היש הוכחה לקיום הא-לוהים?

ההוכחה שא-לוהים קיים מוצגת בדך כלל על דרך השלילה: הרי חייב להיות משהו שקדם להכל, ובסוף השרשרת אותו "משהו" הוא הא-לוהים. בדרך זו כל השאלות שקיימות על א-לוהים – כגון "איך הוא חי", "באיזה זמן", "מה הוא", "מה היה לפניו", וכך הלאה – מתורצות בצורה שאנחנו פשוט לא יכולים להבין, כי השכל שלנו לא יכול לתפוס שהאמונה מתחילה כשהשכל נגמר. במקום לתרץ תשובה כזו, אפשר פשוט להישאר בשאלה: הרי תמיד עדיף שאלה טובה על פני תירוץ חלש.

מה ריבונו של עולם רוצה ממני?

החיים שלי קשים מאד!
מאז שהייתי ילדה עברתי אסונות קשים שמעטים האנשים שהתמודדו איתם,

המשפחה שגדלתי בה, הזוגיות שלי שהתפרקה, הילדים שאין לי, הפרנסה שמבוששת מלהגיע.

מה אלוקים רוצה ממני?

מנסה להבין את קיום האלוקים

טענה אמונית מקובלת טוענת שלוגית חייב להיות אלוהים בגלל שהעולם כל כך מורכב שקשה להאמין שנוצר יש מאין. לכן ברור שיש מי שברא אותו.
אבל אם נלך על בסיס אותו הגיון הרי שגם אותו גורם נברא על ידי מישהו. שהרי הוא כל כל חכם ומושלם שלא יכול להיות שנוצר יש מאין.
ואמנם, תשובה מקובלת מנסה לענות שאנחנו לא יכולים להבין בתפסיתינו את האלוהות לכן ההנחה דלעיל שגויה. אבל זאת התחמקות. משום שגם אם אני לא מבין את האלוהות הרי שהיא קיימת (יש) והרי שמישהו היה צריך לברוא אותה. גם אם היא עליונה עלי.
וטענה שאומרת שהוא היה הווה ויהיה לא סותרת את הבעיה שהרי עדיין היה להווצר איכשהו. ואם נאמר שתמיד היה הרי זה סותר את ההגיון והלוגיקה. והרי טענתו של קאנט שלא ניתן להוכיח את קיום האל או את אי קיומו הוכחה. ולא נסיונו של הנשר הגדול.
אז מה איך פותרים את הפלונטר?

מי אמר שהתורה היא האמת?

איך אפשר להאמין בתורה אף אחד לא אומר לנו שהיא נכונה ב100 אחוז ושלא שינו אותה איך אפשר להאמין שהתורה היא הדבר הטוב ביותר בשבילינו כשאנחנו רואים כמה אתאיסטים נהנים מהחיים ולא דואגים כל הזמן מעבירות ומגהינום

אפשר להיות קרובה לה' בלי לקיים מצוות?

אני מרגישה שהאמונה שלי בה' הרבה יותר גדולה וחזקה, כי אני חושבת עליו כל היום, אני מדברת איתו, (לא בתפילה, אלא בדיבור ממש), אני מייחסת לזכותו הכל, אך מצוות אני כמעט ולא מקיימת.
וזאת לעומת אנשים שעושים מצוות מתוך פחד/הרגל (מבחינתי זה הדבר הגרוע ביותר) או כל מיני סיבות כאלה ואחרות.
אז מה הטעם בעשיית מצוות כך?
אני חושבת שבדרך שלי אני הרבה יותר קרובה לה' מאשר אנשים המקיימים מצוות.

לא מרגישה מאמינה מבפנים

תמיד הייתי שומרת תורה ומצוות באדיקות עשיתי דברים שלא ביקשו ממני אפילו ולפעמים כעסתי על הורי שהם לא מספיק דתים אבל בתקופה האחרונה החלו לבוא לי שאלות… אולי זה בגלל שהכרתי יותר את משפחתי וראיתי שהחיים שלהם אולי יותר טובים או אולי בגלל שהתחלתי לחשוב באמת על הדברים… פתאום נראה לי שטויות לחכות בין בשר לחלב ולשמור שבת נראה לי מיותר למרות שאני רואה את היופי בשמירת שבת יום שבו לא עובדים יום משפחתי כזה וזה נראה לי מיותר כל ההלכות והדיקדוקים שסתם הופכים את השבת לבלתי נסבלת כמו למשל שאסור למרוח קרמים אסור להתקלח במים חמים להדליק אור וכו…
אני אמנם עדין דתיה מבחוץ בגלל שאני מפחדת מהתגובה של הסביבה אך מבפנים משהו קרוע… אני יודעת שאם אני יהיה בחו"ל למשל לא היה איכפת לי ללכת עם מיכנס ולאכול לא כשר וכאלה בקיצור לא מאמינה בשמירת תורה ומצוות לדעתי יש השם אבל הוא הביא את עשרת הדיברות והתנ"ך זה ספר היסטורי בלבד (אני בהלם מעצמי על שכתבתי את זה עכשיו כי אני תמיד מנסה להדחיק את זה)

שאלה על אמינות התורה

האמונה בתורה מתבססת על המסורת בקיומו של מעמד הר סיני שבו התגלה אלוהים לכל העם ונתן בידיהם את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ, מאז, התורה וזכר האירוע עברו במסורת מאב לבנו. העניין הוא שבספרות חז"ל מוזכרים מקרים בהם נשתכחה התורה או חלקים ממנה מישראל עד שנמצאה מחדש או שחכם כלשהו לימדה מחדש

רוצה להרגיש קרובה לה'

אני בחורה שמבחינה תורנית נחשבת חזקה מכל הבחינות: צניעות, התנהגות, למידת תורה וכו וכו.
ואני באמת מאד קרובה לבורא עולם, והחלום הכי גדול שלי, הוא להיות עבד ה' בכל בחינה שהיא.
אממה, היצר הרע משתלט.
לפעמים אני מרגישה ככ קטנה ליד הרגש, ליד היצר. כאילו שהוא מושל בי ולא אני מושלת בו.
המוח אומר לי ׳****, זה לא טוב לך. זה לא בשבילך. אל תתקרבי לשם׳, לעומתו, היצר מוליך אותי לשם.
יש מקרים עצובים ברמה שאני אפילו לא מנסה להתמודד עם היצר, ברור לי שהמלחמה אבודה מראש ואני נכנעת.
זה מעציב ומדכא אותי, וכמובן מונע בעדי להיות עבד ה׳.
אני דוחה הכל, שחרית.. ואז מנחה.. ואז בימים טובים אני תופסת את עצמי בחמש דקות האחרונות ומריצה ברכות השחר ומנחה בלחץ אטומי שאפילו אם ממש אשתדל, לא אצליח להתכוון למה שאומר מרוב מהירות הקצב.. ולפעמים אפילו צריכה לעשות ערבית כפולה.
וכמובן כל זה מהול ברגשות אשמה ורצון להשתנות, מה שמעלה חרס בידי כל פעם מחדש.
ויתר על כן, כל פעם שאני נכנעת ליצר אני מאבדת עוד מעט מיראת השמים שלי, ואני מרגישה את זה.
פתאום העניין של ׳שויתי׳, של צניעות מול הקבה כבר לא קורה. כאילו הפסקתי לפחד.
אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. נמאס לי להיכנע ליצר הרע ואני כמהה ליראת שמים אמיתית, כמו שהייתה לי לפני, כשידיי היו מסתירות את פני במהלך כל התפילה כי הייתה לי התחושה הממשית שהוא עומד למולי..

לא מרגיש מאמין

מה לעשות שאני פשוט לא מאמין בכלום אגב קראתי המון בפרי אמונה אבל האמונה היא מבפנים ואני פשוט לא מצליח לשכנע את עצמי להאמין קראתי המון ספרי פילוסופיה ואני די אוהב את הדבר הזה שאני יכול לחשוב על כל דבר […]

מה עונים על שאלות באמונה?

אני דתייה שלומדת בבית ספר מעורב, אני רואה סביבי חברים רבים שחזרו בשאלה, אני חוששת שגם אני עלולה להיות מושפעת מהם. וגם לא תמיד יודעת לענות בדיונים בנושאי אמונה, איך אדע מה לענות להם ומה לענות לעצמי?