משעמם ועצוב לי בשבתות

משעמם לי נורא בשבת במקום בו אנו גרים אין לי חברות ומישפחה …בעלי רוב הזמן בבית הכנסת ואני לבד בודדה ומשועממת מסתכלת על הקירות ולא יודעת מה לעשות פשוט עצוב לי……איך שמגיע יום שישי כבר מהבוקר אני בוכה ומתיסרת על זה שהנה שוב אני הולכת לסבול… חשבתי לשנות מיקום לעבור דירה אך לא לקהילה כי אני אישית דתיה מאוד פתוחה… אבל גם בלעבור דירה יש לי עיכובים…
אני מאוכזבת מהעיניין שהשבת אמורה להיות עונג ואצלי היא לא…. לפעמים אני ובעלי הולכים למלון כדי להרגע קצת אבל זה לא מתאפשר בכל שבוע….. ילדיי נשואים ולא כולם שומרים שבת והם לא נימצאים איתי תמיד.. מאוד קשה לי כי מצד אחד אני רוצה לשמור ומצד שני אני סובלת מה עושים??

אשתי מזלזלת בי

בשנתיים האחרונות אשתי מתנהגת אלי בזלזול וטוענת שאני לא עושה כלום בשביל הבית בזמן שאהי יוצא לעבודה בבוקר וחוזר בערב (נהג הסעות). כמו"כ היא טוענת שאני לא מרוויח מספיק ושאין עתיד בעבודה שלי.
בעקבות זאת לפני חצי שנה פתחתי עסק ושם הפסדתי 100 אש"ח. אשתי מסתכלת עליי כאפס ותולה בי את כל כשלונות החיים שלה. היא צועקת עלי על כל דבר. לאחרונה החלה לישון בכל הזדמנות ולא מעניין אותה שום דבר שקשור לדת (לא מבשלת אוכל לשבת, רוצה להוריד כיסוי ראש וכו') היא יודעת שזה הדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי כי אני אדם מאד סבלני ואני לא צועק בחזרה ולרוב גם לא מגיב.
אתמול היא פנתה אלי בכעס שהסיבה היחידה שאנחנו לא גרושים זה הילדים.
אני לא יודע מה לעשות ואני ברצינות חושב לכיוון של גט. אבל אני יודע שהיא תהפך לחילוניה מיד וכנל הילדים.
אני צריך עצה דחוף

חסרה לי שמחת חיים

אני נשוי ב"ה לאשה מקסימה ויש לי ילדים. וב"ה אלף פעמים הכל טוב.
יש לי בעיה אחת, בתקופה האחרונה חסרה לי שמחת חיים כל דבר נראה לי פשוט מידי ורדוד וחסר לי המון אנרגיות חיוביות אני מאוד משתדל להסתכל על הכל בצורה חיובית וטובה עם הרבה אמונה בה' אבל זה משהו פנימי שאני לא מצליח להתגבר עליו, אני לא אחד שמתלונן בד"כ ואני מאוד אופטימי (זה האופי שלי) עברתי הרבה בחיים ,התיתמתי מאמי שנפטרה בדמי ימיה ולא היה פשוט, אבל ב"ה התרוממתי והצלחתי להקים בית מקסים אבל אני לא מצליח להתרומם ממש קשה לי עם זה לפעמים אני ממש מרגיש סוג של דיכאון ואני לא מצליח להשתחרר מזה.
מה לעשות? האם ללכת לטיפול? קצת מפחיד אותי ……

מריבות ביקורת וסכסוכים-מה לעשות???

אני ובעלי רבים כל הזמן ריבים קשים לפעמים אני מרגישה תיעוב שנאה וסלידה ממנו . וכל פעם זה גלים כאלה שהרב זה מריבות ופתאום יכול להיות יום יומיים שזה טיפה יותר טוב ואז אני אומרת לעצמי הנה הוא משתנה גם הוא יודע להיות בעל טוב… ואז הכל חוזר…
אני מיואשת מפורקת!!!!!
על דבר שאני עושה זזה נושמת יש לו ביקורת כלפיי בעלי מגיע מבית מאד מאד חשוב ורציני
אבל אני סובלת ממנו אני מרגישה שהוא רומס אותי כל יום מחדש
הוא עובד בעבודה עד 4 כל יום ושהוא חוזר הוא אוכל צהריים ממה שאני מבשלת לו כל יום ונכנס למיטה עם אוזניות ואני לא רואה אותו עד הערב.
אני כל היום עם הילדים והבית ומסתובבת סביב עצמי מרב עומס ( אני גם עובדת)
אני אוהבת לבשל לאפות ומכינה מלא מלא דברים כולם מחמיאים לי מכל כיוון והיחיד שלא זה בעלי ולא רק שלא אלא רק תלונות
איכס זה מה שהכנת אמרתי לך שאני לא אוהב את זה זה מסריח . למה את עושה את זה מה הענין? זה מלוח מדי זה יבש מדי… אחרי שעות שאני עומדת ועושה בשבילו שישמח זה מה שהוא אומר לי מוציא לי את כל הנשמה אני פשןט בוכה ומתפרקת כל פעם.
הוא מבקר אותי על כל דבר אני מפחדת לעשות דברים אני כל הזמן חושבת לפמי מה הוא יגיד איך יגיב וכו.

וגם הוא מסוכסך עם ההורים שלי שהפסיקו לשלם משכנתא שהתחייבו כי לא עומדים בזה ומאז הוא לא מדבר איתם ולא מסכים שנלך אליהם לשבתות אפילו שאני בוכה ומתחננת ללכת אליהם כי אני מרגישה ככ לבד
הוא אומר לי תבכי להם שזה מה שהם גרמו לך.
ומדבר עליהם מילים לא יפות ולא מכבדות שאני אפילו לא יעלה פה
ומדובר במשפחות חשובות מאד…

אני משתגעת!!!!!!
אני מרגישה שאני כבר בדיכאון אין לי שמחה אין לי כח לטפל בילדים קשה לי ככ

איך יוצאים מחוסר אונים שהגוף מרגיש?

איך יוצאים מהחוסר אונים שהגוף מרגיש,
כשבועיים כבר שפתאום התעוררתי על החיים שלי ,
כל מה שלא עשיתי וכל ההתנהגיות והבחירות שלי הכו בי וגרמו לי לפתע ביום אחד פשוט לפול ללא תחושה שאצליח להקים את עצמי יותר ,זה לא עניין של רחמים עצמיים ,אני לא מחפשת שום תשומת לב של אף אחד ,אני לא בוכה לאף אחד ,אני פשוט מרגישה חסרת אונים ,לא רוצה לאכול ,לא רוצה לצאת מהבית ,לא רוצה לשבת עם חברות,לא לדבר עם אנשים בעבודה ,לא להכיר אנשים חדשים וכל מה שאני רוצה זה פשוט להפסיק להרגיש .כל ההנאה שהחיים מביאים לנו לא מעניינת אותי ,אם זה להגיע הביתה אחרי יום עבודה קשה ו4 שעות שינה בלילה הקודם ולהגיע לרגע שהולכים לישון ,לא מהווה לי הנאה ,אני לא מצליחה להרדם , אני לא מצליחה אפילו להעסיק את עצמי בפלאפון או לדבר עם חברים ,זה פשוט מרגיש כמו גיהנום עליי האדמות .פיזית כלום לא כואב לי אבל אני נשרפת מבפנים ,וזה לא עובר ,אפילו לא למשך דקה ביום .ושום דבר לא מצליח להפיג את זה ,אני נורא רוצה שזה יפסיק אני לא מעוניינת שזה ימשיך אבל אני פשוט כבר לא מצליחה ,לא להנות מכלום ,לא לקבל סיפוק מכלום ,לא להתעניין בכלום ,אפילו לא במשפחה שלי ,אפילו לא במה שהיה עושה אותי שמחה פעם כשהיו לי ימים עצובים , שזה האחיינים שלי ,אני לא מסוגלת אפילו לשבת איתם ולשחק איתם ,זה מרגיש לי מעמסה .
אם להסביר את זה בקצרה אני מרגישה כאילו אני מתה והגוף שלי חיי ואני נרקבת מבפנים ואני לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק מעמד ככה .

האם יש טעם לחיות בסבל וכאב?

גדלתי בנסיבות לא פשוטות ומגיל צערי ביותר הבטחתי לעצמי שהעשה הכל כדי להביא את עצמי אחר בחיי באדם בוגר
הורי לא האמינו בברוך עולם (ועדין אינם מאמנים) ואני בחרתי הופך מתוך אמונה ותקווה שכך אוכל לשנות את הנסיבות חיי
לצערי להמרות כל נסיניותי לאחר מאמצים רבים כל מה שעבדתי ולמדתי עברו נלקח ממני ניסתי שוב ושוב לשקם את חיי אך בכל פעם שאני שמחה אפילו במידה מזערית קורה עוד משהו רע ולמרות גילי הצעירי (30 וקצת) אין לי שום דרך לשנות את המצב ואמת שניסתי הכל , זאת שאלתי האם יש טעם בחיים של סבל , כאב, בדידות , כשלון וצער? נאם יכול להיות שהורי צדקו ואין משמעות לשום דבר בעולם הזה ?(טיעון אשר הצדיק את התנהגות הלא פשוטה שלהם) האם יש אנשים שהם מיותרים בעולם ?

עברתי חיים קשים מאד

הורי חזרו בתשובה יותר נכון אבי, הוצאתי מהבית לפנימייה לבתי אבות בבני ברק מיגיל 8 עד היום לא ברור לי מה היתה הסיבה והתשובות שאני מקבל מההורים שלי ומהדודות שלי לא ברורות וגם סותרות אבל מה שאני כן יודע שאבי אדם כעסן מאוד
וגם מרים ידיים על מישפחתו אז תשובה אחת יש לי,הפנימיה היתה מורכבת מצוות שלא ידע לטפל והילדים היו מימישפחות הרוסות הורים גרושים נרקומנים ועבריינים וכמובן כל התיסבוכת המישפחתית השפיע על הילדים בקיצור הייתי בפנימייה לעברייינים מיצטיינים ואני כיבשה בן שיבעים זאבים הייתי בצער גדול סבלתי מחרדת נטישה ועוד כל מיני חרדות למיניהם ויציאות לשבת חופשה רק פעם בחודש ומישם המשכתי לישיבה שלא מרצוני כי אבא שלי אמר לי אין ישיבה לא תיכנס לבית שרפתי את הזמן שלי בישיבות היסתובבתי בהמון ישיבות כי שוב הצוות של הישיבה רק כעס ולא הבין את הנפש של התלמידים חלקם עזבו את הישיבה בגלל היחס המזלזל ואני נשארתי מאוים ומפוחד שהיו אומרים לנו בחור שיוצא לעבוד הוא יקבל שידוך גרוע כעונש משמיים ואז בגיל 23 התחתנתי דרך שידוך לך תבין מה זה האבה אחרי החתונה התחלתי להרגיש שאני כמו מרחף באוויר בתוך בועה לא מבין מה קורה מי נגד מי אישתי היתה קצרת רוח עם הילדים וגם לא היה לה סבלנות אליהם ואני הייתי צריך לתקן את כל מה שהיא היתה מקלקלת לי היה יותר סבלנות איתם כי אני יודעתי מה זה פגיע בנפש של הזולת זה לא משנה מי עומד לפני דאגתי תמיד לשמח אותם ולהרחיק אותם מאישתי ולקח לי המון זמן בערך 18 שנים להבין מה קורה איתי בינתיים דוד שלי ניפטר ואני ניכנסתי לדיכאון מיזה לא ביגלל שהוא ניפטר פשוט בהלוויה שלו כל מה שעברתי עם אישתי שם זה היתפוצץ עברתי בכי עמוק מאוד וגם חרדה ודיכאון מלווה עים מצפון הרוס קיבלתי טיפול תרופ

מאשימה את עצמי כשאני עצובה

אני בת 20 ויש לי זמנים -יותר נכון ימים שבהם אני ממש במצב רוח ירוד, בהרגשה לא טובה, כל הזמן צורך לבכות וכ'ו…הבעיה שאני מאד מאשימה את עצמי בדבר הזה, למה זה קורה לי, מה הקשר עכשיו לבכות, למה התהפכתי היום וכ'ו
נוצר מצב-שחוץ מההרגשה הירודה שלי-אני גם בהמון האשמה עצמית ולא נותנת לעצמי מקום לדכדוך.
השאלה שלי היא האם ההאשמה הזאת נכונה, האם יש צורך בה, האם באמת עליי לעצור את עצמי. או שלהפך ההאשמה היא שמרעה את המצב-ואם כן-כיצד ניתן להתמודד איתה??????
בכללי אפשר לאמר שאני מאד מאד שיפוטית כלפי עצמי, נוטה להאשים את עצמי ולקחת את כל האחריות/הבעיות על כתפיי.
אשמח לתשובה מכם ולעצות להתיעלות.

זקוקה לתמיכה מבעלי אחרי לידה שקטה שעברתי

בעלי מקדיש את יומו לתורה מהבוקר עד מאוחר בלילה.
אני מעריכה את התמדתו מאד, ועוזרת לו כמה שיכולה. כמובן שעול הפרנסה עלי, דבר שתמיד התגאתי בו.
לפני ארבעה חודשים כשהייתי בתחילת החודש התשיעי, עברתי לידה שקטה. מאז משהו בי התקרר. אני חסרת סבלנות כלפי הצדיקות שלו, שמצריכה הרבה כוחות מצידי. אני רוצה אותו יותר מעורה איתי ועם הילדים. אני מעיזה לרמוז לו שאני רוצה שנצא יחד, אך הוא מצידו לא פתוח לדיבורים ומאד נחרץ להמשיך כמו תמיד. אמנם בשלושת החודשים הראשונים אחרי המקרה, הוא היה נפגש איתי כל צהריים והיה חוזר בערב הבייתה. אך מאז שנגמרה חופשת הלידה, חזרנו לשגרה בה אני מגדלת את הילדים לבד, ורואה את בעלי מאוחר בלילה.

אין לי כוח כבר לכלום

פשוט אני מרגישה שהבטריה שלי גמורה ריקה
אני מסתכלת על העולם ולא מבינה מה, לכולם יש כוח לקום בבוקר?
למה רק לי הכל מרגיש עול אין לי כוח לקום , אין לי כוח לאכול,
אין לי כוח להיות בסמינר, אין לי כוח להיות עם חברות, אן לי כוח ללכת למצוא עבודה, אין לי כוח לחשוב על דברים כפים לחופש, פשוט בא לי רק דבר אחד,
והוא להיכנס למיטה ולישון איזה שנה לפחות