה קשור לתחושת מטרה כי כרגע יש לי תכנונים לזמן הקרוב ואני מתכונן אליהם. חשבתי שאולי קשר ימלא את החלל הזה. קשר עם חבר .. לא יודע.

פחד מוות

אני ממש מפחד מהמוות ומה שקורה אחריו, אני צעיר, אני לא רוצה להתעסק בזה ולחשוב על זה בכלל, אבל המחשבות על הסבל הנוראי שאולי עוברים בגיהנום פשוט לא נותנות לי מנוחה. אני שאלתי את הרב שלי את השאלה והוא אמר לי לא להתעסק בזה. מישהו מוכן לעזור?

נסיון לא ברור!

איך יתכן שהקב"ה מביא לאדם נסיון שהוא ההפך הגמור מהטבע של האדם?
הטבע שטבוע באדם זה להתחתן, להוליד, לגדל ילדים.
בכל אדם נורמטיבי חדור הצורך בשותפות, שותפות קרובה, כח של נתינה ועוד ועוד…
אז זה ממש מטריד אותי, זה לא נסיון וקושי בדבר מסויים שמאוד מאוד קשה, זהו הצורך ההכי בסיסי לאדם.
ואז מה קורה כשבחור או בחורה הולכים וגדלים?
ברור שגם הצורך הולך ועולה וכמוהו הנסיון.
ואז יש תחושה של תסכול גדול והרגשה כזו שלוקחים לך או יותר נכון לא מאפשרים לך דבר שהוא בסיסי.
מבחינתי בהרגשה זה כמעט כמו לקחת אדם רעב רעב ולא לאפשר לו לאכול שזהו הצורך הבסיסי שלו כרגע.
וכיוון שהוא חייב לאכול כדי להשביע את רעבונו אז כיוון שהצורך כל כך חזק הוא מן הסתם, ינסה להשיג את סיפוקו בכל מיני דרכים לא דרכים, ילחם, עד ש- בתקווה שימצא משהו לפני שימות מרעב.
ובהקבלה לכאן- אדם מחפש ומחפש ומחכה ומצפה אבל הצורך נשאר וכיוון שזה מתעכב הוא ינסה להשיג את סיפוקו בכל מיני דרכים ולא תמיד זאת תהיה הדרך הנכונה והישרה, כי שם לא בדיוק הלך והרי הוא חייב.
כי זה כבר לא מגיע מהמקום של הלהתחתן בגיל 20 כי כך מקובל ובגיל 24 להיות עם 2 ילדים לפחות…
זה מגיע למקום של צורך מתוך חסר.
יש גיל מסויים שהנפש דורשת את שלה והגוף מדבר בעד עצמו- זה צועק!
ההתמקדות של השאלה היא על כך שלא מספיק שכך ה' ברא אותו עם הצורך הבסיסי הזה, גם לא מאפשרים לו לחיות ולמלא את צרכיו בכל המובנים אז הוא גם יענש שהוא לא בסדר??
אז מה קורה כאן??????
להוריד בנאדם לעולם עם טבע וצורך בסיסי, לא לאפשר בדרך הטובה והישרה, להגדיל את הצורך לתת לו לחפש ולהגיע לסיפוקו, לפחות החלקי, בדרכים לא כל כך ואז להעניש אותו על כך?! קשה לי קצת עם זה…
ובטח שכאן נעוץ הנסיון, ברור!
ומה קורה כשהרגש עולה על השכל?
כשלא מצליחים להשליט את השכל?
ששום הסבר הגיוני לא מניח לי את הדעת?
זה נשמע כעס וטרוניה כלפי הקב"ה. אז ממש לא! אין לי ספק באהבתו ובהשגחתו אל ברואיו.
פשוט קצת מפריע לי ולא מספיק ברור איך מתנהל שם…

חושבת על דברים רעים

אני מרגישה שזה לא נכון על מה שאני חושבת כל היום. כל הזמן אני חושבת על שיקרה לי משו כלומר שפתאום אני יפול ויזמינו לי אמבולנס..
או שיכאב לי פתאום משו ויפנו אותי. קיצר כל הזמן אני חושבת על דברים לא טובים שיקרו לי. וזה פשוט מפחידדד.
נגיד שאבא שלי חס ושלום ימות ואז אני חושבת מה יגידו עליו בהלוייה…
קיצר אני שונאת את עצמי שככה אני חושבת זה פשוט מטריד…
אולי אני חושבת על הדברים הללו כי אני יודעת שאם הדברים הללו יקרו יתנו לי מלא צומי . לא יודעמ מה לחשוב רק מה שכן זה שתסכימו איתי זה לא צורה נכונה לחיות.
אשמח לתשובה!!!

איך להישאר עם מצב רוח טוב

אני כבר 7 שנים בשידוכים ואני פשוט מרגישה שנגמרו לי כל הכוחות הנפשיים. באמת! נגמר לי מאגר השמחה והחיות אני פשוט חיה על אוטומט וברוך ה' שיש שגרה שלא נותנת לשקוע. אבל הכי גרוע מבחינתי שכל הבית שלי : ההורים והאחיות שלי גם סובלים בגלל זה. אני חושבת שאמא שלי לוקחת את המצב יותר קשה ממני ואני לא מסוגלת יותר לכאוב גם בשבילם.
חוץ מזה אני פשוט מפחדת (כן! מפחדת!) להישאר לבד. אני לא רוצה להישאר לבד. אבל מצד שני אני גם לא רוצה לחיות עם סתם מישהו בגלל הפחד הזה. אני רואה את כל בנות משפחתי והחברות שלי שהן נראות נשואות ומתקדמות בחיים ואני נשארת מאחורה עדיין ילדה של אבא ואמא.
אולי קראתם עד פה ואתם חושבים שאני איזה מסכנה אבל באמת שחוץ מנישואים אני הרבה יותר מתקדמת מכל אלו שסביבי. ב"ה אני מחנכת כיתה מצליחה, עוסקת בתחביבים וכו' אבל למרות הכל אני מרגישה שאין לי כלום ואין לי טעם לחיים כי אני פשוט מרגישה לבד.
אני יודעת שאין לכם אפשרות למצוא לי בן זוג 🙂
אבל יש לכם לפחות עצה איך להישאר עם מצב רוח טוב ואיך לשמח את כולם למרות שהכל מרגיש כ"כ שחור?
(מצטערת אם אני נשמעת טרגית וברור לי שיש אנשים שיש להם צרות הרבה יותר גדולות ואמיתיות אבל מבחינתי כרגע המצב באמת שחור ולא עוזר שאומרים שלאחרים המצב יותר גרוע)

מפחיד אותי להתחתן

אני בחורה בת 20, עדיין לא בשידוכים.
אני שומעת מסביבי על המווווווווון זוגות שבהם הבעל לא טוב לא מבין לא נחמד
הרבה מאד זוגות שהנשים סבלו וזה נגמר בגירושין…
מצטייר לי שגברים זה משא שהאישה לוקחת על עצמה וצריכה רק לוותר על הכל בשביל שיהיה בסדר.
ויוצא שיש בי מין תפיסה כזו שממש מפחיד להתחתןלא ממש רעיון נחמד.
{למרות שבפנים אני רוצה ומבינה שכן…..}
כשיוצא לי לראות או לשמוע על בחורים טובים, בעלי מידות, מוצלחים וכו אני אומרת לעצמי שכניראה זה אחד ל…….. וקשה מאד למצוא כזה דבר ולמה שאני אזכה בכזה דבר מיוחד…

הלב שלי סגור

הוא המשיך את החיים, בנה זוגיות מספר פעמים, והפעם הוא החליט שמצא את האישה של חייו. אוטוטו הוא מתחתן, ואני מוצאת את עצמי עם קשיים, תמיד עסוקה בחיים שלו.
לראשונה הכרתי מישהו (לא סגורה עליו, מה גם יודעת שהוא לא מתאים לי) אך אני מרגישה תקועה. לא מתקדמת, לא מצליחה למצוא זוגיות נורמלית.
ולמרות הכל מרגישה שכאילו הלב שלי סגור לאחר.
המצב לא פשוט לי, הייתי רוצה להיות משוחררת יותר ולהצליח להיות מאושרת…
כי עד עכשיו מרגישה תמיד אבודה, שלא הולך לי ובודדה…
האם זה הגיוני להרגיש ככה,? וקצת לאבד את התקווה לזוגיות?
תודה מראש.