התרחקתי מהחרדים וכעת חולם לחזור

נותרה לי הביקורת על הציבור החרדי אבל יחד עם זאת הבנתי אותם טוב יותר הסכמתי איתם בהמון דברים.
אקצר ואומר היום אני כבר לא נער ומשתדל שלא למרוד. בפועל מבלי להיכנס להגדרות תבניתיות אני לא חושב שאני דתי אומנם אני חובש כיפה שומר שבת ואוכל כשר יש לי רגשות דתיים ואני אוהב את התורה אבל אני יושב על הגדר.
אני עדין מבולבל מרגיש שאת התשובות אני אוכל לקבל דווקא מהחרדים נכון באיזשהו מקום אני שונא אתכם (וגם קצת כועס על עצמי שאני שונא) אבל את התשובות את התיקון העצמי אוכל לערוך רק אצלכם.
אני מאוד רוצה להיות דתי ואפילו לאחרונה מעז לחלום על להיות חרדי או אדם ירא שמיים אבל אני נמצא במצב מורכב שאיני יודע מאיפה להתחיל אני עם חברה חילונית אני רוצה שנחזור בתשובה ביחד אבל אני עצמי לא סגור על עצמי מבחינת הדת
ללכת לישיבה אם לעשות זאת בצורה רצינית זה אומר להיפרד ממנה מה גם ששנה הבאה אתחיל את לימודי באוניברסיטה ואני מפחד שאשאב לתוך הישיבה ולא אלמד
אני בטוח שאתה קורא ומרגיש את הבלבול הגדול שלי אבל אין לי דרך להביע את עצמי טוב יותר מאשר כך.
אשמח לעשות סדר בדברים בצורה אנונימית

חוששת מלקחת על עצמי התחויבויות

קשה לי לעמוד במחויבויות. ז"א- אני לא רוצה ללהתחייב לעבודה או ללימודים, כי אני חושבת שמה יקרה אם פתאום ארצה לטוס או לטייל- אז לא אוכל, כי יש עבודה או לימודים… ולכן קורה לא פעם, שאני מתחיבת למשהו, ואז מבטלת.
כרגע אני עומדת להתחיל לימודים פעם בשבוע ועובדה 3 פעמים בשבוע. אמנם עוד לא התחלתי בפועל, אך כבר התחייבתי ונרשמתי. מה לעשות- אני מרגישה שאני לא רוצה!! אני פשוט רוצה לבטל הכל וליהנות מהחיים הרגועים והזורמים. יש לציין שאני לא טיפוס שמשתעמם. טוב לי להיות חופשיה לעצמי ולמצוא תעוסקות כאוות נפשי. הסיבה שבשלה נרשמתי ללימודים וקיבלתי את הצעת העבודה, היא בגלל ההורים שלי והסביבה. שהרי כולם שואלים מה אני עושה בחיים ואני הרי "חייבת" לעשות משהו. לא!?… יש לציין שאני רווקה וכרגע זה הזמן שלי ליהנות בחיים, בלי עול הפרנסה וכו'. שאלתי היא- האם זה נורמאלי מצידי פשוט לבטל הכל ולשים "פס" על הסביבה? או שמא לא יהיה זה צעד חכם?

התמודדות מול גיס תחרותי

ההרגשה שלי כל הזמן מאז שגיסי נכנס למשפחה לפני 4 שנים שיש בינינו תחרות מסוימת, ולדעתי הסיבה לכך היא ששנינו יושבים על אותה משבצת, וכאילו מתחרים (מול השווער והשויגער) מי יותר מוצלח. מה שקורה בפועל הוא שגיסי מידי פעם אומר לי עקיצות ודברים פוגעים ומתנשא עלי, ואני מצידי לעולם לא פוגע בו. (אוי ואבוי אם הייתי מעיז לפגוע בכבוד שלו, היה בינינו מריבה סופית. הדבר שהכי חשוב לו זה הכבוד האישי שלו).
הוא מצדו מרגיש שהכל בסדר, (רק אולי קצת קצת צריך להזהר יותר בדיבור) יצא לי לדבר אותו על זה במפורש והוא טען שהבעיה היא אצלי שאין לי מספיק בטחון עצמי, ולכן אני מרגיש שאני בתחרות.
מה שגרם לי כל הדבר הזה שאני לא מסוגל להפגש אתו, אם אני יודע שאני אמור להפגש אתו כגון בשבת או ארוע משפחתי מתחילת השבוע אני מרגיש במתח כי כשאני לידו אני מרגיש דמות מאיימת. ולכן כל פעם אני מעדיף לסדר שלא נהיה ביחד.

אני מודע לזה שיש לי קצת קנאה (וכנראה זה גם קצת סיבה להנ"ל), כי גיסי הוא מאד מוכשר ויש לו מה לומר על כל דבר, וכל מפגש משפחתי הוא מרכז הארוע. (למרות שגם לי לא חסר כשרונות, גם אם אני לא מחצין כמוהו)

עד היום תמיד אמרתי לעצמי בלב שאני יהיה מהנעלבים ואינם עולבים וכו', אבל אני מרגיש שז

אני בת סמינר חוזרת בתשובה, אבל נפלתי וקטנה אמונתי. אני אובדת עצות.

כשרציתי לעבור לסמינר, וויתרתי על 5 יחידות במתמטיקה ועל 5 יחידות באנגלית. קיבלתי היתר מיוחד מהרב שלנו להמשיך ללמוד באופן חיצוני את המגמות הנוספות לאחר שהרב בדק שאין בכך דברי כפירה. היה לי קשה מאוד לוותר על זה, אך מאידך שמחתי מאוד, כי אז היה לי זמן להתחיל להתעמק בחכמה יהודית, התחלתי ללמוד בצורה נרחבת יותר מבעבר פירושים, ספרי אמונה ומוסר, הלכות, תורה שבעל פה.. (אור החיים, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, משנה תורה, ואפילו סיימתי כמה מסכתות בסדר זרעים ואני עוד מעט מסיימת את הסדר). כמובן שהכל קרה לאט לאט, זה תהליך איטי אך יעיל מאוד. בשלב מסוים, בסמינר, התבקשתי למלא בחינה באסטרופיזיקה, ואחת המורות ראתה אותי מחשבת חישובים ארוכים, מציירת מסלולים ומסמנת נקודות על תמונה של מערכת השמש. היא שאלה אותי איך אני יכולה ללמוד את הכפירה הזו, אז עניתי לה בכבוד ובכניעה שאין בזה כפירה כלל, ואפילו, יש בזה אמונה חזקה ומבוססת בה' יתברך. היא שאלה אותי האם בתור בת סמינר זה מקלקל את האמונה התמימה שלי בה', אז עניתי לה שאין זה מקלקל אלא רק מתקן את כל העבר שלי, את השנים שבהם חשבתי שאין ישות כזו כלל. היא פצחה בנאום חוצב להבות, על כך שהמדע מעורב בכפירה וזימה, שכל מטרתו הייתה להרחיק את האדם מבוראו.
אך כאן כבר אבדו עשתונותיי, וברגע אחד החלטתי להציף בפניה עובדות מוכחות לכך שהיהדות קדמה למדע והמדע הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות. הסברתי לה על טענת האר"י הקדוש, שדומה מאוד לטענה על המפץ הגדול, שלמעשה- פירש את חלק מהתהליכים האלו. (רק בשינוי, במקום לקרוא לדבר "מפץ" הוא השתשמש בכינוי "אור אינסוף" וכו') כמובן שיש בזה המון עומק ולא אפרט כאן. אך טענתי הייתה שדברי האר"י נכתבו במאה ה-16 ואילו תאוריית המפץ הופצה רק ב1949.. הסברתי לה על משפט פיתגורס, שמקורו במסכת סכה.. וכו' וכו'. היא כעסה מאוד אך לא הראתה את זה. ניסיתי להסביר לה שכל אלו רק מחזקים את האמונה שלי, ושל רבים אחרים, שבאמצעות החכמה האינסופית אני מתחזקת ביראת שמיים ואהבת ה'. ואילו היא- המשיכה לטעון טענות ללא ביסוס כלל כמו "מדע זה שקר" .
כך לאט לאט כל המורות התקהלו סביבי עם שאלות נוקבות כמו "איך את, בת ישראל, מוכנה להתקלקל בכזו קלות ראש בעזרת מדע?", "לא כדאי שתשתמשי בחכמה שלך כדי לבנות בית? יותר טוב מאשר לבנות איזו חללית שלא תוביל לשום מקום"..
ואז התחלתי למאוס בזה, לא ייתכן! לא ייתכן שישנם אנשים שפשוט לא מודעים לאור הטוב הזה שהקב"ה ברא! כל החכמה הזו, היא של ה' ומה'. ולמה צריך להדחיק את זה?
לאט לאט גם הבנות התחילו להבין שמשהו לא בסדר איתי, אני בחורה שתקנית, אינני נוהגת לתת לבנות להעתיק במבחן או לרמות, אפילו סתם לדבר בשיעור. לדעתי היושרה האמיתית נמדדת בין אדם לעצמו, ולא כלפי אחרים. ולכן אני לא מרשה לעצמי לתת לבנות אחרות להעתיק או להפך, גם אם התשובה תהיה במרחק של מבט אחד. הבנות חשבו שאני מאוד סנובית, סוג של בחורה שדואגת רק לציונים שלה. (כולן אחת אחת ללא יוצא מן הכלל, מעתיקה במבחנים)

כמהה לקשר לאהבה לשיכות

הדבר היחיד שאני מרגישה כשמנסה לעזור לעצמי לרצות להתקיים- זה כמיהה לקשר.
אך לא מוצאת שום אופציה סביבי והאמת שגם לא בתוכי כי קשה לי להאמין שיש דבר כזה קשר שאני יהיה חשובה למישהו למרות שהוא לא חייב לי כלום. מה שנשאר לי זה הכרויות ברשת שזה לא מתאים לי שכל חיי שמרתי על עצמי. שמרתי על עצמי וחייתי כמו רובוט ללא טיפת חום ואהבה עד שקרה מה שקרה.

אני עובדת עצות מה לעשות כרגע. אין בי כח להתמודד. מתלבטת בין להפסיק להילחם לחיות לבין להידרדר לקשרים לא ברורים העיקר לקבל משהו אנושי.
אציין שאין לי כוחות לטיפול כאשר אני בבדידות כזו וחסרת תמיכה לגמרי.
אני אחרי מלחמה ארוכה

חוסר ביטחון עצמי, יש איך לשנות את זה?

אני בחור ישיבה בישיבה חסידית
אני ינסה להסביר את שאלתי יש לי חוסר ביטחון עצמי שזה מתבטא בעיקר ליד אנשים חזקים ודומיננטיים בחברה, פחות אצל העדינים בעיקר עם שיחות של כמה בחורים או סעודות שבת אפי' טיולים שעושים וכו'
הלכתי לטיפול רגשי מה שנקרא אבל גם שם יש לי בעיה שאני בקושי דיברתי על עצמי עכשיו אני נמצא אצל מישהו שיחסית אני כן מדבר על עצמי ופחות מסתיר דברים ממנו אבל עדיין זה לא הכי טוב אני רק יגיד שאני לא בקשר טוב עם אבא שלי כאילו קשר של שלום שלום ולא מעבר לזה, אני לא רב איתו או משהו אלא כמעט לא מדבר איתו.
השאלה שלי איך אני יוצא מזה או שזה האופי שלי כאיו אני שקט ואין מה לעשות

לא יודעת ליצור קשרי חברות

ב"ה קראתי באתר שאלה על מישהו שמתבייש לפתוח את הפה. וממש הזדהיתי אתו. אני בחורה שקטה כלפי חוץ, ויש לי חברה טובה אחת. למה? כי אני לא מדברת בפתיחות רבה לאנשים. בבית הספר תמיד היו מעירים שאינני משתתפת. נחשבתי אהובה […]

לחוץ מהמחשבות שעולות בי

אני בתקופה מאוד לחוצה בקטע הלימודי ואני מרגיש שאבא שלי מאוד לוחץ עלי ולא מעריך או נותן מילה טובה על זה שאני לומד ומשתדל רק שופט וקורא לי בשמות גנאי
ואני ממש מתוסכל בגללו עכשיו בתקופה האחרונה יש לי מחשבה לא רצויה שאני לא יודע מאיפה היא צצה במחשבה אני רואה את אבא שלי גוסס או עומד למות ואני לא מתערב להציל אותו במחשבה אני נהנה מזה או שמחשבה הקומפולסיבית אני הורג אותו מה לעזעזל לא בסדר איתי
זה אומר שאני שונא אותו??? זה אומר שאני אדם רע? שלא מסוגל לאהוב?? המחשבה צצה לי כול הזמן ואני לא יודע מה לעשות אני חושב שאני אדם רע בגלל זה ושאני לא אוהב את אבא שלי??? מה קורה פה לי?????? בבקשה אני מבקש מכם שלא תשפטו אותי רק שתענו לי ותגידו לי מה קורה פה והאם אני בן אדם רע????

תנו לי כוח! כי שלי נגמר כבר

נמאס לי מעצמי .
מחיי.
יש לי כעסים נוראים על העולם ועל עצמי בעיקר ..
מרגישה נוראית !
אין לי כוח לחייך ואני רק מחייכת בכאלו ..
ומבפנים אני עצבנית ועצובה נורא !!
רוצה להרגיש קרבת השם אבל קשה לי כי אני חווה מלא דברים שאני מרגישה
שהשם שונא אותי …
אין לי כוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח….
בבקשה תנו לי כוחח..
תנו לי אמונה ..
תנו לי שמחה ..
תנו לי תקווה בחיים כי כבר איבדתי …
אני מיואשת וכותבת בדמעות …

הערכה עצמית, דיכדוך וקשרים חברתיים

הערכה העצמית שלי נמוכה ביותר, אני מרגישה לא שווה, מרגישה עם עצמי רע, לא אוהבת לפעמים בעצמי כלום, מרגישה לא מועילה, מיותרת בעולם וסוג של כישלון, בעיקר בתחום החברתי ויצירת קשר. אני לא יודעת לשמור על קשרים. מאד קשה לי עם אינטימיות וקירבה ואני אף פעם לא יודעת לשים את הגבול בקשר.. לכן מראש נשארת ושומרת מרחק. וגדול. ועד שאני כבר מרגישה בטוח עם משהו אני חושפת יותר מידי ואז בד"כ מתחרטת..
מאד חוששת להיות מתישה וחונקת. אבל בתכלס, זה מה שקורה לפעמים ואז שוב נשארת לבד כי מתרחקים ממני.
והקושי הגדול הוא שזה מכניס אותי לחרדה ולפניקה מטורפת עד שיתוק.. אני יכולה להגדיר את עצמי 'כנמנעת' ולא יוזמת או אפילו רק זורמת.. זה כואב לי מאד להיות במקום הזה, ואין לי מושג האם כך נגזר לי לעבור את חיי או שיש דרך לצאת מזה, ואיך..
מאז ומתמיד פחדתי ליצור קשר חברתי קרוב תמיד הקשרים היו אבל עד גבול מסוים שממנו והלאה אני חוויתי וחווה את הבדידות, והכאב הוא קשה מנשא עד לבלתי ניתן להכלה..
יש לי נטיה לדיכאון, ועצבות זה רגש שמלווה אותי שנים