התפרסם בתאריך:

03/05/2020

מחשבות על ימי הרווקות

שאלה מקטגוריה:

לרוב (ובצדק) עיקר השייח הוא על דייטים,התמודדות,פרידות,משברים וצמיחה מהם. שזה חשוב ומדהים – *אבל מה קורה בהיעדר דייטים/הצעות?* או במילים אחרות: יש מצב שהייתי מצליחה להתמודד עם עצמי ואולי גם להרגיש קצת טוב עם הרווקוּת שלי,אבל מה קורה כשצריך לתת דין וחשבון גם לסביבה שלי?
אני בת 28,גרה בבית של ההורים.
אני לא יכולה להגדיר את עצמי כמי שנמצאת בעולם הדייטים. כי אין לי כאלה. (מלבד דייט אחד שיצאתי אליו כדי לרצוֹת את דודה שלי והיה זוועה) הוצעו לי מידי פעם – אך הצעות לא קשורות מאנשים לא קשורים,על בסיס יש לך חצאית לו יש כיפה (או שאין לו,אבל ״הוא נורא מכבד..״) ויאללה תתחתנו… (ונכון לגמרי. ״שאם לא מנסים-לא יודעים,שפספסתי,אני אשמה״ וכו) ומנגד – הצעות ממש טובות,שהן מהעולם שלי,מהסוג שהייתי רוצה להקים איתו בית – ונדחו ע״י הצד השני,עוד בשלב ההצעה/התיווך. והיו אפילו פעמיים שיצאתי ממש אמיצה וביקשתי שיבררו בשבילי (ספויילר: לא רלוונטי).
וזה פחות או יותר הקשר שלי עם עולם הדייטים –
הצעות לא קשורות או דחיות.
בין לבין,מלחמה עצמית ומלחמה עם הסביבה –
הורים,דודות,הזקנות של בה״כ שמתעניינות ובאמת שמתוך דאגה ואכפתיות – ושאלות של ״נו,אז מה קורה? לא נמאס לך? את לא רוצה כבר? את לא נעשית צעירה יותר״ (המבט של אמא. אני הבכורה ואחותי הצעירה יותר בזוגיות רצינית של 4 שנים. דיי מאמינה שעוד לא קיבלה הצעה וטבעת בגללי)
שלא מיטיבות עם הערך שלי כלפי עצמי.
בכל כמה זמן אני זוכה לשיחת ניעור (לרוב מצד אמא,שהיא אכפתית ודואגת ואוהבת!) – בימי הולדת (הנה עוד שנה עברה,המצב נשאר כפי שהוא,אבל אני הזדקנתי בעוד שנה). ב״זמן מת״ בשבת/חג. לפני אירוע. כששולחים בקבוצה כזו או אחרת שזה התארס עם זו…
באמת ואני יודעת שזה ממקום טוב,אוהב ודואג שרוצה שגם לי יהיה טוב ושמח ושאני ראויה. אך מרוב שמבחינתי הנושא הוא רגיש וכאוב כל-כך שקשה לי להיפתח ולספר ולעיתים גם מעיב על הקשר.
עם כל הצעה שנידחת,עם כל תקווה להצעה טובה,עם תקווה להיכרות ספונטנית או בתיווך,מרגישה את הירידה בכל המישורים – החברתיים,האישיים והרגשיים.
יכולה להעיד על עצמי שעד לפני כמה שנים הייתי מחשיבה את עצמי לממש סבבה – ילדת אולפנה,מדריכה ורכזת בבנ״ע,מדרשה ושירות משמעותי בצה״ל. חברותית וחיונית. לאט לאט זה ממש דעך. בהתחלה לא הייתי בלחץ בכלל,אבל עדיין רציתי מאוד. (וגם עשיתי טעות גדולה מאוד ודחיתי מתוך לחץ מישהו שהיה ידיד מאוד טוב והיה יכול להיות פוטנציאלי) וברגע שכולם מסביבי מתחילים וממשיכים להתחתן ולהקים משפחות – אני נשארת בצד.. פיזית ורגשית. בהתחלה אני שמחה שמחה אמיתית ואחכ,עם כל האגואיסטיות מנסה לשמוח בכוח או לפחות להראות שמחה שכזו.
או גם מהבחינה של הצעות טובות כמו של חברות או חברים של חברות,היכרויות ספונטנית באירועים וכו – אני מרגישה שאני לא שווה וזה לא קורה ומתנתקת גם מהמעגלים החברתיים. בדרכ אומרים ״ענבי הגפן בענבי הגפן״ ואני באמת רואה את זה על כל חבריי,שזה נכון וטהור וטוב ובאמת מציעים איכותי לאיכותית.
כל דבר כזה,כל אמירה מהצד,כל שיפוט,כל דחייה – מורידים עוד ועוד ועוד כוחות מהנפש.
לפני כשנתיים נפגעתי בפיגוע (חברה טובה נפצעה פיזית משמעותית ואני קל עם פגיעה על רקע נפשי/טראומה) מה שלא תרם לכל העסק המסובך גם ככה.
אני יודעת שיש בי אשמה. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה יותר,אני יודעת שלעומתי יש שיוצאים לכל דייט שהוצע להם/רשומים בכל אתר אפשרי.
(אני באמת מצטערת,זה קשה לי! אני רשומה לאתר,אבל לא מסוגלת! אני מרגישה במערבולת ענקית. זה מרגיש לי מכני ולא אמיתי. הכל מסוחרר. בפנים בפנים אני גם לא רוצה את זה בדרך הזו.
לא עוזר לי כל סיפורי הניסים והנפלאות… יש אנשים שהקונספט מתאים להם ויש שפחות מתחברים – אז אני לא אמצא אם לא בדרך הזו?)
לי ככל הנראה אין הכוחות הנפשיים האלו,כל מכה כזו או כל חשש למכה שיכולה לבוא מורידה אותי יותר למטה.
ההשתדלות שלי היא באמת (נכון זה לא הרבה,אבל גם כרוך במאמץ) – לא לפסול סתם. וגם אם לא רלוונטי לדייק לצד השני את הסגנון והמטרה,להיות פתוחה יותר.
למשפחה שלי קצת יותר קשה לי להסביר את עצמי והם פחות מבינים אותי – רוב המשפחה שלי שהיא מדהימה,חמה ואוהבת,הם חילוניים/מסורתיים ואני היחידה בסגנון הדתי-לאומי,הם פחות מכירים את הסביבה,את הדעות וזה יותר קשה מולם,במיוחד בזה שהם בטוחים בטוחים שאני חייבת עזרה,שאני לא מסוגלת לבד ואני צריכה ״שידך״. ושאר בני הדודים שלי,ממש יכולים בכוחות עצמם והם לא מסכנים. (אני כבר ככ רוצה שיגיע הרגע,להכיר להם אותו,שהם יתחברו אליו ויהיו מבסוטים עליו כמו על שאר הבעלים/הנשים של בני הדודים שלי. להגיד ״הנה,זה הוא. זה לקח זמן. אבל לו חיכיתי וזה מה שרציתי כל הזמן.״ נורמלית.) זכור לי משפט שעבורי היה חזק,מדודה שלי,שהיא כמובן נורא מודאגת,כשניסיתי להסביר לה שאני לא שאננה כמו שכולם חושבים ושאני כן מחכה אבל גם רוצה שיהיה בסיס טוב ונכון בשבילי להקים איתו בית ולא העיקר להתחתן… והיא מצידה ענתה לי ש – ״אז מה,תתחתני עם מי שיש,תעשי ילד ותתגרשי.״ לי זה צרם. וברגעים כמו אלו אני מרגישה שפשוט קורעים לי את העור,מוציאים את הנשמה ומבצעים בה משפט שדה. ולי אין זכות להגיב. וגם אם אגיב,הקול לא יישמע.

תשובה:

שלום לך אהובה,

קראתי את שאלתך ודמעות בעיני,

לא, לא כי אני חושבת כמו כולם שאת …ואת…ואת…ואת..

אלא, אני קוראת ותוהה, אם את יודעת מי את,

הכתיבה המופלאה שלך, המפרטת והמתארת עד דק את הקושי שלך, היכולת שלך לדון לכף זכות באופן רציף את כל הסביבה שלך, לראות איך הם כולם רוצים בטובתך, מרגשת ולא מובנת מאליה, גם אם תרימי גבה, ותאמרי לעצמך, מה זאת אומרת, הרי כוונתם לטובה, כולם רוצים רק לעזור, לייעץ, לכוון. הרי לא מעט בנים ובנות, הנמצאים בסטטוס כזה, דומה וכואב, פחות או יותר, רואים את התמונה אחרת, במשקפיים פחות רכים ומכילים. מפתחים שריון עם קוצים דוקרניים ולא נאמר רעילים.

והרי, לא נשפוט אותם, ולא בהם עסקינן, אלא בך, באשה המופלאה הזו, שהכאב שלה כל כך חזק, ועדיין יכולה לראות את האחר ואת כוונותיו הטובות.

ריגשת אותי.

ועכשיו ניגש לעניין שאלתך,

ניסית להבין בקריאה הראשונה, מה את בעצם מבקשת, האם יכולת להתמודד עם המציאות כפי שהיא, או לנסות לשנות אותה? או שמא, הסביבה היא הקושי המרכזי ולא הנקודה בה את דורכת תקופת מה.

לאחר קריאה מעמיקה, הבנתי, שאת בעצם מבקשת את השילוב, גם לקבל את המציאות, ממנה לשאוב כוחות להתמודדות וכתוצר מכך, להיות מסוגלת לשדר, בכל דרך אפשרית, לסביבה, שאני, יודעת יותר טוב מכולם, מה נכון לי.

מקווה שקלעתי לכוונתך.

את מתארת בפנייתך שדווקא אלו הראויים לך בענייך אינם מעוניינים להיפגש איתך בעוד אלו שאת נפגשת איתם, הבודדים שזכו לכך, אינם מתאימים לך כלל.

את מונה פלטפורמות שונות שמאפשרות מפגשים פוטנציאלים, אך את מתארת אותם על גבול הסלידה,

את מקבלת הצעות, ממי שבעצם יש רק דופק, וזה מספיק לסביבה כדי להציע לך.

באופן כללי, התמונה פאסימית מאוד, כאילו אין עוד משודכים פוטנציאלים בעולם וכל מה שנותר, אינו שייך לך ולרמתך, השקפתך ונסיונך והמצב קרוב לייאוש חס וחלילה.

ולא פחות חשוב, ציינת לפני שנתיים את הפיגוע שנפגעת, פגיעה ברקע נפשי וחברה שנפצעה קשה.

את מתמודדת עם כמה חזיתות, לא פשוטות, אבל כדי לצלוח את החזיתות הללו, את צריכה להתחיל במשוכה הראשונה, לדעת את עצמך, חוזקותייך ורצונותייך, להכיר היטב את עצמך ואז להרים ראש, ולצעוד קדימה לנתח את כל הקשיים שמנית בפנייתך,

למיטב הבנתי, שורש העניין נעוץ ביכולת שלך להביט פנימה אל תוך עצמך, לאהוב את מה שאת רואה בתוכך ונחשפת אליו בתגליות חדשות, ולהבין שאת מופלאה, יקרה וטובה באמת ועם בעל או בלי בעל לא מגדיר את האישיות שלך, כישורייך ושמחת החיים שלך,

לכתחילה, שאדם שלם עם המעשים שלו, הבחירות שלו והמהלכים אותם הוא נוקט, המציאות משתקפת מתוך עינו בביטחון ויציבות, וגם אם נוחלים כישלון, הוא חלק בלתי נפרד מהשיקולים שנשקלו לפני המעשה, והוא מדרגה לקראת ההחלטות הבאות עליו לטובה.

להיות אדם שלם, עם המעשים, ההחלטות והצעדים המשמעותיים, זוהי עבודת חיים, עבודה שנבנית בעמל רב, ביגיעה ורצון אמית להגיע לתכלית.

כאבתי כשקראתי שעשית טעות גדולה מאוד ודחית מישהו שיכול היה להיות …

אני רוצה להסב את תשומת לבך לעובדה, שלפני כל החלטה יש השתדלות, מאמץ ולבטים, לאחר מעשה, יש השגחה פרטית.

אל תוציאי את בורא עולם מכל המשוואה הזו במהלך ההתמודדות שלך, הוא, זה המופלא, שברא אותך על כך חלקיים, המורכבים יותר ומרכבים פחות, איכותיים יותר ואיכותיים פחות.

ונתן לך את הכלים, שאת זקוקה להם, על מנת לחשוב ולהבין לבד את שנכון לך ולפעול בהתאם בע"ה.

יקירה, בעצם פנייתך את מתחילה מסע אמתי וכנה לקבלת חיזוק, הייתי מאוד ממליצה, למצא אשת מקצוע ראויה, שתוכל לעזור לך ולצעוד איתך יד ביד את המסע אל תוך עצמך, לקבל ולאהוב את המופלא שיש בך. וכל השאר יבוא מאליו, אני בטוחה.

הצעד הראשון הוא הקשה מכולם, אבל גם המשמעותי ביותר.

בהצלחה.

שירה ח.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
דילוג לתוכן