התקפי כעס שנובעים מכעס על הקב"ה ועל החיים כולם

אני בעיקרון מאובחן כחולה סכיזופרניה. הבעיה אצלי שכשאני מתחיל להיות לא מרוצה ממשהו בחיים- מחכה הרבה זמן בתור וכדומה, אני מתחיל להתמלא בכעס על החיים ועל הקב"ה, וברצון לא לחיות, ובעקבות כך אני נהיה מוצף מחשבות והרגשות רעים. אני לא יודע איך אפשר להתמודד עם זה, ואני נהיה מיואש לגמרי. אני מבקש ומתחנן שתציעו לי איזו עזרה, כי אני במצב מיואש מאד. סליחה על הבלא

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה…

הפסוק הזה ככ נכון במקרה שלי שזה עצוב!
כשאני כועסת אני מרגישה שאני כועסת על בורא עולם
שכביכול מעניש אותי על משהו
וזה מפחיד אותי
למה במקום לפנות אליו שיעזור לי
אני כועסת?
בעלי כל כך ההפך מימני שאני מקנא
כשבא לו דבר לא טוב הוא טוען שזה כנראה
מגיע לו על משהו מסוים והוא מנסה לראות איך
הוא יכל לתקן ומה הוא יכל לקבל על עצמו
אבל אני בדיוק ההפך!
בעלי אומר לי לקרוא תהילים ואני כל כך לא בכיוון
ברגע של כעס
זה נורא והייתי רוצה לשנות חשיבה
איך עושים זאת?
איך מתקרבים לבורא עולם?

רוצה לדעת לכעוס

גדלתי בבית עם הרבה לחץ, מתח וכעס. בתור ילדה הייתי נבהלת, נלחצת, משתתקת וננעלת בתוך עצמי.
היום אני מרגישה שאני לא יודעת לכעוס. אני ממש מפחדת לכעוס, מפחדת לתת לזה מקום ולאבד שליטה. אבל הכעס נשאר כלוא בפנים ופוגע בי. מרגישה שהלכתי לקיצוניות השניה אבל נחנקת מהכעס העצור ואין לו פורקן בצורה מאוזנת ושפויה..
מרגישה שאני צריכה ללמד איך לכעוס, איך לכעוס באמת ובקטע טוב.. 😉 כי הכעס בא לכיווני ופוגע בי אישית מאד.

בעלי כועס עלינו כל הזמן

לבעלי יש מידת הכעס בצורה ממש חזקה, הוא מגיע מהעבודה וישר מתחיל לכעוס על הילדים, עליי, צעקות שנשמעות בכל הבניין אבל זה לא מעניין אותו, אני מתחננת אליו שלפחות יהיה בשקט, שיגיד מה שמפריע לו בצורה יפה, הבעיה היא שכל דבר מעצבן אותו, אנחנו הולכים על ביצים בבית, יש לנו שני מתבגרים בבית והוא בכל פיפס צועק, משפיל, אומר מילים מעליבות ואם אני מבקשת שיפסיק הוא כועס עליי שאני הולכת לטובת הילדים ומה שקורה שהילדים ישר מסתגרים בחדרם.. הבן אמר לי מספר פעמים שהלוואי שנתגרש.. הלב נשבר לי על הילדים וגם על עצמי שיש לי ביל לא תומך שרק מחפש לפרוק את הכעס שלו בכל הזדמנות מבלי שיהיה אכפת לו איזה נזקים נפשיים הוא עושה לילדים שלנו..
ניסיתי ללכת איתו לטיפול זוגי-לא עזר, סדנה לשליטה בכעסים-לא עזר, מה אני יכולה עוד לעשות? נראה לי דהוא צריך ללכת לפסיכיאטר לקבל כדורים כי הוא ממש מתנהג כאילו יש לו בעיה נפשית. דברים שאדם אחר לוקח בקלות הוא לוקח הכל קשה וממרר לנו את החיים. וכמובן שכתוצאה מכף גם הילדים טעונים, רבים אחד עם השני, קללות צעקות ומה לא ואני מרגישה שאני פשוט עומדת להשתגע.

הסתרה ושקר בתוך המשפחה

הגיע לידיעתי שאחי ואמא שלי הסתירו ממני ושיקרו אותי, הם עדיין לא יודעים שאני יודע ,אני פגוע קשות ולא יודע איך להגיב לכך שמצד אחד שיבינו כמה נורא מה שעשו איבדתי את האמון בהם ומצד שני לא להגיע לניתוק יחסים חלילה.

התלבטות אם לבטל ארוסין

הוא חם מזג עצבני וכל ריב מקלל אותי ואת ההורים שלי
לפעמים אני מוצאת את עצמי בוכה שעות רק כדי שהוא יודה שעשה טעות ועדין תמיד חושב שצודק
אני נכנסת להרבה דיכאונות בגללו הוא ממהר לקלל אותי ואת ההורים שלי ולהגיד מילים קשות שאני מתביישת לציין פה

אוירת כעס בבית

מאז ומעולם הייתי האדם הכי רגוע שיש.
היה אפשר לספור על יד אחת את הפעמים בהם יצאתי משלוותי.
בזמן ההכרות שלי עם אישתי היקרה לי מאד היא הציגה את עצמה כבעלת "פתיל קצר" – כלומר ידעתי למה אני נכנס.
ואכן ככל שהכרתי אותה יותר הבנתי את משמעות הדבר 🙂 היא היתה מתרגזת על שטויות ופועלת לא מעט פעמים מהבטן.
היה לנו מעיין כלל "היא מתרגזת – אני נשאר אדיש – ואמור להרגיע אותה" ובאמת הזוגיות פרחה האיזון בנינו החזיק יפה.
אך בשנתיים-שלוש האחרונות התחלתי בעצמי לכעוס ולצאת משלוותי גם בדברים שלא שווים את הכעס.
מוצא את עצמי אחרי כל כעס אוכל את עצמי וממש מתייסר (מרגיש כאילו התרגלתי שלכעוס זה בסדר).
הכעס מופנה כלפי הילדים או כלפי אישתי (שלוקחת את זה קשה) דבר המשרה אווירה לא טובה בבית.

לצערי כשאני מנסה לנטרל את הכעס, אני ביחד עם זה מנטרל עוד רגשות (חיוביים כמו הדאגה והאהבה).

ערך עצמי נמוך

אני בעל תשובה כמה שנים היום אני חרדי יש לי בעיה עם כמה דברים שגורמים לי ליפול לכעס
יש לי מגבלה,אני נמוך וצולע ובעל עודף משקל גדול, המראה שלי ממש מוזר וגורם לי להרבה בזיונות מהצד וצוחקים עלי וזה גורם לי אי נעימות לכל מקום שאני הולך, נכון שאני עושה הרבה מסירות נפש ממשיך הלאה בחיים ומסתובב בחוץ והולך לבית כנסת ולכל מקום ומתגבר על זה אבל קורה לי פעם בכמה חודשים שאני נופל מזה וגורם הרבה חלישות הדעת אני בן 29 רווק והגעתי למצב שקשה לי כבר לסחוב עם הבעיה הזאת ולקבל את זה באהבה כי לא מצאתי פתרון לזה והלכתי לכל מיני רופאים ואין פתרון זה גורם לערך עצמי נמוך .
קשה לי לשבת בשולחן בשבת עם משפחה או במקום אחר או להיות בשיעור תורה וכולם מסתכלים עלי זה גורם עוגמת נפש בגלל הכעס שלי בא מתוך נקודת חולשה לא יציב בדעתי ולא בטוח ביכולת שלי לאכוף את הכללים והמשמעת בגלל שאני בחוסר בטחון קשה לנהל תקשורת טובה ולא להתרגש מאנשים שקרנים וצבועים כמה שלמדתי את כל התורת המוסר ואני מדבר עם הקב"ה ומתבודד כל יום
בגלל הבעיות שלי קשה לי לשים פס על כולם ולנהל תקשורת טובה נכון שאני בנאדם טוב ורגיש ורוב הצלחה שלי שיש לי רצון טוב והקב"ה עזר לי הרבה בחיים וכל הצלחה שלי בזכותו הגעתי למצב שאני אובד עצות והלכתי לרבנים אף אחד לא נתן לי פתרון לזה פשוט חבל על הזמן זה מפריע להתרכז ללמוד מוסר להיות בנאדם חכם יותר ולהתנהג בחוכמה ולא לתת לאדם שמולי לעשות ממני כזה קטן ומסכן קשה להיות בבטחון ובשליטה עצמית זה פוגע לי בשידוכים ולא בא לי להתחתן אני מפחד להתחתן בגלל שיש לי בעיה בעיניים
מחילה שלא רשמתי כמו שצריך פשוט אני מבולבל ולא יודע כבר לזרום עם זה בחיים שאין לי עצה לזה
אני יודע שהתפילה היא הפתרון אבל אין לי זמן יש לי דברים אחרים להתפלל ומשקיע זמן על קדושת הברית ואני מוותר על להתפלל הבעיה בעיניים בשביל להיות נקי מהתאווה הזאת ואני שמח שאני מתפלל ועובד על זה

ילדות קשה

כשהייתי ילדה חוויתי היתעללות פיזית ומילולית מצד אבי,הוא היה אלכוהוליסט קשה וכך גם אימי, הוא היה מרים יד עליי ועליה בכל יום ויום. ,היא הייתה מביכה אותי כשהייתה שיכורה ליד שכנים וחברים ותמיד נתנה לי הרגשה שמעולם לא אהבה אותי, היו ימים רבים שנאלצתי להישאר בבית בגלל שפחדתי שתיברח, אימי ואני לא היינו קרובות כלל היא הרגישה לי כבן אדם זר,כשהיא הייתה שיכורה היא תמיד הייתה צועקת עליי שאני אינה ביתה,שמעולם לא רצתה אותי,שאני טיפשה,מכוערת וכדומה.. אבי היה גרוע מימנה, הוא תמיד היה צורח עליי על כך שאני חלשה,שאני לא מספיק טובה, הוא היה זורק עליי תיקים והיה מאיים עליי שיעיף אותי מהבית. ישנתי ברחוב לא פעם אחת.
סבלתי אז משינאה עצמית ברמה קשה, תמיד חשבתי במוחי שאני לא מספיק טובה כמו כולם ששום דבר לא מגיע לי שאף אחד לא אוהב אותי שאני כלום בעולם הזה, אף אחד לא ידע על מצבי בבית אז גם סבלתי מבדידות, הייתי מגיעה לחדרי ויכלתי לבכות במשך שעות על חיי הקשים ודקה אחרי זה לצאת כאילו כלום לא קרה, בימים שלא יכלתי להסתיר את הפציעות ממכותיו של אבי היו שואלים חבריי מה קרה לי בגופי,הייתי ממציאה כול מיני שקרים לא הגיונים שהרחיקו אותי מהם וגרמו לי להסתרות רבות על חיי. עד היום אף אחד אינו יודע מה עברתי אז.
כיום גדלתי כבר ועזבתי את הבית, אני גרה עם חברה בדירה, אני לא בקשר טוב עם הוריי כלל, הם מיתקשרים מדי פעם ומנסים ליצור קשר, הם מיצטערים על מה שהיה, אני רוצה לסלוח להם, ויותר מזה לסלוח לעצמי ששתקתי על זה כל השנים איתם, אני רוצה להפסיק לשנוא את עצמי על אז, אני רוצה להפסיק לחשוב שלבכות זה לחלשים ושאני טיפשה ומכוערת. אבל אני פשוט לא מצליחה לשכוח מהכל ולסלוח להם. אני פשוט אבודת עצות.

למה לא מלמדים הלכות צניעות באמת?

רק בהלכות צניעות זה שונה. אני אומרת "הלכות צניעות" כי עד לפני מספר ימים לא ידעתי שיש כאלו הלכות כתובות… ידעתי בפירוש שיש תקנון ויש חומרות ויש אסור ואסור וחובה ותקנות ומקובל ולא מקובל אבל אין שום קיצור שו"ע שממנו לימדו אותנו הלכות צניעות. ותהיתי אולי אין הלכות כאלו? למה מלמדים רק "תקנון" ולא הלכה מנהג וחומרה כמו בכל ההלכות האחרות?
אז בדקתי קצת והנה מתברר לי שיש הלכות! לדוגמא גרביים- התקנון תמיד דיבר על עובי וצבע ואף פעם לא דיבר על ההלכה הבסיסית. אז מצאתי- יש חובה לכסות את השוק. לפי רוב הפוסקים מדובר בחלק שמהברך עד הקרסול אבל לפי דעת המשנה ברורה מדובר על החלק שעד אחרי הברך. כך שלפי דעת המשנה ברורה חובה לכסות את הרגל עד אחרי הברך אבל לא חובה ללבוש גרביים ולכסות מתחת הברך והלאה וגם אם הולכים לפי דעת רוב הפוסקים שיש לכסות עד הקרסול הרי שכף הרגל לא חייבת להיות מכוסה בכלל לפי שום דעה. אלא מה- צריך לעשות לפי מנהג המקום ואם באותו מקום נוהגים בצורה מסויימת לחומרה יש לנהוג לפי כך. וזאת רק דוגמא. למה לא מלמדים את זה ככה? למה שכל בת לא תהיה זכאית לדעת מה היא מקיימת מעיקר הדין ומה כחומרה או מנהג? זה כ"כ הכעיס אותי כי אני מכירה מקרוב מקרים של כאלו בנות שאמרו " אני לא הולכת לפי התקנון אז אני אלך איך שאני רוצה" והולכות לא לפי ההלכה אפילו הבסיסית והמקלה. אם הם היו יודעות שזה בסדר הלכתית ללכת עם ג'ינס ובלי גרביים רק שישמרו שלא יראו את הברך הם לא היו מגיעות למצב של " הכל או כלום"
אם היו אומרים לנו לדוג' בפסח שכל החומרות הם איסור כרת חלילה היו מגיעים למצב של " ממילא אני אוכלת שרויה אז אני יכולה לאכול גם לחם" וכו'