מאת:

התפרסם בתאריך:

18/01/2021

חנוקה בבית ובתוך עצמי

שאלה מקטגוריה:

שלום. רציתי יש לי מחשבות מעיקות מאוד. מחשבות של דאגה גדולה. ובעיקר רדיפה עצמית. אני כל היום בביקורת על עצמי ולא יכולה להתנתק מזה. כמובן שזה ניסיון גדול מאוד של כעס, מרירות, עצבות.. אני כמעט בגיל 18, ואני חנוקה בבית שלי (בפרט עכשיו שאנחנו בסגר) ההורים שלי סופר קיצונים ולא נותנים לי לצאת לחברות… אני חנוקה בבית. וחנוקה בתוך עצמי. ומרגישה פשוט חסרת אונים. אני מביעה את צערי בעיקר לפני אבי שעד עכשיו היה סובלני אליי . אבל עלה לו סף הסבלנות והוא מטיח כלפיי שזה המצב למען הבריאות שלנו… בעוד המצב הבריאותי של הנפש שלי רק מסכן אותי . רק מחשבה אחת של ייאוש זה עול עבורי. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי.
יש לציין שאני נערה רגילה לחלוטין. רק שהמצב פשוט מעיק ובילתי נתפס..
ההורים שלי יודעים שמתחילת הנגיף ניראלי מעבר לשנה אני כלואה כביכול בבית. מלבד פעמים בודדות שפגשתי אנשים.
אני מאמינה שה לא נותן ניסיון שאי אפשר לעמוד בו. אבל הלב שלי כלכך חסר סובלנות אחרי כל התקופה שעברתי. ואני לא רוצה ליפול מדרך ה.
הבנתי מרבי שלום ארוש שהעצה – חוק התודה להודות על הקושי.
אבל אני בהתחבטות עצמית לגבי זה.
כי התקדמתי כל כך מהר בתהליך התשובה ואני לא רוצה להעמיס על עצמי וכו..
מה אליי לעשות? אשמח לתשובתכם תודה

תשובה:

נערה יקרה מאד, שלום לך!

קראתי את השאלה שלך בתשומת לב, שאלה של נערה גיבורה עם תעצומות נפש לא רגילות. את מתמודדת עם סגר חיצוני ועם סגר פנימי. מחשבות שליליות ומפחידות, מועקה ודאגה גדולה, רדיפה עצמית וביקורת. ובתוך כל החנק הזה את מצליחה להביט במציאות החיים שלך במבט של השגחת ה' לראות את המצב בו את נמצאת כנסיון וזה מופלא בעיני. את נאחזת בדרך ה' במצב שגם עבור אנשים שגדלו בבית מאמין זוהי התמודדות לא פשוטה באמונה ובמידות וזה לא מובן מאליו בכלל.

יקרה מאד, חשוב לי לומר לך שהתחושות שלך והמחשבות הן טבעיות ונורמליות ואולי אפילו מתבקשות מצורת החיים שלך כרגע. הבדידות המתמשכת ותחושת הסגר הם גורמים ראשונים ביצירת מחשבות שליליות מדכאות ומייאשות. דיבור ומעשה מגבילים את כח הדמיון למציאות וכשאין עם מי לדבר, את מי לראות, העולם שלנו מצטמצם ונהיה צר מאד מאד, כר פורה לכח הדמיון, הוא מגדיל דברים למימדים מבהילים, כל פגם שלנו הופך להיות כתם שחור גדול והיאוש שהוא האויב המסוכן ביותר של האדם, משתלט עלינו בקלות.

אני ממש מבינה אותך, התסכול העצום הזה להיות סגורה בבית הוא כל כך קשה בלתי נסבל במיוחד בגיל כזה שזקוקים לחברה ולמשפחה, והאמת, אין לי עצת קסם כיצד לשנות את המצב.. אני אנסה להציע לך כיוונים נוספים להקל על התחושות שלך ולהרבות בתפילה שהמצב ההזוי והבלתי נתפס הזה יגמר בהקדם בבריאות ותצאי לחופשי.

את לא רוצה במצב הזה, הוא נכפה עלייך. ברור לי שההורים שלך דואגים לך ורוצים אותך בריאה, ואכן, אני מסכימה איתך שהבריאות הנפשית שלך לא פחות חשובה ואולי אף יותר. אני מציעה לך לנסות לדבר איתם על זה, למה אני מתכוונת לדבר? לא, לא הכוונה להתלונן ולא להתבכיין, אלא לשתף. לפנות להורים שלך, ולספר להם מה את מרגישה ואיך זה משפיע עלייך בלי להאשים ובלי לטעון מתוך כבוד והערכה, ייתכן מאד שההורים שלך, שרוצים מאד בטובתך ובבריאותך ימצאו יחד איתך את הפתרון גם לשמור על הבריאות וגם לצאת ולפגוש חברות אנשים נוספים, משפחה וכו'

. אני מבינה שהמחשבות הקשות התחילו בעקבות הקורונה והסגר (ואם זה מלווה אותך מעבר לכך, כדאי לפנות למישהי מקצועית שתוכל לעזור לך להתמודד עם מחשבות טורדניות ולא נשלטות) אמנם מטבע הדברים הבלון הנפוח של הדמיונות והפחדים יתפוצץ כשתדאגי לעשות משו שיעשה לך טוב על הנשמה, ייתכן שהם פשוט יעלמו. אך עדיין, מצבי לחץ ומועקה מחריפים בעיות קודמות ונטיות קלות, כנראה שיש גרעין ביקורת קשוח אצלך בפנים שמושך אותך לעצבות וייאוש ולכעס עוד קודם.

לעיתים יש נטייה לראות בחוש הביקורת העצמי שלנו מצפן למוסריות ולישרות הפנימית שלנו, אבל לא כך הוא. כן, הקב"ה מבקש מאיתנו לפשפש בחדרי הלב ולעשות חשבון נפש על מנת להיות טובים יותר אך האם זה הביקורת והרדיפה העצמית? לא. לביקורת עצמית אין גבולות היא מייצרת רגשות אשמה שאוכלים בנו מקטינה אותנו, מעוררת תחושת פחד וחרדה, והעיקר , לא מביאה לשינוי אמיתי. חשבון נפש אמיתי תחום בזמן- שעה ביום שיש לה תוצאות אפקטיביות: טעיתי, כעסתי, לא הקפדתי מספיק, מתחרטים מתוודים ומקבלים לעתיד, כיצד להיות טובים יותר. וזה לא מלווה אותנו בשאר היום. אלא מה, היצר הרע מוכר לנו את זה במכירת חיסול, חשבון נפש 24\7. על כל טעות, נפילה, תכונה מעצבנת, אי עמידה ברף שקבענו לעצמינו יש שוטר שעושה לנו נו נו נו. ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת תנסי לדמיין את הדו שיח הזה בין השדון הזה לבינך. הוא אומר לך שאת לא טובה, לא ראויה, סתם אחת, מה את מרגישה? מה את מרגישה שאומרים לך 'את לא מצליחה' ו'את כזאת אפס'? זה מעליב, זה פוגע מאד, יש בך ילדה קטנה שכל מילה כזו פוצעת אותה בעומק של הלב, שורט אותה לשמוע את המילים הקשות האלו. אל תשתיקי אותה, תני לה חיבוק גדול. היא זקוקה לך. תחבקי את עצמך חזק. הכאב הגדול ביותר הוא עד שלא מרגישים אותו. מכאן ואילך הכאב מתנקה. ואת יכולה להיות עכשיו כמו האמא, החברה, של עצמך, להרגיע את הילדה שקבלה עכשיו על הראש, ולהגיד לה, את מיוחדת כי את חד פעמית פה בעולם, גם היתרונות וגם החסרונות שלך עושים אותך כל כך מיוחדת. את תראי שזה מחזיר אותך לידיו הרחומות של ה', כשאנחנו מתחברות לרגשות הפנימיים שלנו אז העינים פונות למעלה, זה מרים את הלב לפנות לקב"ה בתפילה, בשיתוף בזעקה גדולה. הקב"ה רוצה לשמוע אותך במקום אשר תהיי. את יצירה של ה' ויש לך תפקיד מיוחד למלא, ואת אהובה מאד לפניו.

כן, אהובה עד אין קץ. הקב"ה נתן לך את הנסיון הזה, ואת הכוחות בשבילו. צריך לדעת שהקב"ה לא בא איתך בטרוניה שאת לא בטופ של עצמך. הקב"ה רוצה אותנו במקום שהוא שם אותנו (אצלך סגורה בגלל קורונה) הכי מאמינים ושמחים שיש. להתחזק באמונה שזה מאיתו ולעשות בפועל מה שאת יכולה. לא 'לצפצף' אמונה, כאילו לא קרה כלום, ולבטל את הקושי והצער הגדול, אלא להרגיש את הקושי ומתוך כל זה לעבוד אותו. עיצה מאד טובה מעשית היא לקרוא את ספר התהילים, כל המצוקות והקשיים שדויד המלך עבר ואמונתו האיתנה בצור העולמים מפיחים תקווה ומחזקים באמונה פשוטה וזה מלבד המעלה הסגולית שיש בהם.

לכל אדם יש נסיונות, והאמונה בה' היא כמו אימון שריר שכדי לפתח אותו צריך להתאמן, כך גם עם האמונה לא מספיק לדעת אמונה, צריך ללמוד ולהתחזק עוד ועוד באמונה כדי שהשריר הזה יעבוד בזמנים לא פשוטים כאלה. הזמנים של הרפיון והקושי להחזיק באמונה, הם רגעים מאד מכוננים בחיים שלנו ויוצא מהם תיקון גדול מאד לנפש. ואת בדרך שלך ובקצב שלך, מכירה את פועלו בעולם, ואת רצונו מאיתנו הברואים, מורגש מדברייך כי יש לך איתו בפועל קשר שלא ינתק. אני סומכת עלייך שאת תדעי כמה נכון לך להתקדם ומה לקחת על עצמך . את מתארת שהתקדמת מהר בתהליך התשובה, ואני רוצה לחזק אותך על הזכות הגדולה והעצומה שזכית בה, להכיר את דרך ה' וללמוד כיצד חיים חיי תורה ומצוות.

מה שעומד בבסיס הענין של להודות, זה האמונה הפשוטה שכל מה שה' עושה זה טוב. ואם זה טוב לי אז תודה לך ה', אבל זה השלב שמגיע אחרי שהרגשנו א כל הקושי. זה לא לעצום עיניים ולומר הכל טוב, ובפנים הלב ממשיך להתחרבש עם כל מה שלא טוב. אלא לחוש את הכאב והקושי, ולצאת ממנו לאור גדול.

קראתי משו יפה מסיון רהב מאיר על "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" התורה מלמדת אותנו שהדרך של היהדות היא לא לשרוד את העינוי, אלא לגדול ממנו, רבים ופרים, מתגדלים. יוצא מאיתנו פירות משובחים.

מאחלת לך להמיס באהבה את חומות הפחד

ולפתוח צוהר לחירות האמיתית,

ובתפילה חמה שיוסרו מהרה כל המיצרים החיצוניים

ותצאי לחופשי,

תמר ש.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. שלום רב,
    מסכים עם כל מה שתמר כתבה.
    היא ממש חיבקה אותך דרך המילים.
    רוצה לחזק אותך לגשת אל אביך, להסביר לו את המצוקה האמיתית והבריאה שאת נמצאת בה ובצדק לא רוצה חס ושלום להיות חולה מכך. תבקשי ממנו בכל אופן להפגש עם חברות באויר הפתוח כשכולם שמים מסכה על הפנים כולל האף ונמצאים במרחק לפחות 2 מטר אחד עם השני וכשאת חוזרת הביתה רחצי את ידייך היטב. תזכירי לאביך שגם הוא הולך 3 פעמים ביום לפחות להתפלל במנין וגם אם הוא שומר שומר מרחק לפחות רואה אנשים ואלי אף מחליף איתם כמה מילים. דברי איתו ברכות ובעדינות. גם הוא כמו כולנו נמצא בלחץ מהמגפה.
    והעיקר, לפני שאת מדברת עם אביך, דברי עם אביך שבשמיים. בקשי מהקב"ה שישים דברים נכונים בפיך ויפתח לב אביך להבין אותם.
    בהצלחה בעזרת השם
    שבת שלום
    אבשלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן