חוסר מודעות חברתית

אני בחור שלומד בישיבה גדולה בירושלים,
אני רוצה להתייעץ בעניין אחד מחברי החדר שלי
שהוא בחור חכם ורגיש ומן הצד נראה בחור ביישן אבל מהיכרות יותר אישית אתו (אמנם אני לא מומחה) נראה שקיימת אצלו בעיה של חוסר מודעות חברתית (לדוגמה הוא אינו מתקלח כלל, וכמו כן אינו מחליף מצעים, ובאופן כללי נראה שחסרה לא במודעות החברתית לדוגמה התנהגות בסיסית של נימוס כגון לכבד בחור אחר (ואפילו חבר קרוב) בכיבוד שלו נראית לו זרה) כמו כן הוא מתבייש במקרים שבהם אין צורך שיתבייש ושותק מתי שצריך לדבר וכועס במצבים שבהם צריך להיות רגוע מסיבות מובנות הפניה לטיפול אינה באה בחשבון בשל חוסר המודעות לבעיה
ולכן ברצוני לשאול האם ומה יש ביכולתנו כחברים לעשות בשבילו?

טוב לי ללמוד בנחת, למה לי להתחתן?

אני באמת לא תופס מדוע אני צריך להתחתן. כלומר, יש לנו מצוה של פו"ר, אבל זה מצוה שאוכל לקיימה גם בעוד כעשור. בדור שלפנינו היו בחורים שהתחתנו בסביבות ה 30. אמנם זה היה בגלל שלא רצו להתחתן עם בחורי ישיבה, אבל זה לא משנה לעצם הענין.
כמה ששאלתי, חקרתי ודרשתי, עדיין אינני מבין היטב את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו".
לצורך הבנת המצב, אכתוב על עצמי קצת. ובגלל שאני לא מזוהה , אין לי כל בעיה "להתרברב", אבל בכנות, זו האמת. אני פשוט רוצה תשובה ועל כן אני מתאר את עצמי, ובאמת לא מגזם.
אני ב"ה זוכה לישב באהלה של תורה. גדלתי בבית רגיל, אבל אני הקצנתי מאד לתורה. כלומר כיום לא מענין אותי דבר חוץ מתורה, אולי קצת פולטיקה פנים חרדית.
אני רואה חברים מסביבי מתעניינים בספורט, סרטים, בגדים, וכו', זה פשוט לא מעניין אותי בכי-הוא זה.
אני בורח מהחברה, כי אני חושב שזה מפריע לי להתעלות.
יש לי סדר יום שאומר כל רגע פנוי ללמוד. [אפילו קניית בגדים, נעלים וכו', אני כמעט לא דורך בחנויות. אבי היקר תמיד מביא לי הכל עד הבית].
אני לא אוהב ללמוד בהיכל הישיבה. כי מדברים ויש נייעס וכו'. אני בורח לבתי מדרשות שקטים, יושב למדי לומד, והרבה הרבה כותב.
אני לא לומד עם חברותא בכלל. החברותא שלי זה המחשב. (מוגן לגמרי ב"ה – אם תשאל היאך הגעתי לאתר "אקשיבה" התשובה: בגלל הספר שהוצאתם… אילולי הוא לא הייתי מגיע לזה כנראה לעולם… ובעיקר בגלל שזה חסום בסינון שלנו, והצלחתי להשיג דרך מחשב אחר את המייל שלכם, כך שאת התשובה לא אראה באתר אלא במייל).
יש לי דרך לימוד עצמאית.
אקיצר, כיף לי. אני נהנה מהלימוד. (אני יודע שזה יחסית נדיר. אבל זה לדעתי בגלל שאני כותב במחשב. וזה נותן לי סיפוק, כל יום אני רואה מה חידשתי, מה הוספתי וכו'.
למה לי להכנס ל"ריחיים על צווארו"? אני יודע את הגמרא "הא לן והא להו", אבל בכ"ז, א"א לכחש שזה "ריחיים על צווארו".

עוד נקודה. לפני שנה חשבתי להתחיל שידוכים, ובאותה תקופה היה לי ירידה בשמירת העיניים. אני סבור שזה טבעי. אני מתחיל לחשוב על שידוכים, אז אני פחות שומר על העיניים. יש איזה "מורה היתר" לא נכון ש"זה לצורך". מקווה שהובנתי.
אחר כמה ימים כאלה, כמובן שכל עבירה מביאה צער ועגמ"נ. החלטתי לדחות שידוכים עוד שנה. והכי הוה.
כעת אני חושש שוב שמא חלילה שוב אפול לזה אם אתחיל שידוכים. זה נסיון קשה. כלומר, כל אדם שרואה אשה נאה ברחובה של עיר, העין מושכת, וזה טבעי, וזה מלחמתינו עם היצר. בדרך כלל זה לא קשה לי כל כך, אני פשוט מסיח דעת, חושב על מה שלמדתי היום וזהו זה. אבל אם הראש לא מונח בלימודים, אלא בשידוכים, וכך המצב שמתחילים שידוכים, ממילא בהכרח שיהיה קשה לי ללמוד והפועל יוצא זה שמיה"ע והמחשבה.

עוד נקודה. אני סבור שיש לי הרבה מה לעבוד על מידות. על בנ"א לחבירו. לשם דוגמא, היה לי וויכוח עם אמי שתחי', באמת לא משנה מה היה הנושא, ובגלל כך תקופה ארוכה לא דיברנו. הייתי בגלל זה בצער על הצער שאני גורם לאמי, מצד שני "לא יכלתי" לבקש סליחה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. רק בערב יו"כ העזתי.

במהלך תקופה זו חשבתי לעצמי, מה יהיה אם חלילה אסתכסך עם אשתי? וזה הרי אמור לקרות מטבע הדברים, א"א לומר ולהניח שהכל יהיה חלק לגמרי.

ארחיב עוד. בביתי כמעט לא ביקשו ממני עזרה בבית. בכלל. אפי' לגהץ זה רק אם שכחו או לא הספיקו. מה יהיה כשיהיה לי בית? הכל יהיה מוטל על האשה בלבד? זה בודאי לא הגיוני. מצד שני זה יהיה לי בודאי מאד קשה.

התרחקתי מהחרדים וכעת חולם לחזור

נותרה לי הביקורת על הציבור החרדי אבל יחד עם זאת הבנתי אותם טוב יותר הסכמתי איתם בהמון דברים.
אקצר ואומר היום אני כבר לא נער ומשתדל שלא למרוד. בפועל מבלי להיכנס להגדרות תבניתיות אני לא חושב שאני דתי אומנם אני חובש כיפה שומר שבת ואוכל כשר יש לי רגשות דתיים ואני אוהב את התורה אבל אני יושב על הגדר.
אני עדין מבולבל מרגיש שאת התשובות אני אוכל לקבל דווקא מהחרדים נכון באיזשהו מקום אני שונא אתכם (וגם קצת כועס על עצמי שאני שונא) אבל את התשובות את התיקון העצמי אוכל לערוך רק אצלכם.
אני מאוד רוצה להיות דתי ואפילו לאחרונה מעז לחלום על להיות חרדי או אדם ירא שמיים אבל אני נמצא במצב מורכב שאיני יודע מאיפה להתחיל אני עם חברה חילונית אני רוצה שנחזור בתשובה ביחד אבל אני עצמי לא סגור על עצמי מבחינת הדת
ללכת לישיבה אם לעשות זאת בצורה רצינית זה אומר להיפרד ממנה מה גם ששנה הבאה אתחיל את לימודי באוניברסיטה ואני מפחד שאשאב לתוך הישיבה ולא אלמד
אני בטוח שאתה קורא ומרגיש את הבלבול הגדול שלי אבל אין לי דרך להביע את עצמי טוב יותר מאשר כך.
אשמח לעשות סדר בדברים בצורה אנונימית

אני רווק מבוגר וקשה לי מאוד

מה עושים בתקופת רווקות מתבגרת (27 וצפונה) בשביל לא להישבר ולא להישחק הן מבחינה רוחנית והן מבחינת זה שכבר יש סוג של יאוש..
איך כדאי להתנהג או לא להתנהג בשביל לשמור על איזון מסוים ולא להגיע למצב שהיאוש גובר על הכל?

כמה אפשר להיות בישיבה?

האמת, כבבר נמאס לי מהישיבה, מהכול, למה צריך כ"כ הרבה זמן להיות שם?

למעשה אני מאמין שהכל מאיתו יתברך, אבל לפעמים אני פשוט לא מצליח להבין מה הוא רוצה. אם אני מנסה לקום בבוקר וממש לא מצליח בכך, אם אני מחפש חברותות טובות ופשוט לא מוצא, אם אני כ"כ רוצה ללמוד עוד ועוד ופשוט לא מצליח, אז מה הוא רוצה ממני?
בגדול אפשר לומר שהיו לי שנים טובות ומצוינות בהם היה יותר קל והכל היה הרבה יותר פשוט, אבל יחד עם זאת כמעט כל חברותא שהיה לי לקראת סיום הזמן בשלב כל שהוא הודיע שלמעשה מבחינת כישרון חדות וחריפות הוא היה ממשיך איתי, אבל הזמנים לא כל כך קבועים… א"א להמשיך כך.
ניסיתי הרבה לשלוט בעניין של השינה, ללכת לישון בזמן לקום בזמן אבל תמיד בסוף הייתי נסחף עד אמצע הלילה לאורך זמן מה שגרם בסוף לחוסר יציבות בזמנים. התוצאה היא שאומנם בגדול אני נהנה לשבת וללמוד אבל אין כ"כ אם מי. גם לאחר שפחות או יותר השתלטתי על נושא השינה, אומנם לא לגמרי, משום מה עדין לא הולך לי, משהוא שמימי חוסם אותי בכל צעד שאני מנסה לצעוד…
אני מידי פעם שואל את עצמי מה הקב"ה רוצה? שאני כל בוקר ישכב ויראה סרטים? שלא יהיה לי מה לעשות חוץ מלהרהר בחטאים? הסדר בצהרים פחות או יותר מסודר, אבל תכלס רוב היום אני מחפש תעסוקה… אני חושב שיש לי פוטנציאל גבוה אני פשוט מחפש רק לממש אותו. מבחינה חברתית אני מסתדר מצוין אני נהנה לדבר ולצחוק ואולי כולם חושבים שדי טוב לי, אני די טוב בלהטעות… אבל תכלס המצב ממש גרוע.
אימי ביררה אצל אחד הרמי"ם מה מצבי בישיבה (לקראת שידוכים) והוא ממש שיבח אותי, דיבר על ההשקעה על הכישרון אומנם ציין שיש איזו בעיה אם זמן הקימה אבל הכל מצוין, אחרי החתונה כולם קמים בזמן, הכל בסדר. והוסיף, שזה נראה שהחלטתי להשקיע כבר אחרי החתונה ובישיבה כבר נמאס לי. זה אולי נכון, אבל אם רק תיהיה לי את ההזדמנות לנסות להתקדם ברור לי שאקפוץ עליה בשמחה רק היא פשוט לא קיימת.

בני מייחל למתיקות בלימודו

ללא ידיעתו של בני בן ה18 שמעתי אותו מתפלל ,הוא ממש בכה שאין לו מתיקות בלימוד ולמה לו חיים ,יצויין שבני צדיק גדול עבד ה' בכל מאודו,מאד כאב לי ,איך עלי לנהוג?

חוסר סיפוק עצמי בישיבה

אני יודע ללמוד, אבל בזמן האחרון אין לי חשק ללימוד ויש לי סמארטפון עם אינטרנט פרוץ ואני מבין עד כמה זה רע אבל קשה לי לזרוק את זה ובכלל אני מרגיש חוסר סיפוק
אני מרגיש שלשבת בישיבה ללמוד זה להתבזבז אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו גדול יותר.

רוצה לעבור ישיבה ולא מרשים לי

ני קשור לחסידות מסוימת וגם כל משפחתי המורחבת שם, נוח לי שמה ויש לי חברה טובה, אולם היות שכבר הגעתי לגיל שבישיבה של החסידות כבר התחתנו, לי אישית יש רמזור אדום [אחי הגדול עוד בשידוכים] כנראה שלא אתארס בשנה הקרובה.
הבעיה שברצוני לעבור לישיבה גדולה אחרת בחוץ לארץ להמשיך ללמוד, אבל האדמו"ר לא מרשה לעזוב את מוסדות החסידות.
זה כואב לי מאד ואני מרגיש שהוא לא מבין כלל אותי ואת הבעיה, הוא מסתכל עלי כמספר בחסידות, ההורים שלי לא יכולים לעזור, הגם שמבינים אותי טוב.
אני מאד שבור ומבולבל לא יודע מה לעשות…

קנאת סופרים?

אני לומד בישיבה קדושה בירושלים ולפעמים כשאני רואה בחור שואל קושיות ומעלה סברות ואני מרגיש מאוכזב מעצמי ואני מרגיש שזה קנאה ואני מתפלל לה שיוציא ממני הקנאה וזה עוזר אבל אני מבקש חכמה ולא שאני לא חכם אבל אני מרגיש טיפש לפעמים ואני חושב מי יהיה איתי כשיגיע זמני לעלות לישיבה גדולה בעזרת ה וגם יש לי חבר שפתאום הפסיק לדבר איתי ואיני יודע למה וזה גם מעיק אז אם אפשר עצה (וסגולה) וקצת חיזוק

רוצה ללמוד קבלה

אני בן 14 נער חרדי מוצלח לומד בישיבה קטנה טובה וכו'
אני מאד נהנה מלימוד באופן כללי, וגם מצליח בו מאד, אני מרגיש רמה גבוהה (אולי יותר ממה שאני) אני מרגיש משיכה גדולה להתקדם עוד לדוג' ללמוד קבלה וכו' אני מרגיש שאין סביבי אנשים שמבינים אותי מה עושים. אני נקרע