מאת:

התפרסם בתאריך:

24/06/2022

מה לא בסדר בספרי מתח/עלילה חילוניים או בקריאת רומנטיקה? יש בזה בכלל בעיה?

שאלה מקטגוריה:

הי,
קודם כל תודה על הפלטפורמה, תודה שיש את מי לשאול וזה כל כך לא מובן מאליו…
שנית, אני יודעת שהתשובה לשאלה שלי בכותרת היא "כן" בוודאות של 80%…
יש בעיה בספרים לא יהודיים, יש קטעים רומנטיים, אלימות לפעמים, חילול שבת וכו.
אז למה אני שואלת?
כי אני תוהה לאחרונה האם באמת יש בעיה בתכנים רומנטיים בספרים או שאני חושבת יותר מדי? יש בעיה בדמויות נשיות ראשיות, נשים שבאות במגע עסקי/עלילתי עם גברים? מדובר כמובן כשאין סצנות צנועות מפורטות, אלימות חמורה, אלא תיאור החברות והחיבור הרגשי אל הדמויות, עלילה של נעורים/ קשר רציני ומקסימום בספר- תיאור של נשיקה נניח… האם יש בעיה בתיאור אכזריות של אדם, כי גם בספרים חרדיים למשל יש רעים בסיפור, רצח וכו.
למה זה בדיוק חשוב לי לדעת?
האמת שאני לא קוראת ספרים כאלה, אני יודעת שיש הרבה חרדיות שקוראות ספרים של גויים, קלאסיקות, פנטזיות, רומנים, ספרים עלילתיים, לא בהכרח עם קטעים רומנטיים ואולי גם אין בעיה כל כך בזה(?), אני ספציפית לא הכי מתעניינת בז'אנר (או שמדחיקה בגלל שאפילו לא נתתי לעצמי לנסות כי יש ז'אנרים אחרים שנהנית מהם, אז למה להכנס לתחום האפור?…) בעיקר אוהבת לקרוא ספרי עיון, העצמה, מידע, פסיכולוגיה, אבל הניסיון הקשה שלי הוא דווקא כתיבה. אני מוכשרת בכתיבה, מאד ויודעת שיש לי באמת משהו יוצא דופן לתרום בתחום.
תמיד אהבתי לכתוב, על כל דבר ובכל ז'אנר. מאז כיתה ג' הייתי כותבת סיפורים ובגילאים מאוחרים יותר ביסודי היו חברות שקוראות את הספרים שלי ומתחננות שאמשיך לכתוב כי הן במתח… גם בנות במשפחה שלי קראו ומאד אהבו. בשלב כלשהו הפסקתי לכתוב באופן מסודר ועזבתי כמה "ספרים לעתיד" באמצע כיון ש:
1. ספרי מתח חרדים לרוב סובבים סביב אותם נושאים (שואה, הערצה למוסד, ערבים שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, משגיחי כשרות, נערות סמינר בשידוכים, סבתא/אח חולה, בעיות בישיבה…) , וזה לדעתי מאד חוזר על עצמו אז לא רציתי להוציא ספר נדוש לאור, אבל זו הסיבה הכי פחות מטלטלת עבורי, כי אולי דווקא משום שנושאים חוזרים על עצמם כ"כ בספרות החרדית- דווקא שם יש מקום לתרום, להתפתח ושליחות להביא כיוון חדש ומרענן להכניס נושאים מקוריים ופחות נדושים, עם ידע עולם, כשמדובר כמובן בספרות חרדית וחינוכית בלבד.
2. סיבה נוספת שהפסקתי לכתוב היא כי יש סיפורים שכתבתי שאינם "ברוח חרדית", מדובר בעלילה עם מסר, ואפילו מסר מרגש ומחזק, אבל אין שם חרדים, אין אברך כולל ואין בחורות סמינר, אין שבת ואין השגחה פרטית. יש סיפור מיוחד על אנשים מיוחדים עם מסר מיוחד אבל לא "יהודי". הנטיה שלי לכתיבת דברים כאלה היא גם שוב, כי זה נותן מרחב לנושאים פחות נדושים שחוזרים על עצמם בספרות החרדית, הכתיבה חופשית יותר, וגם כי יש בי במקום כלשהו חלום להיות סופרת בעלת שם, אני רוצה שהכתיבה שלי תשפיע כמה שיותר, וכמה שיותר אנשים יקראו את זה. הציבור החרדי מאד קטן מהבחינה הזו ויש "בחוץ" כל כך מקום להתפתח… ואני מדברת על תרגום ספר גם לשפות אחרות (אני חושבת יותר מדי, אבל טוב לשאוף…) מצד שני, ספרים אלה לעולם לא יראו מקום על מדפי רשתות הספרים החרדיות וזה מאד אכפת לי בתור חרדית לא לקבל את ה"אישור" הזה שהכתיבה שלי בסדר, זה מחזק אצלי את התחושה שאני לא נוהגת כשורה. ההרגשה היא מאד מנוכרת ותלושה כשבציבור שלך שמייצג בעצם את ההשקפה שלך ואמונתך לא מקבלים את הספרים שכתבת. למעשה אני חשה שגם אם אכתוב ספרים בסגנון זה אאלץ להסתתר תחת שם עט, "שלא ידעו"…
3. בספרים עלילתיים שאינם עוסקים ב"חרדים ויהדות", אני מרגישה את הצורך להכניס גם אלמנטים יותר "חילוניים/גויים", כי כשמתארים סיפור בסביבה שאינה שומרת מצוות, הסופר אינו יכול להפוך את כל הכיתה לבנות, ואת כל העובדים במשרד לנשים/גברים בלבד, (זה גם לא כיף בעליל: נניח הסיפור נסוב על חבורת ילדים שפותרת תעלומה וכו', אי אפשר להפוך את כולם לבנים), לפעמים גם יש צורך בקשרי ידידות בסיפור, גם כשאינם נוגעים לזוגיות, כדי שהסיפור יהיה אמין, יש צורך במוכרת, שיחת עמוקה עם בן/בת דוד/שכנה וכו. זה מוסיף המון, עם זה אני מרגישה בעיה בפני עצמה כי אני בעצמי לא מרשה לעצמי לקרוא ספרים כאלה (עלילתיים לא חרדים)… אבל תחושת הבעייתיות מחמירה כאשר אני גם רוצה לכלול גם מערכת יחסים ממשית בסיפור (איכשהו זה מתבקש ממש, מרגישה משום מה שזה ממלא את הפן ה"רוחני" החסר בספר כשאין חרדים/תורה/מצוות, זה מה שמוסיף עומק מעבר לחומר, מסר ורגש לסיפור וגורם להתחבר לדמויות גם אם לא מדובר בעלילה עצמה אלא תיאור שולי מן הצד).
אני מאד רוצה לכתוב ספרים גם לקהל הכללי, יש לי גם חלום שאחד הספרים שכתבתי יהפוך לסרט ואני יודעת גם איזה מהם… (נשמע מוגזם אבל בהחלט שעדיין רוצה…), אני יודעת שהכתיבה שלי טובה, זורמת, איכותית, יצירתית ועם מסר, שאני לא סתם כותבת בולשיט בשפה רדודה. היו ספרים שכתבתי אונליין באופן אנונימי, התפרסמו וזכו לאלפי צפיות, תגובות תומכות, הערצה וחיבור לדמויות, אבל הפסקתי לכתוב כי אני לא שלמה עם זה, אני בעצמי לא קוראת ספרים כאלה…. אבל מצד שני, הכשרון לכתוב… זה הדבר שבו אני מרגישה יוצאת דופן ושיש לי מה לתרום, הדבר שאהבתי באופן טבעי מאז שזוכרת את עצמי ויש מצב שזה המימוש העצמי שלי בחיים, הידיעה שהספרים עם מסר איכותי ושהחלק הרומנטי לא בוטה, אבל חייתי בצורה שספרים כאלה לא מתקבלים על הדעת לקריאה (אבי מאד הקפיד בילדותי על הספרים שאני קוראת, תמיד היה בודק ושואל "מה זה?" "מה את קוראת?" בצורה שמאד קוממה אותי כי תמיד קראתי ספרים טובים ולא אהבתי שהוא חושד בי ואת הטון החוקר, זה הבהיל אותי וגרם לי להרגיש "פושעת", אפילו היום הוא לא נלהב לראות אותי קוראת ספרים לא "חרדים", ואני לא מדברת על סיפורת, אלא על ספרי עיון שאני קוראת… אני מאד גאה בספריה שלי: "סוד הזכרון המצוין", "אבא עשיר אבא עני", "למה נשים אמיצות מתקדמות בחיים", "מוטיבציה" וסט של רובין שארמה, מנטור לא יהודי בהחלט מפורסם, "למה האידיוט הזה עשיר ואני לא"… הספרים האלה קידמו אותי המון בחיים ועוזרים לי להצליח, אבל אבא שלי לא אוהב כל דבר שהוא לא רוחני, הוא לא מחזיק מזה, מבחינתו הכל שטויות והבל ורק הרוחניות חשובה. פעם הוא היה אומר "תקראי תהילים בזמן הפנוי, תלמדי הלכות"… החשיבה שלי בריאה יותר לטעמי ואני ממש בעד ספרים כאלה, אבל מציינת את הנקודה כי יכול להיות שזה מה שהשפיע עלי להיות נגד ספרות עלילתית שאינה חרדית עליה נסובה שאלתי) קראתי ספרי צדיקים, מ. ארבל וציפורה אדלר, לא קראתי ספרים חילוניים וגויים (חוץ מספרים עיוניים שאז אני מתמצאת בהכל וללא שום נקיפות מצפון, השפה נקיה, מחכימה, חכמה בגויים תאמין), ואחרי השיחה עם אותה בת דודה צדיקה וההבנה ש"מלא" חרדיות קוראות ספרים כאלה ללא שום בעיה מעמידה את הנושא בספק. אולי אני סתם מדכאת את הרצון שלי לכתיבה? (ודווקא לכתיבה שמושכת אותי, בלי ההגבלה של הדמויות והסביבה). פתאום אני חושבת "רגע, הרי אין בעיה עקרונית לאהוב, להיות בזוגיות, להכיר. רק אסור 'לדבר על זה' כדי לא להביא למחשבה ומעשה אסורים, אבל האם גם 'נשיקה קטנה' בסיפור היא כ"כ בעייתית או שזה ביטוי אהבה אנושי ליגיטימי, וזה ליגיטימי (אולי) גם ל ק ר ו א על זה ולא רק לעשות את זה בפועל? הרי לאומות העולם אין בעיה לקרוא על רומנטיקה וגם אין להם שום איסור להתנשק נניח לפני חתונה, אז אולי אין בעיה בעצם לכתוב את זה? זה לא על חרדים אז בעצם אני כותבת על דבר שמותר…"
יש לציין שאני לא מדברת על כתיבת סצנות מפורטות/לא צנועות בעליל, שזה וודאי לי שאסור, אבל כן לכלול בספר התאהבות, מקסימום עד לרמת נשיקה, האם זה גרוע עד כדי כך? למה אני מרגישה רע עם זה? לא שאני שוללת כתיבה המיועדת לקהל חרדי, אבל אני רוצה גם לכתוב בנוסף חוץ מזה ולתת חופש לשאר הרעיונות שלי… הייתי מייעצת לעצמי להתחיל לכתוב משהו חרדי, קודם לממש את זה ואז לראות איך ארגיש לגבי כתיבה לציבור הכללי והאם זה עדיין חסר לי, אבל האתגר הרבה יותר גדול בכדי להתחיל בציבור הזה, בנוסף יש לי סיפורים אחרים שאני אוהבת וכבר הייתי באמצע כתיבתם שאינם מיועדים לקהל החרדי, ומשום מה גם נראה לי שיש הרבה יותר קושי "להכנס" לקהל הזה, לקבל הכרה מרשתות הספרים ומהמו"לים, מה שלא חסר בציבור הכללי….

כמו שניתן לראות אני שואלת שאלות וגם עונה את התשובות אבל מפקפקת בתשובות של עצמי או מנסה למצוא תשובות אחרות(?)… ולכן אשמח לגורם שלישי, חינוכי יותר, מבוגר יותר שיוכל לתרום לי מראות מבטו במקום להסתמך על בחורה צעירה ממני בשנתיים שקוראת ספרים כאלה ואחרים…

בתודה ובערכה,
סופרת מבולבלת שהפסיקה לכתוב אבל לא הפסיקה לחשוב על לכתוב…

תשובה:

שואלת יקרה כל כך,

קראתי את השאלה שלך והתהלכתי איתה במשך כמה ימים. השאלה שלך מעלה שאלות אחרות שמבצבצות מבין המילים שכתבת, אבל לפני שאתחיל לענות לך על הראשונות, בואי נתחיל דווקא מהסוף. חתמת את שאלתך במילים: "סופרת מבולבלת שהפסיקה לכתוב אבל לא הפסיקה לחשוב על לכתוב…".

יקרה, בבקשה ממך, אל תפסיקי לכתוב!

אם הכתיבה היא חלק כל כך מהותי בך, כפי שעולה מדברייך, אז אל נא תתעלמי מהחלק הזה במי שאת. את ממש מגדירה את עצמך כסופרת. קיבלת כזה רצון עז לכתוב וכבר הוכחת את עצמך בתחום, את מרגישה שיש לך ייעוד חי ובוער דרך הכלי הזה – בבקשה ממך אל תכבי את האש היצירתית הזו. לא כדאי להתעלם לאורך זמן מהכישרונות שנתן לנו הקב"ה ושמפעמים בנו ללא מנוחה. יש לזה תכלית.

עכשיו אשתדל להאיר את עינייך במה שנראה לי כמבצבץ מבין מילותייך. מסתבר שהשאלה שלך לא נשארת בתחום הכתיבה אלא מתפרשת על תחומים נוספים שקשורים לחיי היום-יום.

אני מניחה שאת יודעת שלמילה הכתובה יש כח אדיר. הרבה יותר ממה שנדמה לנו. כתיבה היא חומר קריאה, כתיבה היא חומר למחשבה, ומחשבה היא התגלמות האדם עצמו.

פשוט שהמחשבות שאנו חושבים מבטאות את ה"מקום" שבו אנו נמצאים, כן? הכוונה למקום מנטאלי, תודעתי, רגשי וכדומה ולכן, כתיבה וקריאה משפיעות באופן ישיר ומיידי על מי שאנחנו. בדיוק מהסיבה הזו כמו שאת יודעת ואף כתבת בעצמך יש השלכות לכתיבה / לקריאה של תכנים שהם גבוליים וכל שכן תכנים פוגעניים. מה נקרא תוכן גבולי? מה נקרא תוכן פוגעני? – יש דברים מוחלטים וברורים (את לא מעוניינת לתבל את הכתיבה שלך באלימות ובדומה לה), ויש תכנים שהיחס אליהם משתנה מפני שלכל אחד יש אמות מידה משלו…

החוויה שמזמנת לנו קריאה של ספרות טובה היא חוויה תרפויטית גדולה. לכמה רגעים אנו מעתיקים את עצמנו למקום חדש אחר מבלי לזוז מילימטר ממקומנו (תרתי משמע). ברגע קצר ספרות טובה יכולה לרומם אותנו לרגעים של השראה, התעלות רגשית, התבוננות וחקירה עצמית פנימית. קריאה יכולה לזמן לנו עניין, סקרנות, למידה משמעותית, הרחבת אופקים ומנגד היא גם יכולה להיות בריחה מן המציאות. אפשר לחיות חיים שלמים ומלאים פסגות ותהומות עד אין חקר בתוך יצירה ספרותית. כל קשת הרגשות האנושיים, האתגרים, הסערות, וההצלחות שאינם מנת חלקנו ביום – יום השגרתי יכולים להיכנס לתוך כריכה רכה בת 400 דף. וזה די קל לחיות חיים "וירטואליים" כאלה של מישהו אחר… אז מה? אז אין לגיטימציה לספרות טובה? – חלילה. בתור אוהבת קריאה מושבעת שכמוני לא תשמעי ממני תשובה כזו, יחד עם זאת, איני מתכוונת לתת לך תשובות מוחלטות של כן / לא / שחור / לבן אלא להרחיב את ההסתכלות שלך על הנושא ולעורר אותך לחשוב לעומק על מנת שתוכלי את בעצמך לבחור ולקבל החלטות שתהיי שלמה איתן.

עוד דבר שאת בטח יודעת והוא שסופר קצת משתעשע בתפקיד של "בורא עולמות ומחריבן". זו חוויה שאני מתארת לעצמי שאת חווה אותה בזמן שאת כותבת והיא יכולה להיות מלהיבה ומהנה ולא מעט מאתגרת. זו גם חוויה הרת גורל. ברגע שיצירה הושלמה, ירדה למכבש הדפוס ונמצאת בידו של הקורא – אין לך יותר שליטה עליה. היצירה שכתבת פורחת מבין ידייך תרתי משמע, ומקבלת חיים משלה משום שנוצר מפגש אינטראקטיבי ייחודי בין היצירה שלך לקורא הייחודי שקורא אותה. על המפגש הזה יש לך השפעה רק בזמן היצירה, לאחר מכן, כבר לא… מתוכן השאלה שלך ברור לי שאת מרגישה אחריות גדולה כלפי הקוראים שלך ולתוכן המפגש שאת מייצרת להם. אין לי ספק שבכתיבה שלך את מרגישה "אחריות" כלפי שמיא (מה שנקרא במילים אחרות יראת שמיים). השאלה היא איזה מפגש את רוצה לזמן לקוראים שלך? על מה את מרגישה שאת יכולה לקחת אחריות במפגש שאת מזמנת להם? על מה את רוצה לקחת אחריות? אלה שאלות חשובות שיכולות להיות המצפן שלך בכתיבה…

יש מושג באומנות שנקרא "מכשול" מעין מגבלה שמגבילה את היוצר. היינו יכולים לטעות ולחשוב שהמגבלה של היוצר בין אם היא מגבלה חומרית או מגבלה מופשטת ורוחנית כמו במקרה שלך, מקלקלת את תהליך היצירה או גרוע מזה גורעת מהיצירה עצמה. את יודעת מה הפלא? – הפלא הוא שהרבה יוצרים מתחומים שונים כמו ציור, מוסיקה, תיאטרון, מחול וכל שכן כתיבה גילו שדווקא המגבלה שלהם היא זו שהכריחה אותם וגרמה להם ליצור אומנות טובה יותר, אומנות שנוגעת ברבדים עמוקים יותר של ההוויה האנושית (הן של היוצר והן של מי שנהנה מהיצירה). במקרה שלך דווקא אותם קווים רוחניים שאת מבקשת לשמור בחייך הפרטיים ושנתפסים בעינייך כמגבילים בכתיבה בצירוף הצורך לחדש ולרענן את הספרות החרדית המוכרת – הם אלה שיכולים להיות כח מניע שידחוף אותך לכתיבה אינטליגנטית, גבוהה, מורכבת ורבת פנים. זה אתגר גדול מאד לכתוב ספרות טובה, כזו שפותחת את חדרי הלב ומאפשרת לנו לעשות כברת דרך בינינו לבין עצמנו. זה אתגר גדול עוד יותר כשאת רוצה ליצור ספרות טובה עם נושאים מקוריים וידע עולם חדש שטרם באו לידי ביטוי בספרות החרדית המוכרת לנו. אני מבינה מדברייך שאת מודעת לכך שאתגר זה מחכה לפתחך… מעניין מה תבחרי לעשות איתו…

אני רוצה לחזור לרעיון שהעליתי בפנייך בנוגע לזה שסופר הוא קצת משתעשע ב"לברוא עולמות ולהחריבן" בהינף מקלדת, אלא שהפעם מזווית אחרת.

מדברייך נראה שיש הבדל ברור בין מה שאת מרשה לעצמך בחיים הממשיים שלך, בהם הגבולות ברורים ונשמרים בהקפדה, ובין מה שאת בוחנת בינך לבין עצמך – האם להרשות לעצמך במסגרת החיים שאת נותנת לדמויות הכתובות שלך. למה אני כותבת דווקא "להרשות לעצמך"? הרי את רק כותבת על חיים של אנשים אחרים שאינם שומרי תורה ומצוות. להם בוודאי לא יזיק עוד סיפור רומנטי עם מגבלות כאלה או אחרות.

3הנקודה היא שיש משהו בכתיבה שמאפשר לסופר עצמו לחיות חיים אחרים. מעבר לסקרנות הלגיטימית ביחס לעולמות שונים ולא מוכרים. מה מניע אותך ב"לברוא עולמות" אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם אורחות חייך? מה יש שם שקורץ לך? אני יכולה להבין את הרצון ליצור ולכתוב מתוך חירות תודעתית וללא מגבלות. אני מבינה ומקבלת את השאיפה לתאר חיים אותנטיים ולהעלות אותם על הכתב ככאלה, בלי זיוף ואילוץ. מה יש בה בחירות הזו שכל כך קוסם לך? אילו גבולות את שומרת בחיי היום-יום ואילו גבולות את מרשה לעצמך לבחון ולהשתעשע איתם במסגרת הכתיבה של "חיים בכאילו"? אלה שאלות שקשורות לליבת גרעין הזהות שלנו. מי אני? במה אני מאמינה? נראה לי שאלה שאלות שעלייך לברר.

רעיון אחרון שאני רוצה לחלוק איתך ושיכול להיות לך סוג של מצפן קשור לצורך בהכרה ובהערכה הנלווית לה. את מודעת לכח שלך ככותבת ואף טעמת לאורך השנים את החוויה של הכרה בכישרון הכתיבה. ההערכה וההתפעלות שאת מקבלת מהקוראים ומהקוראות שלך היא דבר חשוב. נדיר למצוא יוצר שאינו מעוניין בהכרה. את בוחנת את הרעיון של לכתוב ולא לזכות בהכרה ואת מבינה שזו חוויה קשה. בנוסף לזה, החינוך שקיבלת הטמיע בך אמות מידה רוחניות גבוהות שממשיכות ללוות אותך למרות הפתיחות שלך לספרות שאינה בהכרח על טהרת הקודש. מצאת לך נתיב מילוט של ספרות הגות. זה נתיב מעניין. הוא מאפשר לך ללכת בין הטיפות. מצד אחד זה מאפשר לך לשמור על אותן אמות מידה שהורגלת אליהן (ושאולי הפנמת דרך אביך?) ושהבית שלך דורש, ומצד שני זה משאיר אותך פתוחה לעולם עשיר, מסקרן וחדש. בתור כותבת שמעוניינת בהכרה תצטרכי לכתוב באופן כזה שתוכלי לעמוד מאחורי מה שאת כותבת, ולא תתביישי, חלילה.

זו תכונה נהדרת להיות מסוגלת להזמין עיניים נוספות בוגרות ומנוסות ממך לבחון את הדברים שאת חושבת וכל שכן כותבת. מאחלת לך שהרצון הכנה שלך לברר דברים יוליך אותך למחוזות של יצירה והשפעה שתהיי שמחה ומרוצה ממנה. בהצלחה רבה!

שירה ק.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

  1. וואו, שאלה מדהימה.
    בתור אחת שאוהבת לכתוב. מאד. הסתבכתי פעמים רבות עם השאלה למה יש דברים שאסור לכתוב עליהם.
    מזדהה מאד.
    תשובה מדהימה לא פחות. כמו תמיד באקשיבה.
    כותבת יקרה, מאחלת לך הצלחה רבה. עוד תגיעי רחוק!

  2. תודה על ההמלצות לספרים, הזמנתי עכשיו את "איך זה שהאדיוט הזה עשיר ואני לא" ואת "סוד הזיכרון המצוין" 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן