מרגיש קרוע בזהות החרדית שלי

אני אברך חסידי, בשנות העשרים. נולדתי וגדלתי והתחתנתי במשפחה מכובדת ובכירה מאוד בקהילה. המיינסטרים של המיינסטרים. משום מה, אני, לעומתם, לא כל-כך גאה ומרוצה עם הזהות הזו.

מצד אחד, אני נושא לבוש חסידי מלא, ומתחזק פרופיל של אברך חרדי מוכשר ומוצלח: יושב בכולל כל היום, נחשב למוכשר ואינטליגנטי מאוד, זוכה לשם טוב, נהנה מסטטוס חברתי גבוה, ומקבל בתדירות גבוהה הצעות לשמש כר"מ בישיבה, ולצד זה גם נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, אותם אני לומד בערב, עם סיום לימודיי בכולל.

אבל – אני לא מרוצה בזהותי החרדית. לא יודע להצביע מתי בדיוק זה התחיל ומה גרם לזה. אני רק יודע שההרגשה הדומיננטית ביותר אצלי, בעיקר לאחרונה, היא נחיתות ובדידות. אני כל הזמן מנסה למצוא חן בעיני העולם. אני גר באזור חילוני, וכשאני הולך ברחוב ועיניים ננעצות בכובע החסידי שמתנוסס על ראשי – אני קופא. אני מרגיש כמו מיצג במוזיאון הלאומי שהתחיל ללכת. זה פוצע. דוקר. הורס. זמן רב עובר עד שאני יכול להתאושש. כשאני קורא עשרות תגובות באתרי החדשות החילוניים, המזלזלים בחרדים הפרימיטיביים, אני פשוט מרגיש לא טוב. פיזית. כשאני בשדה התעופה בנתב"ג ואני עובר ליד חילוני, ורואה את המבט הקפוא והמזלזל, את הפנים שהופכות למנוכרות ברגע שהוא רואה את השחור-שחור הזה שחולף לידו – זה דוקר אותי, משפיל אותי, ומכווץ אותי. והדבר שהכי מתחשק לי באותו רגע, זה לקצץ את כל התפאורה המוזרה ה"מעטרת" את הפנים שלי, ולהרגיש, ולו לרגע אחד, בן אדם נורמלי מן היישוב. אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי כעל חרדי שחור ומצחין. מרגיש בודד בתוך העולם היפהפה והצבעוני הזה. מרגיש כמו שחור פרימיטיבי בתוך עולם של יופי. מתוך מצוקה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה וקוויתי שכרטיס הסטודנט הכחול יביא לי הרגשה טובה, ואתחיל לחוש רצוי בעולם. אבל שום דבר לא עזר. המבטים המנוכרים והמזלזלים ממשיכים לרדוף אחריי. וכשאני חושב שאני הולך להביא לעולם עוד דורות של השחורים האלה – נהיה לי לא טוב…

התסכול אוכל כל חלקה טובה. איבדתי את היציבות. את הביטחון בצדקת הדרך. אם כולם חושבים שאנחנו פרימיטיבים, אולי הם צודקים. אולי באמת אין אלוקים. הרי באמת אין הוכחות אמפיריות לקיומו. שעות אני יכול לשבת ולצפות באינטרנט (לא שירים של מוטי שטיינמץ, אם לא הבנתם לבד).

וכך נוצר לו המחזה הסוריאליסטי הבא: שעה אחת מתווכחים עם החברותא על הפשט ברשב"א בלהט תורני בוער. שעה שנייה צופים בסרטים מאד בעיתיים.. שעה שלישית נותנים שיעור לבחורים. ושעה רביעית קוראים מחקרים של האוניברסיטה… אם זה לא היה הנפש שלי שקרוע לחתיכות, זה היה יכול להיות מצחיק…

מה עושים? איך יוצאים מפה?

טוב לי ללמוד בנחת, למה לי להתחתן?

אני באמת לא תופס מדוע אני צריך להתחתן. כלומר, יש לנו מצוה של פו"ר, אבל זה מצוה שאוכל לקיימה גם בעוד כעשור. בדור שלפנינו היו בחורים שהתחתנו בסביבות ה 30. אמנם זה היה בגלל שלא רצו להתחתן עם בחורי ישיבה, אבל זה לא משנה לעצם הענין.
כמה ששאלתי, חקרתי ודרשתי, עדיין אינני מבין היטב את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו".
לצורך הבנת המצב, אכתוב על עצמי קצת. ובגלל שאני לא מזוהה , אין לי כל בעיה "להתרברב", אבל בכנות, זו האמת. אני פשוט רוצה תשובה ועל כן אני מתאר את עצמי, ובאמת לא מגזם.
אני ב"ה זוכה לישב באהלה של תורה. גדלתי בבית רגיל, אבל אני הקצנתי מאד לתורה. כלומר כיום לא מענין אותי דבר חוץ מתורה, אולי קצת פולטיקה פנים חרדית.
אני רואה חברים מסביבי מתעניינים בספורט, סרטים, בגדים, וכו', זה פשוט לא מעניין אותי בכי-הוא זה.
אני בורח מהחברה, כי אני חושב שזה מפריע לי להתעלות.
יש לי סדר יום שאומר כל רגע פנוי ללמוד. [אפילו קניית בגדים, נעלים וכו', אני כמעט לא דורך בחנויות. אבי היקר תמיד מביא לי הכל עד הבית].
אני לא אוהב ללמוד בהיכל הישיבה. כי מדברים ויש נייעס וכו'. אני בורח לבתי מדרשות שקטים, יושב למדי לומד, והרבה הרבה כותב.
אני לא לומד עם חברותא בכלל. החברותא שלי זה המחשב. (מוגן לגמרי ב"ה – אם תשאל היאך הגעתי לאתר "אקשיבה" התשובה: בגלל הספר שהוצאתם… אילולי הוא לא הייתי מגיע לזה כנראה לעולם… ובעיקר בגלל שזה חסום בסינון שלנו, והצלחתי להשיג דרך מחשב אחר את המייל שלכם, כך שאת התשובה לא אראה באתר אלא במייל).
יש לי דרך לימוד עצמאית.
אקיצר, כיף לי. אני נהנה מהלימוד. (אני יודע שזה יחסית נדיר. אבל זה לדעתי בגלל שאני כותב במחשב. וזה נותן לי סיפוק, כל יום אני רואה מה חידשתי, מה הוספתי וכו'.
למה לי להכנס ל"ריחיים על צווארו"? אני יודע את הגמרא "הא לן והא להו", אבל בכ"ז, א"א לכחש שזה "ריחיים על צווארו".

עוד נקודה. לפני שנה חשבתי להתחיל שידוכים, ובאותה תקופה היה לי ירידה בשמירת העיניים. אני סבור שזה טבעי. אני מתחיל לחשוב על שידוכים, אז אני פחות שומר על העיניים. יש איזה "מורה היתר" לא נכון ש"זה לצורך". מקווה שהובנתי.
אחר כמה ימים כאלה, כמובן שכל עבירה מביאה צער ועגמ"נ. החלטתי לדחות שידוכים עוד שנה. והכי הוה.
כעת אני חושש שוב שמא חלילה שוב אפול לזה אם אתחיל שידוכים. זה נסיון קשה. כלומר, כל אדם שרואה אשה נאה ברחובה של עיר, העין מושכת, וזה טבעי, וזה מלחמתינו עם היצר. בדרך כלל זה לא קשה לי כל כך, אני פשוט מסיח דעת, חושב על מה שלמדתי היום וזהו זה. אבל אם הראש לא מונח בלימודים, אלא בשידוכים, וכך המצב שמתחילים שידוכים, ממילא בהכרח שיהיה קשה לי ללמוד והפועל יוצא זה שמיה"ע והמחשבה.

עוד נקודה. אני סבור שיש לי הרבה מה לעבוד על מידות. על בנ"א לחבירו. לשם דוגמא, היה לי וויכוח עם אמי שתחי', באמת לא משנה מה היה הנושא, ובגלל כך תקופה ארוכה לא דיברנו. הייתי בגלל זה בצער על הצער שאני גורם לאמי, מצד שני "לא יכלתי" לבקש סליחה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. רק בערב יו"כ העזתי.

במהלך תקופה זו חשבתי לעצמי, מה יהיה אם חלילה אסתכסך עם אשתי? וזה הרי אמור לקרות מטבע הדברים, א"א לומר ולהניח שהכל יהיה חלק לגמרי.

ארחיב עוד. בביתי כמעט לא ביקשו ממני עזרה בבית. בכלל. אפי' לגהץ זה רק אם שכחו או לא הספיקו. מה יהיה כשיהיה לי בית? הכל יהיה מוטל על האשה בלבד? זה בודאי לא הגיוני. מצד שני זה יהיה לי בודאי מאד קשה.

בעלי פחות מלומד ממני

אני מפחדת שאתחיל לאבד כבוד אליו. ידעתי על זה לפני החתונה, ראיתי שהוא לא פותח ספר, גם לא באנגלית, והיה לומד הכל באיטנרנט, וזה מאד הציק לי והתלבטתי אם להתחתן והוא אמר לי שהוא מאד אוהב ללמוד אבל תנאי החיים לא נתנו לו את מנוחת הנפש וכו’. בסדר, אני מקבלת את זה. אבל מה עכשיו עוצר אותך? יש לך אשה סוף סוף אשת חיל שחיפשת כל השנים האלו, שעושה הכל בבית כדי להקל עליך ללמוד ולצאת לתפילות וכו’. אז נכון שעכשיו הוא גם מבוגר יותר, וקצת קשה יותר לרוץ לכל מנין ולחפש שיעורים מתאימים או למצוא חברותא שיכול להתאים לו. אבל, לכל הפחות לפתוח ספרים בבית (לא חסר) ולדבר איתי על מה שלמדת, ולא על פוליטיקה ועל מה שקרה בעבודה רק. טוב, אז אחרי כל המידע הזה, השאלה שלי היא:
א. האם לעזוב את זה ולהמשיך את הלימוד שלי בלי לשתף אותו כדי לא לתת לו הרגשה נחותה?
ב. בשבת אני רוצה דברי-תורה ממנו, אז אם לא בא ממנו, האם להתחיל? ג. חשבתי אולי להזמין זוגות כמונו לסעודות שבת שאולי כך יתפתחו שיחות תורניות אבל הוא כל הזמן לא רוצה. ואומר שבשנה הראשונה עדיף לא להזמין וכו’. אני חושבת שזה בגלל חוסר הביטחון שלו. האם לעזוב את זה? אני מרגישה מבודדת חברתית. אגב, ילדינו מחוץ לבית, כך שרוב הזמן אנחנו לבד. אני רוצה שהוא will inspire me אבל זה לא קורה. אשמח לעצות. מקוה שלא הלעטתי במידי פרטים אבל נתתי לך מה שחשבתי שחשוב מאד.

כמה אפשר להיות בישיבה?

האמת, כבבר נמאס לי מהישיבה, מהכול, למה צריך כ"כ הרבה זמן להיות שם?

למעשה אני מאמין שהכל מאיתו יתברך, אבל לפעמים אני פשוט לא מצליח להבין מה הוא רוצה. אם אני מנסה לקום בבוקר וממש לא מצליח בכך, אם אני מחפש חברותות טובות ופשוט לא מוצא, אם אני כ"כ רוצה ללמוד עוד ועוד ופשוט לא מצליח, אז מה הוא רוצה ממני?
בגדול אפשר לומר שהיו לי שנים טובות ומצוינות בהם היה יותר קל והכל היה הרבה יותר פשוט, אבל יחד עם זאת כמעט כל חברותא שהיה לי לקראת סיום הזמן בשלב כל שהוא הודיע שלמעשה מבחינת כישרון חדות וחריפות הוא היה ממשיך איתי, אבל הזמנים לא כל כך קבועים… א"א להמשיך כך.
ניסיתי הרבה לשלוט בעניין של השינה, ללכת לישון בזמן לקום בזמן אבל תמיד בסוף הייתי נסחף עד אמצע הלילה לאורך זמן מה שגרם בסוף לחוסר יציבות בזמנים. התוצאה היא שאומנם בגדול אני נהנה לשבת וללמוד אבל אין כ"כ אם מי. גם לאחר שפחות או יותר השתלטתי על נושא השינה, אומנם לא לגמרי, משום מה עדין לא הולך לי, משהוא שמימי חוסם אותי בכל צעד שאני מנסה לצעוד…
אני מידי פעם שואל את עצמי מה הקב"ה רוצה? שאני כל בוקר ישכב ויראה סרטים? שלא יהיה לי מה לעשות חוץ מלהרהר בחטאים? הסדר בצהרים פחות או יותר מסודר, אבל תכלס רוב היום אני מחפש תעסוקה… אני חושב שיש לי פוטנציאל גבוה אני פשוט מחפש רק לממש אותו. מבחינה חברתית אני מסתדר מצוין אני נהנה לדבר ולצחוק ואולי כולם חושבים שדי טוב לי, אני די טוב בלהטעות… אבל תכלס המצב ממש גרוע.
אימי ביררה אצל אחד הרמי"ם מה מצבי בישיבה (לקראת שידוכים) והוא ממש שיבח אותי, דיבר על ההשקעה על הכישרון אומנם ציין שיש איזו בעיה אם זמן הקימה אבל הכל מצוין, אחרי החתונה כולם קמים בזמן, הכל בסדר. והוסיף, שזה נראה שהחלטתי להשקיע כבר אחרי החתונה ובישיבה כבר נמאס לי. זה אולי נכון, אבל אם רק תיהיה לי את ההזדמנות לנסות להתקדם ברור לי שאקפוץ עליה בשמחה רק היא פשוט לא קיימת.

מותר לי לקרוא ספרים חיצוניים בתחום הפסיכולוגיה?

רציתי לשאול אני למדתי המון דברים בתחום נפש האדם ומושך אותי לקרוא על קרל גוסטב יונג תלמידו של זיגמונד פרויד ולא רק עליו אלא מפרשנים את התיאוריה שלו כמו "רות נצר" "מיכה אנקורי" ועוד רבים, אני מציין שכבר קראתי המון […]

בני מייחל למתיקות בלימודו

ללא ידיעתו של בני בן ה18 שמעתי אותו מתפלל ,הוא ממש בכה שאין לו מתיקות בלימוד ולמה לו חיים ,יצויין שבני צדיק גדול עבד ה' בכל מאודו,מאד כאב לי ,איך עלי לנהוג?

חוסר סיפוק עצמי בישיבה

אני יודע ללמוד, אבל בזמן האחרון אין לי חשק ללימוד ויש לי סמארטפון עם אינטרנט פרוץ ואני מבין עד כמה זה רע אבל קשה לי לזרוק את זה ובכלל אני מרגיש חוסר סיפוק
אני מרגיש שלשבת בישיבה ללמוד זה להתבזבז אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו גדול יותר.

לימוד תורה בנושאים שהצנעה יפה להם

מצד אחד יש חיוב ונשמרת מכל דבר רע שלא להרהר הרהורים ומצד שני על כל צעד ושעל אנו מתעסקים בעיון בתוך הבית מדרש בדברים שיכולים לגרום הרהורים.

על היצר הרע נאמר משכהו לבית המדרש והנה בתוך בית המדרש נחשפים לדברים שגורמים לגרות את היצר הרע.

לימוד מקצוע בנוסף ללימוד התורה הקדושה

לפי ההשקפה החרדית, הגברים לומדים תורה בלבד החל משנות התלמוד תורה, עובר בשנות הישיבה וכלה בשנות הכולל. יש לי מספר שאלות על כך: ראשית, מה בנוגע לבחורים שלא מסוגלים לשבת במשך שעות וללמוד(בעיות קשב וריכוז לדוג') או שאין ביכולתם הקוגניטיבית ללמוד. למה הם ממשיכים במסגרות האלה ומרגישים סוג ג' ומפסידנים, בשעה שהם יכולים להתפתח ולהיות מספר אחד בתחום כישרונותיהם? (לכל אחד יש איזשהו כישרון מתנת שמיים)
ויותר מכך, מי בכלל קבע שלכל נשמות הגברים יש תפקיד אחד בלבד והוא לימוד בישיבה/ כולל , יש תפקידים רבים וטובים אחרים.
2. מצויין במקורותינו שאין תורה בלי דרך ארץ ומי שאין לו אומנות סופו שיגנוב וייבטל מהתורה ושחייב האב ללמד את בנו אומנות. אז מה עם כל הטיעונים הנ"ל.
* אני יודעת שאפשר להשיב שכשהנערים צעירים הם עוד מבולבלים ומנוערים מאחריות, ושבכל מצב אפשר לצאת לעבוד במידת הצורך. אך המציאות היא ההוכחה הטובה ביותר שלא כך המצב ,קשה לגבר שלא למד בכלל מקצועות חול להשלים חומר לשם לימודים אקדמיים.(אני יודעת שיש מכינות ומלגות) ובכלל כשמשפחה מגיעה למצב של צורך פרנסה גדול כיצד יצא הבעל לשלוש ארבע שנים של לימודים מסיביים? (כמובן שישנן עבודות תורניות ותחומים נוספים אך הם לא מכניסים כמעט כלכלית)
למה פשוט מתנגדים להכנסת לימודי חול או לימודי מקצוע במסגרת הישיבה הגדולה, בסביבות גיל 19/20.
חשוב לי מאוד להדגיש שאיני שואלת בשביל לקנטר אלא מעוניינת לקבל תשובות כנות. אני עומדת בצומת דרכים לפני שידוכים וחשוב לי לגבש לעצמי עמדה כדי לתאם עם בן הזוג ולחנך כך את הילדים.

רוצה לעבור ישיבה ולא מרשים לי

ני קשור לחסידות מסוימת וגם כל משפחתי המורחבת שם, נוח לי שמה ויש לי חברה טובה, אולם היות שכבר הגעתי לגיל שבישיבה של החסידות כבר התחתנו, לי אישית יש רמזור אדום [אחי הגדול עוד בשידוכים] כנראה שלא אתארס בשנה הקרובה.
הבעיה שברצוני לעבור לישיבה גדולה אחרת בחוץ לארץ להמשיך ללמוד, אבל האדמו"ר לא מרשה לעזוב את מוסדות החסידות.
זה כואב לי מאד ואני מרגיש שהוא לא מבין כלל אותי ואת הבעיה, הוא מסתכל עלי כמספר בחסידות, ההורים שלי לא יכולים לעזור, הגם שמבינים אותי טוב.
אני מאד שבור ומבולבל לא יודע מה לעשות…