רוצה להיפתח ולתת אמון באנשים סביבי

בעקבות טראומה שחוויתי אני מרגישה שקשה לי מאד לסמוך ולהאמין בבנ"א.
אני מפחדת שאפגע ורוב הזמן אני שמה את עצמי במצב של התגוננות רגשית ופיזית.
כך יוצא, שהפתיחות והשיח אצלי בחברה הוא מועט, אני חוששת שזה מכמה דברים: מחשש לפגיעה, חוסר אמון באחרים, חרדה חברתית וחוסר בטחון עצמי.
זה מאד מפריע לי, כי זה בעיקר בתחילת הקשר או ברצון לקשור חברות שלוקח לי זמן להיפתח, אבל ברגע שאני נפתחת הכל ב"ה זורם ונעים.
השאלה שלי היא, איך להאמין בעצמי ובטוב שבעולם יותר, ולהגיע למצב של רוגע נפשי מחשש של פגיעה? וכן, איך ליצור קשרים חברתיים בצורה נכונה ללא

קושי גדול בבריאות הנפש

אני מיואש לגמרי, וכבר אין לי כח לחיות.
כבר בערך עשר שנים אני מוגדר כ"חולה סכיזופרניה", ואני לוקח תרופות שונות.
בערך פעם בשבוע (לפעמים יותר) יש לי התקף, בו אני ממש "משתגע". רצות לי בראש מחשבות משוגעות, ואני לא מצליח לחשוב על משהו בלי שזה עושה לי מייד אסוציאציה שלילית. לרוב אני לא יוצא מזה, עד שאני לוקח כדורי הרגעה והולך לישון.
כמדומני שההתקף בד"כ מתחיל מדבר שאני לא מרוצה ממנו, ואז אני מתחיל עם מחשבות שאני לא רוצה לחיות, ומשם מתגלגל.
אני נפגש עם פסיכולוג ופסיכיאטר, ושום דבר לא עוזר.
אני מיואש לגמרי ולא מבין למה הקב"ה מתעלל בי.
אין לי כח יותר לחיות..
מתחנן שאולי תוכלו לעזור לי איכשהו..
תודה

חסרה לי שמחת חיים

אני נשוי ב"ה לאשה מקסימה ויש לי ילדים. וב"ה אלף פעמים הכל טוב.
יש לי בעיה אחת, בתקופה האחרונה חסרה לי שמחת חיים כל דבר נראה לי פשוט מידי ורדוד וחסר לי המון אנרגיות חיוביות אני מאוד משתדל להסתכל על הכל בצורה חיובית וטובה עם הרבה אמונה בה' אבל זה משהו פנימי שאני לא מצליח להתגבר עליו, אני לא אחד שמתלונן בד"כ ואני מאוד אופטימי (זה האופי שלי) עברתי הרבה בחיים ,התיתמתי מאמי שנפטרה בדמי ימיה ולא היה פשוט, אבל ב"ה התרוממתי והצלחתי להקים בית מקסים אבל אני לא מצליח להתרומם ממש קשה לי עם זה לפעמים אני ממש מרגיש סוג של דיכאון ואני לא מצליח להשתחרר מזה.
מה לעשות? האם ללכת לטיפול? קצת מפחיד אותי ……

התקפי כעס שנובעים מכעס על הקב"ה ועל החיים כולם

אני בעיקרון מאובחן כחולה סכיזופרניה. הבעיה אצלי שכשאני מתחיל להיות לא מרוצה ממשהו בחיים- מחכה הרבה זמן בתור וכדומה, אני מתחיל להתמלא בכעס על החיים ועל הקב"ה, וברצון לא לחיות, ובעקבות כך אני נהיה מוצף מחשבות והרגשות רעים. אני לא יודע איך אפשר להתמודד עם זה, ואני נהיה מיואש לגמרי. אני מבקש ומתחנן שתציעו לי איזו עזרה, כי אני במצב מיואש מאד. סליחה על הבלא

אני מספיק בוגרת ויציבה כדי להתחיל שידוכים?

אני דיי בהתלבטות האם זה נכון לי להיכנס לשידוכים עכשיו למערכת של מחויבות משפחתית אני אנסה לפרט כמה שאוכל את הייתרונות והחסרונות מהעינים שלי.
יתרונות" יהיה לי מקום יציב שהוא יהיה שיך לי
אני נורא רוצה להתמסד להתקבע להיכנס קצת למסגרת
בגלל שאין לי עכשיו מחויבות לכלום אני יכולה פתאום להחליט שבא לי ליסוע נגיד לבית למוחרת אני יכולה לקום בעצם בא לי לחזור.
יתן לי חבר טוב
אני מתקדמת גם בקטע הדתי וגם באישי בתהליך- יהיה לי יותר קל לעבור את המסע הזה עם שותף להתקדם ביחד
מקום לחזור אליו
מרום להתמסר
מקום שאני יוכל להיות בו אני
מקום שאני יוכל לתת את כל הנשמה- לבנתיים אני מלא אצל בת דודה שלי נשואה ומנקה לה את הבית שומרת על הבנות מבשלת אופה ואני מרגישה שזה עושה לי טוב לתחזק בית לתחזק ילדים להקשיב להם לקדם אותם
אבל אני לא בטוחה עדין מה אני רוצה בחיים שלי לאיזה כיוון אני חותרת יש לי מראה בראש בכיוונים כליים על איזה ערכים אני יקים את הבית שלי אבל לא עד איזה נגיד כיפה יהיה לילדים שלי עם סרט או לי
אני יודעת שבבית שלי יהיה מקום ראשון התורה וסוף פסוק אבל רק בשמחה ומשתדלים לקים כמה מצוות שאפשר בלי ראש בקיר בלי לקרוע את החיים כי חובה להיות ככה
אני בבית שלי יקיים מה שמתאים יהיה לבית שלנו ואני לא יעשה דברים רק כי כולם עושים
הבית שלי יהי בנוי על אמת ושמחה וחיבור אמיתי לאלוקים יהיה כבוד לכל אדם לכל עדה כי כולם נבראו בצלם וכ"
אני מקוה שהבנת את הרעיון אין לי כמו כל החברות שאומרות אני רוצה בחור מישיבה איקס ילמד זאד שעות
נגור במקום זה או אחר
לא משנה לי מאיזה ישיבה יהיה הבחור או כמה שעות ילמד
מענין אותי איפה הלב והראש שלו מונחים מה הכי חשוב לו
אבל אולי לנשואים צריך להיות יותר יציבים יותר לדעת לאיזה כיוון שואפים
והאם לקחת בחור שילמד אחרי החתונה או יעבוד אפילו שלי זה לא משנה
כי אולי אני עדין קטנה ולא מבינה מה ההשלכות של בחור עובד/ לומד
ואולי אני עדיף שאני יגמור את התהליך של הבנייה העצמית ואני יהיה בנויה ויציבה
למרות שאני לא בטוחה שאני יצליח להתמסד לבד בלי נישואים- אבל אולי אני משוחדת על עצמי בגלל שאני רוצה להתחתן
אני פשוט מבולבלת ורוצה לעשות את הכי טוב שאפשר

גרימת סבל פיזי לעצמי

לאחרונה התחלתי לחתוך את עצמי חתכים קלים מאוד.
זה התחיל לי כשהרגשתי כעס נוראי על עצמי ומאז אני פשוט רק רוצה לחתוך לסרוט או סתם לחוש כאב בדרך כלשהי. זה עוזר לי להתמקד פחות בקשיים הנפשיים.
הבעיה היא שאני חוששת מאוד שיגלו שעשיתי את זה.
יחשבו שישתגעתי לגמרי…
קשה לי להפסיק עם זה ואני לא יודעת בכלל איך. רציתי לדעת האם יש דרך להתגבר על זה בלי טיפול.
וסתם כך האם יש בזה בעיה הילכתית מפרשת.
תודה רבה!

באמת עברתי את הטראומה הזו?

כבר שנה שאני בפנים בתוך העצמי המסחרר , מערבולת של בושה ואשמה ואור .
ליפני שנה "נזכרתי" לאט לאט עם רמזים קטנים שעברתי תקיפה מינית בילדות במשך שנים (נראה לי ?)
ומאז הכל השתנה וחלק ממני נגמר ..
החודשים הראשונים היו מערבולת קשוחה . נפילות על הרצפה , באנגים במיטה , בכי , חוסר גבולות , הרבה כוח נפשי לא לאבד את הדאגה לעצמי .
מצאתי טיפול שיא המזל תוך חודש כבר הייתי מטופלת במרכז לנפגות תקיפה מינית , אני ???
נפגעת תקיפה מינית ? לא הספקתי לעכל ונכנסתי לטיפול .
שיחות שיחות , מבינה כמה אני דפוקה כמה זה שינה אותי כמה פעלתי מתוך זה .
מחליטה לעשות טוב לעצמי , עוברת דירה, עוברת עיר , נשארת בטיפול.
מפקפקת מפקפקת מפקפקת
מרגישה שאין סיכוי שאני משקרת אני מרגישה את זה בעור בתוכי . אבל עדיין לעולם לא הרגשתי בטוחה שהכאב שלי הוא אמיתי .
מה עם חלמתי את כל זה ?
כן כן יש המון רמזים , הייתי חולה שנים בתור ילדה ולא מצאו סיבה .

איך יוצאים מחוסר אונים שהגוף מרגיש?

איך יוצאים מהחוסר אונים שהגוף מרגיש,
כשבועיים כבר שפתאום התעוררתי על החיים שלי ,
כל מה שלא עשיתי וכל ההתנהגיות והבחירות שלי הכו בי וגרמו לי לפתע ביום אחד פשוט לפול ללא תחושה שאצליח להקים את עצמי יותר ,זה לא עניין של רחמים עצמיים ,אני לא מחפשת שום תשומת לב של אף אחד ,אני לא בוכה לאף אחד ,אני פשוט מרגישה חסרת אונים ,לא רוצה לאכול ,לא רוצה לצאת מהבית ,לא רוצה לשבת עם חברות,לא לדבר עם אנשים בעבודה ,לא להכיר אנשים חדשים וכל מה שאני רוצה זה פשוט להפסיק להרגיש .כל ההנאה שהחיים מביאים לנו לא מעניינת אותי ,אם זה להגיע הביתה אחרי יום עבודה קשה ו4 שעות שינה בלילה הקודם ולהגיע לרגע שהולכים לישון ,לא מהווה לי הנאה ,אני לא מצליחה להרדם , אני לא מצליחה אפילו להעסיק את עצמי בפלאפון או לדבר עם חברים ,זה פשוט מרגיש כמו גיהנום עליי האדמות .פיזית כלום לא כואב לי אבל אני נשרפת מבפנים ,וזה לא עובר ,אפילו לא למשך דקה ביום .ושום דבר לא מצליח להפיג את זה ,אני נורא רוצה שזה יפסיק אני לא מעוניינת שזה ימשיך אבל אני פשוט כבר לא מצליחה ,לא להנות מכלום ,לא לקבל סיפוק מכלום ,לא להתעניין בכלום ,אפילו לא במשפחה שלי ,אפילו לא במה שהיה עושה אותי שמחה פעם כשהיו לי ימים עצובים , שזה האחיינים שלי ,אני לא מסוגלת אפילו לשבת איתם ולשחק איתם ,זה מרגיש לי מעמסה .
אם להסביר את זה בקצרה אני מרגישה כאילו אני מתה והגוף שלי חיי ואני נרקבת מבפנים ואני לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק מעמד ככה .

פחד מנהיגה

לפני 10 שנה הוצאתי רישיון נהיגה – וכאשר הוצאתי את הרישיון הנהיגה אבי ע"ה אמר לי את לא נוהגת – אני מפחד שתנהגי.. אז שמעתי בקולו.. אך כל הזמן הפריע לי שלא נהגתי .
לצערי אבי היקר נפטר לפני שנה ועברתי שינויים בתפיסת החיים שלי והחלטתי שאני רוצה לנהוג
אך מפחדת – לכן לקחתי 10 שיעורי נהיגה עד עכשיו – אך עדיין לא רואה את עצמי נוהגת לבד
ואפילו עם בעלי – אני פשוט מפחדת שאעשה טעות וחס שלום יקרה משהו..
כנראה לא מאמינה בעצמי שאני מסוגלת לזה.

אני רואה הרבה נשים מהעבודה שלי נוהגות יום יום ומרגישה מתוסכלת למה אני לא ???
בעלי מפרגן ורוצה שאלמד
אך אני לא יודעת איך מתקדמים מפה ? מחוסר האמונה שאני אצליח

מאוד יתכן גם שאני בתוך תוכי לא מאמינה שיכול להיות לי טוב – כי להורי היו חיים קשים מאד
אז כביכול אני אומרת שגם לי אסור שיהיה טוב בגלל שהם סבלו- וזה למעשה המעצור בחיי

כמהה לקשר לאהבה לשיכות

הדבר היחיד שאני מרגישה כשמנסה לעזור לעצמי לרצות להתקיים- זה כמיהה לקשר.
אך לא מוצאת שום אופציה סביבי והאמת שגם לא בתוכי כי קשה לי להאמין שיש דבר כזה קשר שאני יהיה חשובה למישהו למרות שהוא לא חייב לי כלום. מה שנשאר לי זה הכרויות ברשת שזה לא מתאים לי שכל חיי שמרתי על עצמי. שמרתי על עצמי וחייתי כמו רובוט ללא טיפת חום ואהבה עד שקרה מה שקרה.

אני עובדת עצות מה לעשות כרגע. אין בי כח להתמודד. מתלבטת בין להפסיק להילחם לחיות לבין להידרדר לקשרים לא ברורים העיקר לקבל משהו אנושי.
אציין שאין לי כוחות לטיפול כאשר אני בבדידות כזו וחסרת תמיכה לגמרי.
אני אחרי מלחמה ארוכה