איפה הבחירה שלי?

אני מאוד מבולבלת.
אם הכל מה'- כל מחשבה, תנועה, אות שיוצאת לי מהפה וכו', הכל ממנו אז איפה הבחירה שלי? הרי הוא שולח לי את הניסיון, את הנפילה וגם שולח בי את ההחלטה אם לקום או לא וגורם לי לקום או לא, הוא גורם לי לחשוב מה אני רוצה ולעשות, אז איפה הבחירה שלי? אני מרגישה שאני כמו בובה, שכל תסריט החיים מתוכנן מראש וידוע.
בנוסף אני גם מאוד מפחדת מה'. אני מרגישה שאם אני עושה משהו לא בסדר בכוונה וגם שלא בכוונה אז ה' יעניש אותי בצורה חמורה/את האנשים החשובים לי/ייקח ממני דבר טוב שיש לי..
תמיד יש לי מצפון על כל דבר שאני עושה לא בסדר בין אם זה מכוון או לא. ואני מודעת למה שאני עושה ויודעת שזה לא בסדר, למשל שמירת נגיעה.זה לא פשוט לי ואני לא כ"כ מצליחה בזה ואני יודעת שזה לא בסדר. אין אבל. אני פשוט מודעת לזה שזה לא בסדר ותכלס לא ממש רוצה לשנות את הבעיה הספציפית הזאת, בכל שאר התחומים אני מאוד משתדלת לשפר ולהתקדם, אבל בשמירת הנגיעה אני מתקשה כל כך שאני מרימה ידיים למרות שאסור להתייאש מזה..
אני מאוד פוחדת שבגלל שחטאתי כל כך הרבה – יקרה משהו. אני ייענש בצורה חמורה.
אני כל כך מתביישת שכל כך קשה לי אפילו לבקש סליחה כי אני מרגישה ויודעת שאני כל כך לא בסדר שאני לא יודעת אם ה' יסלח לי על זה…
אני אכולת פחדים.

אני רוצה באמת להתחתן?

אני בחורה חרדית בגיל 31. לפני כמה שנים בטלתי שידוך.
במשך יותר מ-10 שנים אני משתדלת ברוחניות ובגשמיות במציאת זיווג. אם זה תפילות, 40 יום שיר השירים, כותל, ספר תהילים, נשמת כל חי, פרק שירה ועוד… ברכות מרבנים והשתטחות בקברי צדיקים. בגשמיות נפגשתי עם מעל 100 בחורים. יש כמה דברים שמאוד חשובים לי שבעיקר הורדתי את הבחורים היו מעט בחורים שרציתי, אולם הם לא רצו.
אני רוצה להתחתן לבחור עם לב טוב, בריא בנפש בגוף ובשכל ושימצא חן בעיניי.
בפגישה חשוב לי שיהיה לי להרגיש שנעים ונחמד חי עם הבחור.
בשנה האחרונה כשבקשתי ברכה מרב מסויים הוא אמר שאני נשארתי עד גיל כזה כי אני לא רוצה להתחתן אם אני ארצה, אז אני אתחתן.
המשפט הזה מלווה אותי כבר חצי שנה.
שואלת את עצמי האם כל ההשתדלות שלי היא שקר? אם לא הייתי רוצה לא הייתי מנסה וכמובן לא משתדלת, לא היה כואב לי לראות את אחיי הצעירים וחברותיי הנשואות ואני לבד.
האם יש בני אדם שנולדים ללא רצון להתחתן?!
חשבתי, שאולי אני לא רוצה ואני לא מודעת לזה.
מה זה רצון אמיתי??? איך רוצים באמת???
קשה לי להיות לבד מאוד כואב להפגש לצפות ולהתאכזב

בדידות גדולה במיוחד

הבעיה שלי במילה אחת היא בדידות. בדידות שנמשכת מהילדות ועד עתה כשאין לי בן זוג.

זו בדידות שנמשכת כבר מאד ימי בית הספר היסודי. אני תמיד זוכרת את עצמי בודדה בלי חברות.מאז ותמיד הרגשתי דחויה בכל חברה. לאורך השנים שרדתי. כך בתיכון, בסמינר, באקדמיה וגם בעבודה.

אני לא מצליחה להבין איך בכל מפגש, בכל כיתה שלמדתי, בכל פורום. אני תמיד נשארת האחרונה והדחויה. פעם חשבתי שרק בבית ספר יש את הילדה שאף אחד לא רוצה לשבת לידה. עצוב לי כל כך שאין לזה גיל….

אחרי שאחותי הצעירה ממני התחתנה הקושי החריף. אחותי הייתה חברתי הטובה. היחידה שהייתי משתפת בכל מה שעובר עלי, והיא הייתה משתפת אותי. היו לנו חוויות ותחביבים משותפים טיילנו הרבה יחד והיינו מבלות הרבה מאד ביחד. מאז שאחותי התחתנה אני מרגישה ירידה במוטיבציה שלי בעבודה (אני עובדת פול טיים בשני בתי ספר) בלימודים (לראשונה בחיי נכשלתי בקורס), בבית אין לי סבלנות לאחי והורי ובכלל יש לי ירידה ברצון לחיות (כמעט אין יום שאני לא חושבת להתאבד. מה שמונע ממני לעשות את זה, זה התורה והמחשבה על הבושה של ההורים והמשפחה שלי).

זה משתלב עם הקושי למצוא בן זוג לחיים. אני מרגישה סבל של ממש. למרות כל מאמצי אני לא מצליחה להתחתן. אני חולמת על היום בו יהיה לי בן זוג, אך ככל שעובר הזמן אני הולכת ומתייאשת. כבר קשה לי להאמין שאי פעם מישהו באמת ירצה אותי. גם אם זה יקרה, אחשוב שחסר לו משהו שהוא רוצה אותי. אין לי מושג איך זה קשור, אבל אני מרגישה בודדה ממש. בלי אף אדם קרוב לדבר אתו, לספר לו מה עבר עלי ושהוא יספר לו, להתייעץ אתו. אין לי למי להשתוקק, ואין מי שישתוקק אלי.

קשה לי לראות את כל העולם מסודר בזוגות. את כל האנשים שיש להם בן זוג לספר להם את חוויותיהם, שיש להם חיבה, שחווים הנאה זוגית. ולי אין. כל חיי שאפתי לחברה, להפיג את הבדידות. קיוויתי שיהיה לי בעל. אבל גם זה לא קורה. והבדידות קשה! אני מקנאה באחיותיי הנשואות עד שנאה ,משתוקקת לאהבה! עד כדי כך שלפעמים אני מעזה לחשוב על קשרים אסורים

אמא שמבקרת ללא הרף

יש לי קושי עם הורי. הם מאוד משתדלים לעזור ולתת ואני באמת נעזרת בהם כדי לצאת לעבוד יום בשבוע או כשאחד הילדים חולה. אמא שלי עוזרת לי לנקות ומבשלת. באמת עזרה גדולה שעליה אני בהודיה וכל הזמן חושבת איך אעזור גם להם כשיגיע הזמן.
הבעיה הקשה היא התקשורת שמעייפת אותי, מערערת אותי, מעציבה אותי וגורמת לי למחשבות קשות על הורי.
מהרגע שהם נכנסים ועד שהם יוצאים, אמא שלי בעיקר לא מפסיקה לבקר אותי, מביעה רגשות של אכזבה וכעס וזלזול. לפחות היא יודעת שאם הגדולה חוזרת מהמסגרת היא צריכה להפסיק אבל גם את הגבול הזה היא לפעמים עוברת. ומול התינוק זו האנרגיה בינינו.
כשאני מנסה לדבר איתה על זה, היא מצידה מרגישה לא מוערכת על כל מה שנותנת. הם אנשים קשים כלפי כולם, לא רק כלפי. כל כך עצוב לי שלפני שהם באים אני ממש במתח ולא רגועה. איך אני מתנתקת ועדיין מכבדת?

חרדה מעונש!

אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים ב"ה, והדרך לא קלה. בתחילת הדרך הייתי בן אדם שמח ומאושר, הרגשתי את הזכות שיש לי בצעד שעשיתי, ידעתי שגיליתי את האמת ועזבתי דרך של שקר. קיימתי את המצוות בחשק ובשמחה שאין לתאר, יכולתי להתפלל כל היום ולא רציתי להיפרד מהסידור. הקפדתי על קלה כבחמורה והרגשתי ממש קרובה לה'.
היום, אחרי כמה שנים טובות, אני מתביישת להגיד אבל אני פשוט בן אדם עצוב, בלי שמחת חיים, מרגישה שאני פשוט סוחבת יום ועוד יום. דבר ראשון זה הירידה הרוחנית שבאה, אני פשוט כל כך מאוכזבת איך הייתי פעם ואיך היום, וזה לא נותן לי מנוחה, לא יכולה להשלים עם זה. מתגעגעת לרגעים של קרבת ה' שהיו לי אז.
דבר שני, והקשה והחמור יותר זה פחדים וחרדות תמידיים, יום-יום, שעה שעה. איך הם הגיעו?
אז ככה: ברוך ה' אני אוהבת לשמוע המון שיעורי תורה. בהתחלה הייתי שומעת שיעורים למתחילים (הידברות/ערכים) אח"כ נכנסתי למדרשה ושם השיעורים הם ברמה גבוהה יותר- הלכות, פרשת שבוע, אמונה וביטחון וכו'.. ואחרי כמה שנים במדרשה זה לא סיפק אותי והתחלתי לשמוע יותר ויותר שיעורים בבתי כנסת, מקול הלשון וכד'. ככל ששמעתי יותר, גילתי שאני חיה בטעות. שאתה מתקרב לדת- אז כל הזמן מאירים לך פנים ואומרים לך כמה גדולים הם בעלי תשובה ואיזה צעד ענק עשית וכל הכבוד וכמה ה' שמח ואוהב אותך וכו וכו אבל פתאום אתה מגלה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה שנקרא תשובה, וצריך המון כפרה על מעשים שעשית ולא מספיק רק להגיד טעיתי. לדוגמא רב אחד פעם אמר בשיעור קטע מההאר"י ז"ל על כמה תעניות צריך לעשות על כל מיני חטאים -כיבוד הורים/חילול שבת/ וכו… וזה בכלל לא פשוט. פתאום אני שומעת כמה קשה מידת הדין, כמה מדקדקים עם הצדיקים, סיפורים על צדיקים שדנו אותם בבית דין של מעלה על קוצו של יוד וכאלו דברים שפשוט הפילו את רוחי. אני פתאום מבינה כמה אני חסרה וכמה יש לתקן ומי בכלל יצליח לעשות תשובה שלמה ואמיתית כמו שמתבקש מספרם של גדולי ישראל? האמת היא שאני מרגישה שפשוט "הלך עליי" . לא משנה שאני דתיה, ביום הדין יהיו עליי הרבה תביעות בשמים כי מה לעשות- אין מצב ששמרתי שבת כמו שצריך אפילו פעם אחת, וכמה פעמים שכחנו לברך או ברכנו בלי כוונה, וכמה לשון הרע, וכמה נכשלים בכיבוד הורים וכו' וכו' אדם יודע טוב מאוד כמה הוא רחוק מהדרגה הנדרשת ממנו. וזהו אני פשוט מיואשת, חיה כל הזמן בפחד שפתאום יגיע יום מותי ואני אצטרך לתת דין וחשבון ואין לי מה לומר. זה נשמע מוגזם אבל זו האמת. הסיפורי על בית דין של מעלה גרמו לי לחרדות שלא פוסקות. אני כל הזמן מדמיינת שקורה לי משו, וחס ושלום אני יצטרך לתת את הדין שם ועוד לא הספקתי לתקן ועוד לא הספקתי לעשות תשובה. אני לצערי בוכה אפילו בשבתות כי אני פשוט לא מצליחה לחשוב טוב. כי האמת היא קשה. הדור שלנו אוהב לטייח דברים ולהגיד אין יאוש וה' רחמן, אבל הגמרא בעצמה אומרת "מי שאומר ה' ותרן- יוותרו מעיו" ושמעתי גדולים וצדיקים אמיתיים שמוכיחים ומזהירים מפ

הסתכלות חיובית על עצמי והעולם

אני בחורה בת 18 מתחזקת ב"ה.
כשאני רואה חילונים אני (לצערי) נוטה לדונם, וכועסת על איך שהם ניראים/מתנהגים, באשמתם או שלא באשמתם..
וקשה לי עם כך, כי לא רק שאיני יודעת כרגע לקבל את אלו שאינם שומרי מצוות, (למרות שלפני שהתחזקתי, גם אני הייתי אחת מהם..) אלא, אני גם לא מקבלת את עצמי, אני יורדת על עצמי, מוכיחה לעצמי שאין בי כלום , לא יצמח ממני שום דבר ומה ישאר ממני??? בקיצור, את התביעות על החילונים אני עושה על עצמי ביתר שאת.. איך משנים את ההסתכלות עליי ועל הסביבה? יש לציין, שהכוונה היא לא רק לחילונים אלא לכל אדם במצבו הרוחני/ גשמי כרגע.

מרגישה בדיכאון

עברה עלי שנה לא קלה מבחינה משפחתית, לא משפחתי המצומצמת אלא היותר מורחבת
אבל הקושי הזה מתבטא בקושי יומיומי. אני אוהבת את בעלי ואת הילדים אבל מרגישה לאחרונה דכאון קל
בוכה הרבה , כועסת על כל דבר, מתווכחת , אין לי כוח ואנרגיה ומוטיבציה לכלום, לא נהנית ולא שמחה לא באל לעשות דברים שפעם הייתי אוהבת לעשות. בעלי לא חושב שזה אמיתי הוא בטוח שזה יעבור עוד רגע אבל אני בכלל לא בטוחה ואני לא מוכנה לפנות לאף אחד מגורמי הרפואה. מה כן אפשר לעשות?

אני רק סובל כאן

אני יכול להגיד ששום דבר לא הולך לי בחיים, לא זוגיות,לא פרנסה, לא עיסוק ולא חברים.
אני אדם בודד ואבוד שמתהלך בעולם בלי שום רצון, מטרה או יעד.
אני לא אוהב כלום, שום דבר לא מלהיב אותי או נותן לי סיפוק כלשהו והאמת שאני לא מרגיש שייך לעולם הזה.
בשלב הזה בחיי אני ממש לא רוצה את החיים האלה, שנים אני דואג לנפש שלי ומשקיע בטיפול, תמיכה הכוונה ומודעות עצמית.
אני בסך הכל אדם טוב, תמיד משתדל לא לפגוע באיש, לעשות חסד ולהגדיל טוב בעולם.
השאלה שלי היא איך יכול להיות שהקב"ה נותן לגוי להתחתן, לעבוד, למצוא בית ועיסוק ואולי אפילו להנות מהעולם הזה ואני שאני יהודי, מהעם הנבחר, בנו של ה' יתברך (אני יתום מאב מגיל שנה) לי הקב"ה לא מביא כלום בחיים שלי, איך אני יהודי לא מוצא את.הדרך אפילו שאני באמת רוצה, מתפלל ומייחל שנים שהקבה יאיר לי את.החיים איך.זה אפשרי?
מה העניין שלי להמשיך ולהיות אדם דתי ומאמין, מה הענין שלי להניח תפילין, להתפלל, לשמור שבת כשרות ומצוות אם אפילו אני לא נענה? בשביל מה לי כל העול הזה בחיים שלי אם אני רק סובל כאן?

הולכת לאיבוד באנורקסיה

אני סובלת כ5 שנים בערך מהפרעות אכילה ואנורקסיה. השאלה שלי היא כזו- איך אני מביאה את עצמי לרצות במה שטוב לי באמת???

מתוסכלת מעצמי!!!

אני מתוסכלת. מתוסכלת מעצמי, מהחיים, מהדת, מהכל.
אני כל הזמן כועסת, כך הזמן בנפילה, בקושי, בכאב.
אני עושה ההפך לגמרי ממה שבת מלך צריכה לעשות. אני מרגישה מרוחקת מהכל. אני מרגישה ויודעת שאני מאכזבת את הקב"ה. אני כל כך מתביישת שאני מתנהגת ככה וכל כך רוצה להיות צדיקה(!), להרגיש באורות, שאני במקום שלם ואמיתי אבל אני כל כך לא שם. רחוקה מזה אלפי שנות אור.
אני יודעת שזה עבודה אבל אני מרגישה שאני נזרקת למים ואני פשוט טובעת. כל שניה ושניה אני מרגישה שאני בניסיון ושאני פשוט לא עומדת בשום ניסיון.
אני רוצה להתחזק, אבל משהו בתוכי כאילו כועס כל כך ולא רוצה את זה אולי אפילו מיואש.
אני פשוט לא מבינה…מאיפה מתחילים? מה הצעד הראשון? אני לא יכולה עם כל החוסר וודאות הזה.
אני מגיעה למצב של שנאה עצמית. אני כולה בת 18 ויש לי כל כך הרבה חששות, ספקות, שאלות עמוקות כל כך.
כל הזמן אני מרגישה צורך לבכות ולפרוק כאב. אני מתפוצצת.
אני מרגישה שלא כל כך מבינים אותי ונותנים לי תשובות שאני לא מצליחה לקבל ולהכיל.
.
אני רוצה שיהיה לי שקט בראש. רוצה להתעסק בדברים אמיתיים ולא בהבלים אבל פשוט לא יודעת מה לעשות.
אני מתחננת שתתנו לי עצה, עזרה או הכוון. משהו להאחז בו.