מאת:

התפרסם בתאריך:

23/07/2019

איך לגרום לאשתי להתלבש יותר צנוע?

שאלה מקטגוריה:

שלם רב ואני מודה לכם על התשובות המחכימות ועל החסד הגדול שאתם עושים עם עם ישראל .(ברור לי שכל הצוות של האתר הם אנשים מקצועיים ובעלי חשיבה מועילה אבל בכל אופן אשמח שהתשובה תיענה ע"י אדם שמבין את מכלול הנפש עד כמה שאפשר ובמיוחד של אישה.)אני בן 30 נשוי לאישה מדהימה במידותיה ,עדינת נפש בעלת נתינה עצומה, ענווה ,פשטות מדהימה מצד אחד ומורכבות אינטלגנטית מצד שני,באמת שלא יכולתי לבקש יותר ב"ה!הנקודה שסביבה בעצם השאלה מתחילה היא שהיא אישה מאוד מאוד יפה ממש יוצאת דופן. שהכרנו אחד את השנייה אפשר לומר שהיה בינינו חיבור בלתי רגיל וכשהחלטנו להתחתן ישבנו ודיברנו על נושא הצניעות שלה (שבתקופה הזאת היא הייתה במצב די גרוע בנקודה הנ"ל)והיא אמרה שאין לה שום בעיה לקחת על עצמה סיגנון אחר של ביגוד ,וב"ה התחתנו.
לאחר החתונה ,אפשר לומר כמעט מיד התחיל אצלה קושי גדול מאוד בכיסוי הראש במטפחת והיא התחילה לזלוג לכיוון פאה . וגם מצב הצניעות שלה בבגדים הדרדר לחצאיות קצרות וכו. היא לא עמדה ביעדים שהיא החליטה לקחת על עצמה .בזמן האחרון עניין הפאה שוב עולה ביתר שאת .יצא לנו לשוחח על הנושא בהזדמנות זו ואני אמרתי לה מה שאני חושב לגבי העיניין .דעתי בנושא היא שבאופן עקרוני יש לכל אישה את הרצון להיות יפה ,בזה אין שום ספק .המשכתי ואמרתי לה שליופי אין משמעות וערך עצמי ,הוא בעצם חייב להתלבש על משהו בעל ערך מסוים כדי שיהיה לה סיבה להתייפות ,וכשיש בה איזה צורך עז כ"כ להתייפות זה חייב להיות מולבש על משהו כזה או אחר (לדוגמא :להיות יפה לבעלה או להיות מסודרת ומטופחת כדי לא להתבייש כשהיא יוצאת החוצה .בעצם צריך סיבה ואין דבר כזה "יפה בשביל עצמי או לחילופין להרגשה העצמית שלי ")בנוסף טענתי בפניה שאנחנו חיים בעולם שנותן משמעות כבדה מאוד לצורה החיצונית וברור שזה משפיע על כל אחד ואחד מבאי עולם אבל יותר מכל התפיסה הזאת משפיעה קודם כל ובעיקר על היפים והיפות מהסיבה הפשוטה שכל הזמן העולם "דואג"להראות להם את החשיבות הזאת("איזו יפה ,איזה עיניים" וכו..)ואחרי שנים אין מנוס מלהיפגע מההשפעה הזאת.המשכתי ואמרתי לה "בתוך עמך אנכי יושבת"ואני יודע שזה מצב נתון אבל הבעיה מתחילה בזמן שיש דברים שהיא מאמינה בהם ורוצה להשיג אותם באמת מכל הלב אבל היא לא מצליחה בגלל אותה השפעה שהחריבה את התפיסה שלה ,שהאני שלה הוא לא הפנים או הגוף אלא התוכן וזה הדבר בעל המשקל הכבד ביותר .אני ממש מרגיש בחוש שכל המהלך שלה והלבטים שלה לגבי הביגוד (צמוד או לא צמוד)או לגבי פאה או מטפחת הם מעבר לניסיון נורמאלי ולכן הסברתי לה שהיא צריכה לעבור עם עצמה איזהו תהליך של חיפוש פנימי והבנה והפנמה של נתינת משקל נכון לפנימיות ולחיצוניות ואז היא לא תצטרך לסבול בחיים בגלל ציווי השם כזה או אחר שנוגע בחיצוניות.מצד שני היא טוענת בפני שאם היא תלך עם פאה היא תוכל להתאים ביגוד יפה וצנוע שלא נוגד את ההלכה ורק כך היא תרגע ,ולי ברור שזה בבחינת פלסטר ואחרי זמן ההרגשה הזאת תחזור אליה ותלך לכיוון הביגוד שלה או מה שזה לא יהיה .חשוב לי להדגיש שזה לא נושא הלכתי בכלל!אלא מהותי נפשי אצלה ,ובהנחה שהייתי יודע שהיא תשים פאה הנושא ייפתר לא הייתה לי בעיה .הוכחתי לה את דעתי בכל העבר שלה ,תמיד היא הייתה חוברת לתורה ,צמאה להיות קרובה אל ה אבל תמיד היה איזשהו"באג"של יופי ששם היא לא הצליחה להוציא לפועל את רצונה החזק ביותר שהוא להתקרב לבורא .אשמח לחוות דעתכם בנושא.. האם ההנחות שאני מניח נכונות? האם פאה תיפתור את העיניין?

תשובה:

שלום לך איש יקר,

השאלה שלך חשובה מאד ומעוררת מחשבה והעמקה. מצד אחד אתה רואה באשתך מעלות רבות ומעריך אותה, ואף מעריך את יופיה, ומאידך מטריד אותך שהיא מתעסקת ביופי החיצוני שלה. אתה רוצה שהיא תתלבש בצניעות, ומחפש את הדרך לשכנע אותה ולהסביר לה את הדרך הנכונה. התרשמתי מאד מהרצון שלך לבחון את הנחות היסוד של עצמך. יחד עם זאת, את סיום דבריך אתה חותם בשאלה מעשית מאד: "האם פאה תפתור את העניין?".

כפי שאתה וודאי מבין, וכפי שניכר מדבריך, יש כאן מישורים שונים שצריך לעשות הבחנה ביניהם. יש את המישור ההלכתי, יש את המישור ההשקפתי-אידיאולוגי, ויש את המישור המעשי: איך להתנהל בפועל עם אשתך; ואולי יש פה מישורים נוספים. על כל מישור יש לעיין ולדון בנפרד בכובד ראש. לפי הרגשתי יש כאן מישור אחד שהוא ראשוני יותר ועומד ביסוד הדברים. למעשה הוא לא קשור ישירות לנדון, והוא המישור של קשר זוגי ותקשורת בין בני זוג. נקודה זו קיימת בכל נושא שהוא, בין אם הוא שולי ובין אם עקרוני, כשישנם פערים בין בני זוג – ותמיד יש פערים. או אז מתעוררות שאלות חשובות: כיצד מגשרים על הפער? איך אוכל להשפיע על בן הזוג שלי לקבל את עמדתי? מה הדרכים הלגיטימיות לעשות זאת ואיפה הגבולות? האם ניתן לכפות אותו לעמדתי ומה ההשלכות של כפיה כזו? האם בכלל אפשר לשנות את בן הזוג? אלו שאלות שאין עליהן בהכרח תשובה אחת ברורה, אבל הן נצבות בלב העניין, וכאמור לא קשורות באופן ישיר דווקא לנושא שהעלית.

להבדיל מחינוך ילדים שמתחיל במשמעת, בהרגלים ובכפיה, ובעצם בסוג של "אילוף", את בן הזוג אנו פוגשים כבר כאדם בוגר ועצמאי. גם אם נראה לנו שאנו יודעים את האמת ואת הדרך הנכונה ובן הזוג שלנו פחות יודע, או אפילו טועה ממש (לפחות לדעתנו), איננו יכולים להכריח אותו ללכת בדרך שנראית לנו נכונה. אמנם, זה אפשרי ברמה המעשית: הרי אנו מכירים גברים שמטילים את מרותם על נשותיהם בנוקשות ובהשלטת דעתם, אך הנזק בכך גדול לאין שיעור, הן מבחינה רוחנית, הן מבחינה משפחתית והן מבחינה אישית. לא זו בלבד שהאשה מתנהגת לפי דרכו כפי שכפאה שד ולא מפנימה את הדעה הנכונה או הערך החשוב שבעלה רוצה "להנחיל" לה, ולעתים אף שונאת ומתמרדת בלבה נגדו, אלא שההפסד הגדול הוא קודם כל של הבעל עצמו. הבעל הוא זה שמפסיד את הקשר הזוגי המיוחד שיכול להיווצר בין גבר לאשה, ובמקום שתהיה לו חברה ושותפה נאמנה לחיים, וכמאמר הפסוק "והיא חברתך ואשת בריתך", הוא למעשה מקטין את אשתו והופך אותה לשפוטה שלו והוא למעשה נותר בודד. השלטת הדעה האישית שלי על מישהו אחר נעשית במקרים רבים תוך שימוש במידות רעות, ומתוך חוסר סובלנות והבנה לכך שיכולה להיות דעה שונה משלי [גם ברמה הפרקטית, ככל שננסה לדחוק יותר את האדם ולהכריח אותו (באמצעים שונים) ללכת בדרך שאנחנו רוצים, כך אנחנו מאבדים יותר ויותר את השותפות שלו בדרך, וסיכוי סביר שגם אם נצליח לזמן מועט – הוא לא יימשך לאורך זמן].

שווה בנפשך, כל הרעיון הזה שברא הקב"ה בעולם של חיבור בין גבר לאשה יכול להיראות תמוה מראשיתו. הפערים בין גבר לאשה הם מוּבנים. גבר ואשה בנויים, מתנהלים וחושבים באופן שונה זה מזו. מה ההגיון לחבר ביניהם? והתשובה כמובן טמונה בגוף השאלה. דווקא בשל כך. דווקא בשל הצדדים השונים שכל אחד מביא, כשנוצרת אחדות בין שני ההפכים האלה, נוצר משהו גדול יותר מסך שני החלקים (משל לעניין זה: כידוע, לאדם יש שתי עיניים. בגלל שהמיקום של העינים שונה זו מזו – כל עין רואה מזוית שונה, ובעצם רואה את העולם בדרך אחרת. מה נוצר מהחיבור בין שני העיניים? תמונת עומק, ראיה תלת-ממדית. אם לאדם היתה רק עין אחת – הוא היה מאבד את היכולת לראות תמונת עמוק. כך באותה מידה, אם אני מצליח לאחד את הזווית הייחודית שלי עם זווית ראיה של מישהו אחר – אני רק מרוויח. כי מתוך החיבור בין שנינו נוצרת תמונת עומק).

ולכן, התשתית של הכל, בעיניי, היא ההבנה שמתקיים כאן מפגש. שיש כאן שני אנשים שונים, עצמאים ובוגרים, שיוצרים כעת את השבילים המחברים מעל התהום הפעורה ביניהם (ותמיד יש תהום, כך הטבע). בתחילה נזרקים מצד לצד, מעל התהום, חבלים חלשים ודקיקים; אך עם הזמן, כעבותות האהבה, הם הופכים לגשרים יציבים ובטוחים. ואם כך, חובה להפנים שמדובר בתהליך. תהליך של חיבור שלוקח זמן, ויש לו גוונים שונים ופנים שונות, ויש בו תקופות של עליות וירידות, של חוסר הבנה ואז תיקון, של ניסוי ותהיה, גישוש ומציאה; ולשם כך נדרשת סבלנות ואמונה.

לאחר התשתית הזו אפשר לדבר על בניית מסגרת, על גבולות, ועל עוד שאלות חשובות המצריכות בירור. על אף שהגישה הזו חיונית לכל בניין הבית. הרווח שלה מתבטא גם במישור הפרקטי: ברור שעל רקע הגישה הזו נוצרת הקשבה בין שני הצדדים, ומתפתחת נכונות גבוהה יותר להתחשב בדעתו של השני. כאשר אני יודע שבן זוגי לא בא "להשתלט עלי" ולעצב אותי בדמותו כצלמו, אלא הוא מבקש את החיבור העדין והנכון בינינו, קל יותר להתגמש ולוותר למענו.

אחרי הקומה הראשונה הזו, יש לשאול: ומה עם מצוות תוכחה? ומה עם האחריות הרוחנית של כל אחד כלפי בן הזוג שלו? ובכן, הדברים אינם פשוטים כלל. מצוות התוכחה היא מצווה שדורשת עדינות רבה, והיא בגדר אמנות ממש, ולא כל העתים שוות ורוב בני האדם לא יכולים לקיימה בלי להזיק יותר מאשר להועיל. לא לחינם כבר אמרו חכמי הגמרא (בערכין טז, ב): "אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה… אמר רבי אליעזר בן עזריה: אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". כלומר, הקושי והזהירות הנדרשת היא כפולה: א. מצד המוכיח, שצריך להיות נקי בדעתו ומלא באהבת הזולת ומוכיח אותו מתוך אכפתיות גדולה שניכרת היטב לאדם שאותו מוכיחים, מבלי שמעורבים בזה שיקולים של אגו, ומידות רעות והתנשאות וכו'. ב. מצד האדם שמוכיחים אותו, שלא תמיד בנוי לקבל ביקורת, ולעתים חווה את התוכחה כביקורת אישית שנוגעת לו בנקודות רגישות של חווית כשלון ודימוי עצמי נמוך וכו'. במקרים כאלה לא זו בלבד שהתוכחה לא הועילה ולא השיגה את מטרתה, אלא שאף פגעה באדם ואף הזיקה למטרה בטווח הארוך.

אמנם, על אף הדברים לעיל, חשוב להדגיש: אין הכוונה לומר ש"הכל הולך" ושאין חשיבות למסגרת ההלכתית והתורנית בבית, בוודאי בעניינים חשובים כמו צניעות. ברור שצריך לבנות גבולות וקוים ברורים לבית שאתם בונים. אלא שזה חייב להיעשות בתבונה ובחכמה רבה, מתוך הבנת המציאות, מתוך ציפיות ריאליות, מתוך דיאלוג בין שניכם, מתוך הבנה שיש כאן שני צדדים ושצריך למצוא את הגשר המחבר, ומתוך הבנה שמדובר בתהליך ותהליכים לוקחים זמן והם הדרגתיים, וכמובן – הבסיס לכל זה הוא תקשורת חיובית והבנה הדדית. אני מציין זאת במיוחד לאור העובדה שכתבת שאתה בעל-תשובה ואשתך מגיעה מבית חרדי. יש כאן פער שצריך לגשר עליו: אתה רואה את הדברים מנקודת מבט מאד ברורה של "מה נכון ומה לא נכון", ואילו אשתך, שגדלה עם הדתיות כמשהו שהיא לא בחרה בו אלא הוטלה עליה משחר ינקותה, מגיעה אל הדברים מנקודת משקל שונה לגמרי.

גוף ונפש – ההבדל בין האיש לאשה

כתבת שאתה מסביר לאשתך על מקומו של היופי בעולם ועל כך שאין לו ערך עצמי והוא צריך רק לשרת משהו, ואני רוצה לנסות להציע בפניך מחשבה מעמיקה בנושא ההבדל המהותי בין גברים לנשים ביחס לגוף וממילא גם ביחס ליופי. אנסה לנסח אותו בקצרה, ואולי בצורה קצת פשטנית, והדברים צריכים עוד חידוד והעמקה:

החיבור בין הגוף לנפש הוא חיבור מופלא, חידתי. אנחנו יודעים שההשפעה בין שני חלקים אלו היא דו-סטרית. כך לדוגמה, מוטיבציה ומצב-רוח מרומם יכולים להשפיע על התחושה הפיזית ועל התפקוד הגופני של האדם, ומהצד השני – מצבים שבהם הגוף חלש או חולה ישפיעו לרעה גם על החלק הנפשי והקוגניטיבי. עם זאת, נראה שאצל גברים ישנה איזו הפרדה מובנית בין הגוף לנפש. כביכול, הגבר חושב ופועל במנותק מהגוף שלו. צורת החשיבה שלו היא בדרך כלל מערכתית, מנתחת, קרה, משקללת נתונים, ובעקבותיה הוא "מפעיל" את הגוף לפי הצרכים שקבע לעצמו. במישורים מסוימים – זה עובד מצוין, אבל במישורים אחרים – הוא כמו לקוי-ראיה, עיוור. אצל האשה, לעומת זאת, הגוף והנפש הולכים יחד בשילוב מיוחד ומופלא. מי שחי עם אשה זמן רב (ופתוח להכיר את הצד שלה, ולא חושב עליה באמצעות תבניות חשיבה מובנות מראש) יודע זאת היטב. קשה להגדיר את הדברים, אבל אנסה בכל זאת: אצל האשה המימד הגופני והרגשי הוא הופך לשותף אל המימד השכלי בהתנהלות בעולם. האשה כאילו "חושבת" באמצעות הגוף, במין אינטליגנציה או קוגניציה גופנית-רגשית. היא משתפת את המימד הגופני והדבר יוצר לה יכולות ונקודת-מבט שאין לגבר, ובשל כך יש לה יתרונות במישורים מסוימים שבהם הוא מתנהל כסומא בארובה. אני חושב שההבדל הפיזיולוגי החיצוני בין הגבר לאשה מבטא את ההבדל הזה באופן סמלי (שכן כאמור מדובר במשהו מהותי ועמוק יותר מההבדל החיצוני): גופו של הגבר מחוספס וקשיח – כאילו הגוף הוא כלי עבודה, "פטיש חמש קילו" שאפשר לחצוב אתו בהר. אצל האשה הגוף הוא רך, פגיע ועדין, הוא כעין סנסור – אנטנה רגישה, כמין מתווך עדין בין עולם החומר לעולם הרוח, הוא כלי עדין לחוש אתו את העולם ולהשפיע עליו בעדינות, בלי רעש וצלצולים וחציבות קולניות בסלעים.

כמובן, אני מנסה כגבר (ובכלים גבריים יבשים) לתאר את עולמה של האשה, ואני כמובן מרגיש שנכשלתי בתיאור. זהו מימד שלא ניתן לתיאור במילים ובכלים אנליטיים. אנחנו רק יכולים לראות את זה מבחוץ, אבל אף פעם לא נצליח כגברים לחוות את חווית הקיום הנשית. עם זאת, אני מנסה לתאר זאת במילים, בגלל שאני חושב שזה חיוני לגבר להבין שיש כאן דרך אחרת לחיות ולחוות את העולם ממה שהוא מכיר.

נדמה לי שמתוך כך נגזר גם עניין הלבוש והמראה החיצוני אצל נשים. זה חלק מהסיפור. התפיסה השיפוטית כאילו נשים מתעסקות יותר מדי ב"חיצוניות" וב"הבלי העולם הזה" מגיעה מחוסר הבנה ומהסתכלות שטחית, ולדעתי היא טעות ונסיון להחיל את העולם הגברי והתמודדויותיו על העולם הנשי – שהוא כאמור שונה לגמרי. אצל האשה העיסוק בגוף ובמראהו הוא פועל יוצא של האיחוד בין גוף לנפש שנמצא אצל אשה בצורה חזקה יותר, כאמור.

במילים אחרות ניתן לומר שאצל הגבר ישנה מריבה קבועה בין הגוף לנפש. ההקשבה לגוף נתפסת מנקודת המבט הגברית כאויבת לעבודה הרוחנית (ניתן להזכיר כאן את דברי הרמב"ם ש"חורבן הנפש בתיקון הגוף ותיקון הנפש בחורבן הגוף", ובמאמר המוסגר: סוגיית ההקשבה לגוף אצל הגבר היא סוגיה חשובה שמזקיקה דיון מעמיק בפני עצמו). לעומת זאת, אצל אשה ישנה איזו השלמה בין שני החלקים. יש איזו שלמות שמאפשרת לה להתעסק עם הגוף ולהישאר רוחנית ונקיה מחטא. אולי מתאים להזכיר כאן את הפסוק בישעיה: "נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (שעל כך דרשו חז"ל במסכת ברכות: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים"). יש משהו שאנן ובוטח אצל הנשים, הן בטוחות מן החטא יותר מן האנשים.

כשהגבר מסתכל על האשה הוא לא תמיד מבין את הנקודה הזו. הוא מנסה להחיל את כללי העולם שלו על עולמה של האשה. הוא חושב על המריבה הקבועה שיש אצלו בין הגוף לרוח ועל ההתמודדות שלו ומתוך כך שופט את התנהגותה של האשה.

הדברים האלה מעמידים את נסיונות השכנוע של הגבר את אשתו המסביר לה בטעמים מאת הגיוניים ושכליים – למה לא כדאי להשקיע ביופי ובחיצוניות – בסימן שאלה. יש כאן נסיון לשכנע בשפה גברית את האשה שחיה במציאות מקבילה. יתכן והיא תהנהן בראשה ולגבר יהיה נדמה שהוא הצליח "לשכנע" אותה בתיאוריות (היפות) על מקומו של היופי בעולם, אך אני מסופק בהצלחת המאמץ.

אין בדברים האלה כדי לבטל את ערך הצניעות, אך נקודת המוצא והחשיבה חייבים להיות שונה, ולו בכדי לנהל שיח אמיתי בעניין. חייבים להביא בחשבון את ההבדל המשמעותי בין הגבר לאשה, ואת העובדה שהשקעה ב"חיצוניות" אצל אשה אין לה את אותה משמעות שיש לה בעולמו של הגבר. השיפוטיות כלפי האשה איננה נכונה, ובטח שלא תתרום לשכנע אותה לשנות את דרכה.

אסכם לסיום,

בשאלתך יש כאמור כמה מישורים שיש לדון בהם, אך בבסיס הכל צריכה להיבנות תקשורת הטובה ויחס של כבוד הדדי, שאמורים להיות בסיס לבניין הבית.

גם לאחר שיש קשר אוהב בין בני הזוג, עדיין צריך האדם להכיר את המציאות ולהלך לפי רוחה של אשתו, להכיר את הגבולות ואת המגבלות, להתנהג בתבונה ובחכמה, לדעת מתי מצוה לומר את הדבר הנשמע ומתי מצוה שלא לומר את הדבר שלא נשמע.

הזדהות עם עולמה של האשה, והבנה של העולם שבו היא חיה, רק תתרום לנו למצוא את השביל הנכון אל לבה, ולמצוא את הדרך לשלב זאת עם הערכים החשובים בחיינו. שיפוטיות וחוסר הבנה – רק יזיקו למטרה זו. הפזיזות והחפזון בעניין הזה עלולים להיות לרועץ, וצריכים הרבה חכמה, הרבה סבלנות והרבה אהבה.

אתה חושב שאשתך יפה? ראוי שתשמע זאת ממך. מגיע לה שתהיה שותף לחוויה הנשית שלה, שתחמיא לה על הדברים החשובים לה, על הבגדים שלה ועל הנראות שלה. חז"ל הנחו אותנו: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", ו"כבוד" הוא בגדים נאים ("מאניה מכבדותיה"); ובעלי המוסר היו אומרים: "ה'עולם הזה' של השני הוא ה'עולם הבא' שלך".

אני יודע שלא עניתי על שאלתך האחרונה "האם פאה תפתור את העניין", אך אני מקווה שעוררתי בך מחשבות ורעיונות, ותצליח למצוא בעצמך את הדרך החכמה והמדוייקת עבורכם.

בהצלחה רבה,

אלי

[email protected]>

בשולי הדברים,

משהו על הדרך שבה מגבירים את הטוב אצל השני (בעקבות פרשת השבוע שזה עתה קראנו):

איך מגבירים את הטוב אצל השני (וגם אצל עצמנו), ואיך עלולים לגרום ח"ו לתוצאה הפוכה?

לכל אחד מאתנו שתי עיניים: עין טובה ועין רעה. אפשר להביט על העולם, על עצמנו ועל אחרים, בעין רעה, ביקורתית, מקטינה, לא מפרגנת; ואפשר בעין טובה, בפרגון, בגמישות ובהבנה. בפרקי אבות (פרק ה, משנה יט) כתוב שאחד ההבדלים בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע הוא בעין – הטובה או הרעה. בלעם היה "שתום העין", הוא ראה רק בעין אחת – בעינו הרעה. עינו הטובה היתה עצומה. סוד כוחו היה בכך שהיה מתמקד ברע של האדם, שם לב אליו ומפנה אליו את הזרקורים. טבע העולם הוא שהתמקדות ברע שבאדם, מגבירה ומעצימה את הרע שבו, וזה היה סוד כוחו של בלעם. את המציאות הזו ניתן לראות בחוש. יש לכך הסברים רבים, אבל אפילו ברובד הכי פשוט: אדם שרואה את עצמו כרשע, או שהסביבה משדרת לו שהוא רשע, ישתדל בדרך כלל להתאים את עצמו לתווית שדבקה בו, ולהיפך – מי שיקבל תווית של אדם טוב או צדיק ישתדל להיות ראוי לתווית הזו. תלמידי אברהם אבינו נוקטים בדרך ההפוכה בדיוק: עוצמים את העין הרעה. משתדלים שלא להביט אל המקומות הרעים, ובמקום זאת – מביטים רק אל הטוב, מתמקדים בחלקים הטובים של השני (או של עצמי), מפנים אליהם את אור הזרקורים, ובכך מעצימים ומחזקים את אותם חלקים הטובים.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

6 תגובות

  1. איזה תשובה מדהימה!
    כל כך מלאה בהבנה ורגישות.
    אני חושבת שהדרך הכי טובה להיות צנועה זה לראות את היופי שבצניעות, שזה בעצם להסתכל על העולם במבט פנימי שמחשיב את המשמעות והתוכן.
    הבעיה היא שאני לא ממש יודעת איך גבר יכול לגרום לאשתו להגיע למקום כזה.

  2. מאוד אהבתי את התשובה, ובמיוחד התחברתי לעניין העין הטובה. השואל מציין את דעתו, שיופי של אשה צריך להיות מוקדש לבעלה, ולא לזרים.
    יש בנות שזה ברור להן ויש כאלה שחוות את העניין בצורה מורכבת יותר. מה שכן, אם מצד הבעל יבוא פרגון אמיתי, לא מעושה, על היופי של אשתו, בלי ביקורת, אני מאמינה שהיא תרגיש הרבה יותר את המשמעות והכיף של יופי בשביל הבן זוג, כי הערכה מעל הכל יוצרת מוטיבציה.

    1. שבוע טוב.
      גבר שמתחתן עם אשה מאוד יפה,
      עושה זאת מהכרה ברורה שבה תהיה התמודדות משמעותית עם נושא היופי ,אצלו, בינם וכלפי העולם הרחב .
      מאידך, אשה יפה מאוד ככל הנראה "זוכה" כבר מגיל צעיר ליחס של אובייקט שהיופי הוא כרטיס הביקור הראשוני שלו .

      ואם נביט ב2 העיניים על התמונה הכללית: הבחירות בתחום הזוגיות שלנו באות להשלים ולתקן את יחסינו הראשוניים בעולם מאז ינקותינו.

      כדאי הוא טיפול רגשי , שבזכותו נכיר את העצמי

    2. שלום לכותב, אני עובר דבר דומה ושמחתי לקרוא את שאלתך ואת המענה שתרם לי גם, תודה לכם!

      במקרה שלי אישתי לא מוכנה לשמוע ולשנות, גם כשהיא רואה שזה כואב לי ומצער אותי ופוגע בשלום הבית היא בשלה. היא כרגע לא צנועה ע״פ ההלכה ואחרי שנים של מאבק איתה על זה, זהו, שיחררתי, אין לי מה לעשות לשנות אותה או את דעתה.. שלום הבית והיחסים ואני נפגע מזה מאוד ולי זה כואב מאוד ואני אטפל בעצמי בעצמי ועם עזרה חיצונית אם צריך, ממנה לא תבוא הישועה,חשבונות שמיים בעניין יהיו לה עם בורא עולם, אני משתדל ואשתדל להוציא את המיטב ממה שקורה.

  3. אלי. תשובה יפיפיה הממקדת בעיקר.
    מקור ושפה אחרת להבין את ההפרש שבין הגבר והאישה הינם שני מאמרי חז"ל שונים המטיבים להגדיר בצורה אופטימלית.
    כמובן, שככל דברי חז"ל, צריך ללמוד, להעמיק בהם ולהבינם אל נכון, אך אין כאן המקום.
    1. בינה יתירה ניתנה באישה יותר מבאיש.
    2. נשים דעתן קלה.
    אלה כוחם בדעת ואלו כוחן בבינה.

  4. בדכ כלל שאלות כאלו מעוררות בי אנטיגוניזם, זהו לא מקומם של הגברים ״להתערב״ בחוויותינו הנשיות, וככל שינסו יותר כך יתרחקו ממטרתם יותר.
    התשובה שלך הייתה כה עדינה וחכמה ושפשוט התחלתי לדמוע, הלוואי שכך הייתה היהדות שלנו נראית באמת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן