מאת:

התפרסם בתאריך:

14/04/2020

גישות רבנים על הקמת המדינה

שאלה מקטגוריה:

בעקבות מאורעות הזמן יצא לי לחזור וללמוד את הספרים "אם הבנים שמחה" וכן "התקופה הגדולה" ועוד ספרים של גדולי עולם העוסקים ביחס יראי ה' למדינת ישראל בכלל ולגאולה בפרט.
יצאתי מאד מבולבל אחרי קריאת הספרים הללו, לגבי- מה הייתה דעתם של רבני אגודת ישראל (ובראשם רבי חיים עוזר) כלפי גישה זו?.
אודה לכם אם תוכלו לסדר לי קצת את העניינים, ולפרט את הגישות בעניין. (חוץ מגישת סאטמר שהיא ברורה ונחרצת יותר)

אני מתכוון לשאול על גדולי עולם "חרדים שדעתם הייתה ציונית יותר (רשימה חלקית הרב מנחם מ כשר- רשז אוירבך -הרב י וינברג- רבי יחזקאל סרנא -רבי אליהו משקובסקי) או אותם רבנים שדעתם אומנם הייתה בתכלית לא ציונית אבל בשיטתם הם כן ראו במדינה חסד אלוקי שעלינו להודות בו גם אם מתכונתו הנוכחית גרועה ביותר לצערנו
מדוע חסידויות כמו גור שראש הישיבה שלה דאז חתום על מכתב הרבנים הקורא להצביע במדינה שהיא אתחלתא דגאולה (גם אם לא במובן הדתי לאומי לפחות בבחינת החסד של הקבה איתנו) כיום מתנכרים באדישות המתוארת למדינה. מדוע הציבור הנקרא פא"י שרק עכשיו אני מבין שיסודו מהררי קודש, נמחק ונעלם. מדוע בבתי ספר חרדים לא מלמדים על הניסים העצומים שקרו לפחות לפי חלק גדול ולא מבוטל של הרבנים בששת הימים ושחרור ירושלים.
או בקיצור השאלה. האם יש סיבה אמתית וקדושה לתהליך ה"אדישות שהציבור החרדי עבר? או שהסיבות כאן הם פשוט השלטת שיטה מסוימת על ציבור מגוון פשוט כי ככה נוח יותר…
תודה על הסבלנות, מקווה שהבהרתי את עצמי

תשובה:

שלום לך

ההתייחסות לתהליכים שעוברים על עם ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות מפלגת את ציבור המאמינים ושומרי המצוות. ההבדלים האידיאולוגיים התעבו עם הזמן, יצרו הבדלים של תרבותיים עמוקים והגביהו את החומה בין המחנות עד שלפעמים נדמה שמתקיימת בנו הקללה של "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו".

אתה מבקש לערוך סדר בדעות השונות, אולם אין המדובר בחלוקה חדה וברורה אלא ברצף שקבוצות שונות מגדירות את עצמן על פניו. בצד האחד עומדת גישה הרואה בציונות פעמי משיח ובמדינה את "יסוד כסא ה' בעולם". גם אלה אינם מתעלמים מהחששות ומהפגמים ומבקשים לתקן, אבל ההתייחסות הבסיסית אל המדינה ומוסדותיה היא כאל ערך מקודש. בקצה השני עומדים אלה הרואים בציונות ובמדינה תהליך של התגברות הגלות וכוחות הטומאה ושל מרידה במלכות שמיים. בין שני הקצוות הללו עומדת גישה שאינה רואה במדינה לא משיח וגם לא שטן, אלא מציאות מדינית שמעשיה יקרבוה ומעשיה ירחקוה. בין הגישות הללו קיימים ניואנסים של שילובים שונים על פני הרצף המדובר.

נקודת העומק בויכוח על היחס למדינה היא אותה נקודה שמלווה את העם היהודי למעלה מ-200 שנה: כיצד ראוי לציבור שומרי התורה להגדיר את מערכות היחסים שלו עם העולם שמחוץ לעולמה של תורה. זו הנקודה המרכזית "ואידך זיל גמור".

כאשר עבר על אירופה במאה ה-18 גל של נאורות חברתית ומדעית היו יהודים טובים שבקשו לשלב את הקידמה בחייהם של היהודים. כך כתב בזמנו נפתלי הרץ ווייזל את הקונטרס "דברי שלום ואמת" בו הציע ליהודים, בעקבות פרסום כתב הסובלנות של הקיסר האוסטרי, לשנות את אופי החינוך היהודי ולשלב בו את תוצרי הנאורות האירופית. ווייזל היה יהודי שומר מצוות וירא שמיים וההתקפה החריפה של גדולי ישראל נגדו, וה"נודע ביהודה" בראשם, נבעה יותר מהתנגדות לרעיונות ופחות מביקורת על האדם עצמו (בדורות לאחר מכן מוצאים גדולי תורה, ביניהם בעל ה"ערוך לנר", שהמשיכו להתייחס בכבוד גדול לווייזל). כאשר הלאומיות פרחה באירופה במאה ה-19 היו יהודים טובים ששילבו אותה עם היהדות וקרמו עור וגידים על השאיפה היהודית העתיקה לשוב לארץ אבותינו. גם לאחר שקמה ההסתדרות הציונית על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, היו גדולי תורה (כמו למשל הרב יצחק יעקב ריינס) שהדגישו את הצדדים החיוביים של התנועה והשתלבו בה על מנת לקדם ולתקן. אלה הם כמה דוגמאות של תגובה מכילה ומשלבת בה נקטו יהודים שומרי מצוות כאשר עמדו בפני מציאות חדשה שמקורה מחוץ ליהדות.

מול הגישה המבקשת להכיל ולשלב הייתה גם גישה אחרת שהמייצג המובהק שלה היה ה"חתם סופר". לטעמם של החתם סופר וממשיכי דרכו, הכוחות החיצוניים הפועלים על החברה חזקים מדי וניסיון לשלב אותם ביהדות משמעותו כניסה לאזור כוח המשיכה של אותן אידיאות ואורחות חיים וכי בסופו של דבר הגרוויטציה תפעל ותמשוך את היהודים לכיוון התרבות הכללית עד כדי הטמעות בה. הפיתרון של החתם סופר וממשיכי דרכו היה פשוט – "חדש אסור מן התורה". לא נכנסים בכלל לאזור כוח המשיכה הזה, אלא נמנעים מכל השפעה חיצונית, מסתגרים בד' אמות ודוחים על הסף כל ניסיון לשנות את הקיים. הרש"ר הירש, כמה עשרות שנים אחרי החת"ס השתמש בגרמניה באופן חלקי בגישה הזו כאשר התנתק מהקהילה היהודית ובנה קהילה חדשה מכיוון שלא ראה סיכוי לקדם את את שיטתו בתוך תחום ההשפעה של הקהילה הכללית (למרות שסבר שאת ההשפעה של התרבות הגרמנית דווקא ניתן לשלב ביהדות). אגב, גדולי ישראל רבים ביקרו בחריפות את הרש"ר הירש על פרישתו מהקהילה וסברו שלא נכון היה לפלג את הקהילה היהודית. הנצי"ב למשל כתב "עצה זו להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט קשה כחרב לגוף האומה וקיומה".

ניתן לומר שהציבור החרדי נוקט באופן מובהק בגישה השנייה של התבדלות והסתגרות, ומקיים תרבות שלמה המתקיימת לצד התרבות הכללית. לחרדים יש לבוש שונה, שפה שונה, סולם ערכים שונה, הם גרים במקומות משלהם, והקשר בינם לבין העולם שבחוץ הוא מינימלי. הציבור של פא"י שהזכרת ניסה לשלב בין חרדיות לבין השתתפות בציבוריות הישראלית אולם תנועה זו לא שרדה. יש שיאשימו גורמים חרדיים בכך שהם התנכלו לתנועת פא"י אבל השורה התחתונה היא שהמודל של "חרדיות משולבת" לא קנה שביתה והדור השני של חברי פא"י מצאו את עצמם או בציבור הדתי לאומי או בציבור החרדי הכללי.

ופה אני מגיע לשאלה שמטרידה אותך (וגם אותי): "האם יש סיבה אמתית וקדושה לתהליך האדישות שהציבור החרדי עבר"? סיבה אמיתית יש. האם היא קדושה? לאו דווקא, אם כי אפשר ומידה מסויימת של אדישות כזו היא כמעט בלתי נמנעת כאשר מדובר בציבור גדול.

היינו רוצים לצפות שתחושת הניתוק של החרדים מהתרבות הכללית לא תפלוש למקומות בהם ראוי שיהיה חיבור. הכרה בטובות שהקב"ה עושה עמנו, השתתפות בכאב ונשיאה בעול, אחריות ציבורית וכדומה. אבל כנראה שיש משהו מובנה בדינמיקה חברתית ובהלכי מחשבה שמושך לקיצוניות. לא כל אדם נחון במבנה נפשי המאפשר לו להכיל מורכבות ולדעת מתי נכון לנקוט בשמאל דוחה ומתי בימין מקרבת. המציאות היא שהציבור החרדי נע עם השנים ימינה על הסקאלה ומגמות הבידול, הריחוק החשדנות והאיבה התגברו. כאשר צורת החשיבה היא של שלילת לגיטימציה ושל חשדנות, המוח מתרגל לתבנית חשיבה כזו וכל מידע חדש מעובד על פיה. לפעמים התחושה היא של שני עמים שחיים זה לצד זה, הם אינם שמחים זה בשמחותיו של השני ולא מתאבלים באבלם. זו הסיבה לאדישות שהציבור החרדי מגלה כלפי המדינה וכלפי החברה החילונית.

האם זה נכון וראוי? אינני סבור כך. אדם אמור לדעת להבחין בטוב בכל מקום בו הוא נמצא. ישנם גם תלמידי חכמים רבים וגדולי תורה שידעו ויודעים להכיר בטובות שהקב"ה עושה עמנו חדשים לבקרים ולהודות עליהם. הזכרת חלק מהם בפנייתך, ולא אכנס כאן לגורמים לכך שהקולות הללו נשמעים פחות מאשר הקולות המיליטנטיים יותר. אנחנו חלק מחברה שיש לה יתרונות וגם חסרונות, ולפעמים החסרונות הן תוצר לוואי כמעט בלתי נמנע של היתרונות. ההבנה הזו עשויה להביא אותנו לגלות מידה של סלחנות ולא לפסול גישה או ציבור בגלל החסרונות הללו, אבל היא לא צריכה למנוע מאתנו לחתור לאמת.

אתה כותב שיצאת מבולבל מהניסיון להבין את היחס ואת הגישות השונות של גדולי ישראל כלפי הציונות והמדינה. אינני רואה תועלת גדולה בניסיון לארגן ולקטלג, אלא דווקא להכיר בכך שמדובר בנושא עדין ומורכב, וכי העובדה שיש גישות כל כך שונות רק מעידה על עומק המורכבות. גדולי תורה דברו בסגנונות שונים ולעיתים אפילו אותו ת"ח דיבר בסגנונות שונים. לא עליך המלאכה לגמור, אינך חייב לברר הכל ואינך חייב לנקוט עמדה נחרצת. בוודאי שאינך חייב לראות ציבור מסויים ולקבל את דרכו על כל מאפייניו על ראשו על כרעיו ועל קרבו. אם אתה שייך לציבור מסויים ונוהג באופן כללי על פי דרכיו, אינך מחוייב להיאבק כל הזמן בפגמים שבו. התנהלות לעומתית שכזו אינה מתאימה לכל אחד והנזק עלול להיות רב על התועלת. אבל בתוכך פנימה ובסביבה הקרובה אפשר וראוי להביע את דעותיך בצורה מכבדת אך ברורה.

אני עצמי מתנהל בדילמה הזו שלך כבר עשרות שנים ומה שכתבתי לך הוא הצטברות תובנות של שנים רבות. אותי אישית הביאו התובנות הללו למקום של יותר הבנה וקבלה, ואני מקווה שגם לך הם יועילו.

בברכה,

גרשון

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. גדלתי בבית דת"ל, ככה שלא תשמע פה את השקפת ישראל סבא..
    מה הקשר האם המדינה היא אתחלתא דגאולה לבין מה שעושים בפועל?
    אני מבין, שאפשר לראות שאחרי כמה אלפי שנים שלא היה ריבונות ליהודים והתרחשה המדינה שקיים שלטון יהודי בא"י זה אתחלתא דגאולה, ותחילת חזון הנביאים כמוזכר ביחזקאל ל"ו ל"ז.
    אבל עדיין צריך להבין את החששות שלנו מלהשתלב במגזר הכללי והחילוני. יש המון נשירה בציבור הדת"ל לצערנו. ועל כן, קיימת לנו גם מטרה להגדיל את עולם התורה, פרט למטרה העצמית של לימוד התורה. ובזמן המתאים… להיות גם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". זה יקרה וכבר לאט לאט זה קורה, אבל זה תהליכים שצריך לעיין טובא האם לזרזם. מעצם טיבו שהציבור גדל להבנתי השוליים גדלות, וכמעט ברגע אחד נפרצת הנורמה והכל ישתנה.
    יש לך לכך המון זרזים שזה ממש ממש מבהיל עליו הרעיון, האינרנט והקורונה שמחדירה אותה למגזר גורמת לפתיחות מפחידה. העבודה דרך האינרנט, זה שכבר הדור הרביעי לאברכים יש פחות כסף להשיג דירה וצריך לצאת לעבוד. הנשים בעבודות מודרניות, לצערנו יש בחורים מודרניים מידיי ועוד ועוד. כל אלו ועוד גורמים לישראליות של הציבור.
    אותו דבר שמתישהו (אני לא כל כך מבוגר אז לא יודע להצביע על התאריך) הציבור החרדי נהיה ימני ולא פחות מהדת"ל זה גם גרם ללאומיזציה.
    ותראה את הסרטונים של דגל (ג') בבחירות, ואת המצע קמפיין, הם שכחו שהם לא ימינה או הבית היהודי… (והמון מהרעיונות שהיום מדברים עליהם, אני חושב שמבחינה היסטורית זה של מפד"ל). אז נכון שכרגע עדיין בהכל אשמים הציוינים, אבל מתישהו תשתנה ההבנה, ויקחו חלק פעיל. זה לא יקרה בכוונה, זה יקרה פתאום שנתעורר לכך. לי זה נראה יותר קרוב ממה שאני מדמיין שזה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן