מאת:

התפרסם בתאריך:

18/06/2020

לא הולך לי עם פרנסה

שאלה מקטגוריה:

בשנים האחרונות לא הולך לי בעניין הפרנסה, לוקח הרבה זמן למצוא עבודה וכן גם העבודה האחרונה שמצאתי נקטעה בגלל מגיפת הקורונה ואין לאן לחזור, הרגשה שלי שמענישים אותי מלמעלה על כל החטאים שלי. מרגיש תקוע בעניין זה. מה לעשות בעניין זה על מנת לחזור למסלול הנכון?

בנושא אחר, מישהו שעבד איתי לפני כמה שנים היה אצלי בחתונה ובברית של הבן שלי ושם כסף בשני הארועים, אני לא הלכתי לחתונה שלו מפני שכבר לא עבדנו ביחד וגם הייתי אחרי ניתוח באותו זמן. מרגיש מצפונית לא טוב שלא החזרתי לו כביכול כסף לאירוע האם זה נחשב גזל?

תשובה:

בס"ד

שואל יקר!

שאלתך כואבת, ורגשותיך המבצבצים מתוכה כואבים עוד יותר.

כמה תפילות, כמה דמעות, כבר הרטיבו את אדמת עולמנו, על מצב הפרנסה והכלכלה. הן זה הבסיס הקריטי לחיים, לא רק בגשמיות, גם ברוחניות. הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"ע היה אומר, כי אי אפשר ליהודי לקיים את מצוות אלוקיו, מבלי שיהיו לו "מעות בריווח" (ראה: נועם אלימלך, במאמר הראשון של 'ליקוטי שושנה').

אבל אין אנחנו, קרוצי חומר, מסוגלים להבין חשבונות שמים, מדוע לזה ה' נותן עושר ולשני עוני, אנחנו מאמינים בני מאמינים, כי הכל בא בחשבון מדויק, והכל לטובה. עלינו מוטל התפקיד לעשות את מירב ההשתדלות, מתוקף האחריות שעלינו לפרנס את עצמינו ולפרנס ולכלכל את הבית, את האשה ואת הילדים, לתת להם רוגע כלכלי. ולאחר שעשינו את ההשתדלות הנכונה, עלינו להתמלא אמונה איתנה וביטחון עצום, בה' המפרנס ומכלכל את כל העולם כולו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים.

אבל ביטחון זה, יקירי, טמונה בו משמעות נוספת, שאולי, זוהי בעצם הנקודה שעליה הייתי רוצה להרחיב בשיחתי איתך כאן, וכדלהלן:

א. תכלית הבריאה – הטבה

עלינו לדעת, כי הבורא ב"ה ברא את עולמו לתכלית אחת, "להיטיב לבריות" (עץ חיים, שער הכללים ריש פ"א), ועיקר בריאת העולם הוא "בגין דיתקרי רחום" (זוהר פנחס רנז, ב). אמנם כדי שלא יהא העולם הפקר, ויעשה כל איש הישר בעיניו, ועל מנת שלא תהיה ההטבה מביישת את מקבליה (בלשון חז"ל: 'נהמא דכיסופא'), כונן ה' מערכת של חוקים ומשפטים, שעל פיה תיקבע כמותו ואיכותו של שפע הטוב המיועד לעולם.

כלומר, השפע בעולם לא מגיע כשכר או 'פרס' למקיימי המצוות, אלא מצד שהוא יתברך 'עצם הטוב' ומדרך הטוב להיטיב (ראה חידושי אגדות למהר"ל, סוטה לח, ב).

משל למה הדבר דומה, לשני מלכים שהקימו ממלכות בעולם, האחד – אכן ביקש להתנהג עם בני מלכותו בחסד, לא בדין. אך מי שימרה את פיו ייענש בחומרה, שכן כוונתו העיקרית היא המלכות, ואילו ההטבה איננה אלא ענין שולי גרידא. אולם השני – כל כוונתו בכינון המלוכה היא אך ורק כדי להיטיב לעם, ולצורך כך הקים את הממלכה, שדרכה יוכל להיטיב.

והפער ביניהם גדול ורב. תאר לעצמך שיום אחד יוצא כרוז מבית המלוכה על מתן מענקי ענק והטבות לאין שיעור לכל העם, סתם, בלי סיבה. אם מדובר במלך הראשון – יעורר הדבר תמיהה, ואף יעורר עיסוק בפרשנויות וקונספירציות כדי לגלות 'היכן העוקץ', ומי יודע מה זומם המלך לדרוש מהם 'על החשבון'. אך כשזה קורה אצל המלך השני – יקבלו כולם את ההטבה כדבר הכי טבעי והכי פשוט, שכן זו כל כוונתו במלוכה.

הנמשל מובן מאליו. לצערנו, המוני אנשים חיים את הקשר שלהם עם הבורא יתברך, כמו אל המלך הראשון, שכל כוונתו שיעבדו אותו ולכן הוא צופה ומביט, בוחן כליות ולב, וקובע את שכר עבודתם על פי פועלם. כשאדם כזה נזכר בבוראו, מתעורר בו חוסר נעימות, כבחור שנתפס בקלקלתו על ידי המשגיח בישיבה, שהרי, תכל'ס, כמה שנעבוד לו אין אנחנו מספיקים. ולכן, כשהבורא משפיע עליו שפע רב, לבו נוקפו. והוא מנסה לפרשן את זה, אולי זה על חשבון העולם הבא, אולי שמא הקדמה לפני צער שהוא עתיד לעבור, משהו בסגנון של 'לפני שבר גאון'…

חשיבה זו, מקורה לעתים מחינוך כזה המעניק את המבט על בורא עם 'פנים של זעם', כזה שמעניש, כזה שלפעמים מתעורר בו חרון אף.

הרי אימתי 'נפגש' נער צעיר עם הבורא?

כשהוא עובר עבירה או אפילו זלזל בחומרה כל שהיא, תיכף יחרידו את אוזניו במילים כמו: 'יש מנהיג לבירה! אית דין ואת דיין! יושב בשמים רואה הכל, אין מי שיוכל להסתתר מפניו'.

או כשחלילה נקלע יהודי לצרה, כגון בקשיי פרנסה, כפי שתיארת בשאלתך, תיכף באות החשבונות 'על מה יצא הקצף', ו'בטח ה' מעניש אותי על חטאיי'.

אמנם כשיעסוק אותו נער בחיובי, בקיום מצוות ה', הוא פחות ישמע את הסגנון הזה, אוזניו לא ישמעו מילים כמו: 'אשריך, הקב"ה משתעשע עמך, שכרך הרבה מאוד'. וודאי שלא באותו טון ובאותו תוקף – כמו אותו השלילי. או כשה' משפיע טובה ליהודי, שמחה במעונו, נחת מילדיו או הצלחה בפרנסה, משום מה לא ישאל: 'מה זה עשה ה' לי? מדוע מצאתי חן בעיניו?'…

לא פלא איפוא, שהקב"ה מצטייר לרובינו כמלך תקיף ונורא, ואילו גודל חסדיו וחמלתו על ישראל בניו רחומיו, אינם מודגשים כל-כך. לא פלא, שלרוב, מי שטוב לו מצפונו לא לגמרי נקי, משהו בתת-מודע משוכנע אצלו שהבורא אוהב רק אנשים מצומקים, כחושים ומיובשים, ושלא ברא אותנו אלא לעבוד כאן, ואם אנחנו נהנים על חשבונו הרי זה 'מעילה בהקדש'.

תפיסה זו שורשה מאומות העולם, אשר נזיריהם וכומריהם נוהגים לפרוש מכל צרכי העולם הגשמיים כדי לדבוק רק ברוחני. לדעתם, כדי לרצות את הבורא, יש לרסק את הגוף ולסבול בייסורי העולם…

ועל כך כתב הרמב"ם כי טעות זו נפוצה בקרב הטפשים והחכמים כאחד, וזה לשונו(מורה נבוכים ח"ג פי"ב): "הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין, ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן [מסויים] דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד, רק [גם] עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן".

שורש חטא המרגלים היה, כפי שאמר משה רבינו ע"ה (דברים א, כז): "ותרגנו באוהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים", על כך באה הבכיה לדורות בתשעה באב. עלינו לשנן לעצמנו יומם ולילה מאין הפוגות! שהקב"ה אוהב אותנו כאב רחמן האוהב כל כך את בנו יקירו! באהבה אין-סופית, אהבה עצומה שאין לה שום תיאור, והוא רוצה רק את טובתנו! ברוחניות ובגשמיות כאחד. 'להטיב עם בריותיו' – אינו רק במובן הרוחני, להתענג על זיו השכינה, אלא כפשוטו ממש, שהאדם יוכל לעבוד את בוראו מתוך תענוג, בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ללא שום דאגה ומחסור, אך טוב וחסד, בריאות נחת ופרנסה, וכל טוב שבעולם, כפי הנצרך לו לעבודת הבורא.

גם מאמר חז"ל הידוע – 'וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד' (ברכות ס, ב) – נאמרה בפשטות גם על היעודים הגשמיים.

רבי עקיבא הוכרח ללון במדבר, אף אחד לא רצה להכניסו לביתו. חמור טרף את תרנגולו, ורוח כיבתה את נרו. הוא היה יכול לפשפש במעשיו, להפטיר באנחה ולומר: העולם הזה אינו מקום תענוגים, כך נראה 'פרוזדור', מקום של סבל גרידא. אך רבי עקיבא, התנא האלקי שהיה מצטער כל ימיו למסור נפשו על קידוש השם, חשב אחרת: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', כיון שהקב"ה ברא עולמו להטיב, מוכרח להיות שיש כאן הטבה, וכפי שהתברר לאחר מכן שהכל היה לטובה, וטובה גשמית!

וכך היה אומר הצדיק מאפטא בעל 'אוהב ישראל' (פר' חיי שרה): תכלית הבריאה – שיהודי יהיה שמח ומרוצה בהנהגת הבורא אתו. כי מאחר שתכלית רצונו יתברך בבריאת העולם היה כדי להיטיב לברואיו, אם כן ודאי שרצונו הוא, שכל נברא ירגיש את הטוב ההוא, יוצא אפוא, שיהודי השמח בהנהגת הבורא, ממלא את רצון העליון בבריאת העולם.

ב. הכל בראש!

זאת ועוד, בכח מחשבתו יכול האדם להטות את השפע שתבוא אליו ממרום, או ח"ו להיפך. כמו שכתב המהר"ל (חידושי אגדות, מכות, ח"ד) על מאמר חז"ל (מכות י, ב): 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'. וזה לשונו: "דבר זה ענין מופלג, כי הכל לפי האדם המקבל כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות, ולפיכך אמר בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו, מאחר שחפץ האדם בדבר עושין לו רצונו בין טוב ובין רע. ואין עושין לו דבר בעל כרחו כמו ענין זה שהוא חפץ ללכת אף שהוא לרע אליו אין מוחין בידו, ואף שנראה דבר זה פשוט הוא דבר עמוק".

ומשום שהוא דבר עמוק, ארחיב בנקודה זו קמעא:

למה הדבר דומה? למים, שאין להם שום גוון וצבע, ובא אחד ושופכם לתוך שני כלים, האחד זך וצלול, והשני שחור ומלוכלך. המים שנשפכו לתוך הכלי הזך והצלול מקבלים מראה טהור ונקי, ואילו המים שבאו אל תוך הכלי השני, מקבלים מראה מטונף ומזוהם.

כך גם לאחר שנגזר על האדם שפע מסוים מלמעלה, מתייחס הוא השפע בהתאם לכלי שהוא נכנס לתוכו. השפע היורד מלמעלה – נקרא 'טוב' (ראה זוה"ק ויקרא יג, א), ואם מכין האדם כלים טובים, בכח מחשבתו החיובית וציפיתו לטוב – ממשיך הוא על עצמו שפע של טוב וחסד, אך אם כלי מחשבתו שחורים הם – גם השפע עלול להתהפך לו למוקש, ולבוא אליו בקו של דין וצמצום (ראה: אוהב ישראל, פרשת וארא). וכמפורש בפסוק 'פותח את ידך – ומשביע לכל חי רצון', שהקב"ה מצד גודל רחמיו וחסדיו, מעניק לכל אחד מברואיו כפי רצונו – אם זכאי לכך.

וכמו שכתב ב'נועם אלימלך' (פרשת בהר): "ונראה שהשי"ת כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריווח בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים, ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל, ואז נפסק השפע חלילה, וצריך השי"ת לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה".

חשוב להדגיש, כי אי אפשר להפוך למיליונר על ידי מחשבה. כמו כן לא ניתן 'לעקוף' את הנהגת השי"ת בעולם בכח המחשבה. אבל לקלקל, לעצור או לצמצם את השפע, אפשר בהחלט. ו'מידה טובה מרובה ממידת פורענות': על ידי חשיבה חיובית יכול האדם לעורר את מידת ההשפעה של הבורא ית"ש, היא מידת החסד, ולהמשיך על עצמו תוספת שפע.

ואצטט לך ממאמרי רבותינו, מה שכתבו על כך דברים מפורשים:

נתחיל עם הנזק שבא כתוצאה מהחשיבה השלילית.

בגמרא (הוריות יב, א; כריתות ו, א) "דילמא חלשה דעתיה ומיתרע מזלא", כלומר, אם יחשוש שיבוא עליו סכנה – עלולה הסכנה לבוא עליו.

והמהר"ל (חדושי אגדות ח"ג – מסכת בבא מציעא) כותב מפורש: "וכאשר הוא מתיירא מן עניות הרי יתן לעניות מקום לפעול בו ובא אליו הדבר, וכמו שאמר איוב (איוב ג, כה) 'ואשר יגורתי יבא לי', כי כאשר הוא ירא מן דבר אחד והוא בעצמו מקטין עצמו לפני אותו דבר שהוא ירא ממנו, ובזה פועל בו אותו דבר. ובפרט העניות שהוא ההעדר, וכאשר נותן עצמו אל ההעדר מקבל ההעדר, שהוא רודף אחריו תמיד, ודבר זה ברור. וגם דבר זה עצמו שהוא הנפילה אמרו הראשונים שהיראה מזה מביא לידי זה. וזה בשביל כי המחשבה שמחשיב על הנפילה פועל באדם, כי השכל הוא הפועל הגמור, ומכל-שכן דבר זה כאשר הוא מתירא שלא יעני, שהמחשבה והשכל הוא פועל באדם ומקבל עניות והבן זה".

ובספר 'ערבי נחל' (פר' ויצא) כתב: "מדת היראה היא כאבן שואבת שיש לה סגולת ההמשכה להמשיך אליה כל מיני מתכות וכדומה, כך מידת היראה סגולתה להמשיך הדבר היראוי ההוא הן ביראה הטובה יראת ה', הן ביראה אחרת אשר את זה לעומת זה כו', וכמאמר איוב (ג, כז) 'פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי', כי ברית כרותה ליראה ששואבת וממשכת הדבר ההוא אליו, כי אבן שואבת היא".

גם הגה"ק ה'חזון איש' (ליקוטים למסכת ב"ב סימן כא) מתייחס לכך בלשון קודשו וכותב: "מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים. ומכל-מקום הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליה בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל, אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי שימת עין תמהין על הדבר, ועל ידי זה הוא כלה".

וכעת על ה'מידה טובה המרובה' – תוצאותיה של החשיבה החיובית.

הרה"ק רבי יעקב ארי' מראדזימין, במכתבו (בסו"ס תפארת אבות): "בטחון הוא שמשיג אדם הטוב של השי"ת באין שיעור, ואף-על-פי שחטא, מטיב לרעים ולטובים, וכל מה שמשיג יותר טוב, יותר מושך אדם מה שצריך".

זהו בעצם עיקר מצוות הביטחון, להיות בטוח בכך שהבורא ית"ש רוצה להיטיב לכל אחד בכל מצב שהוא, אף לחוטא הגדול ביותר, וכן כתב בחובות הלבבות (שער הביטחון סוף פ"א) שאם אינו מאמין בזה אי אפשר שתהיה לו שלימות במידת הביטחון, שכן תמיד עלול הוא לחשוב שאינו ראוי להטבה. ולכן, חלק אינטגרלי בביטחון היא האמונה כי מצד החפץ העליון להיטיב בבחינת 'נדבה וחסד', גם אם אינו ראוי לכך!

וכן כתב הרמב"ן בספרו 'האמונה והבטחון' (פ"א): "כל הבוטח מאמין, לפי שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלאות שאלתו, ואין כל המאמין בוטח, כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא, או שמא קיבל כבר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הבורא כו'. נמצא כי המאמין יתכן שיירא שמא יגרום החטא, אבל הבוטח אינו ירא שמא יגרום החטא. ולפי שאין מן המוכרח להיות כל המאמין בוטח אבל הוא אפשר, וכל הבוטח מאמין בלא ספק, לכך הכתוב מזהיר תמיד על הביטחון יותר מעל האמונה".

נקודה זו מבוארת רבות בספרי המחשבה, המוסר והחסידות, כי רוב המקרים בהם ממשיך האדם על עצמו צרות ומרעין בישין, רח"ל, על ידי כח מחשבתו, הוא משום שכסבור הוא שמגיע לו רעה על עוונותיו, ובמחשבה זו הוא בעצם ממשיך אליו את הצרות. אבל כאשר ידע שלמרות זאת רוצה האב הרחמן להיטיב עמו, ואין חטאיו יכולים למנוע ממנו יתברך את רצונו זה, יוכל למנוע מעצמו צרות רבות, ולהמשיך עליו שפע של טוב וחסד. ולכן הזהירו תמיד על חשיבה חיובית, וכאותו פתגם חב"די מפורסם, שמקורו מהגה"ק ה'צמח צדק': "תחשוב טוב – יהיה טוב!".

יש להבהיר, כי כמובן, אף שכל רצונו יתברך וכל עיקר בריאת העולם הוא רק כדי להטיב. בכל זאת יש בכבשונו של עולם דברים שאין בכוחנו לעמוד על סודם, ולכן יש 'צדיק ורע לו ורשע וטוב לו', וכמו שכתב בחובות הלבבות (שער הבטחון, פרק ג) שהבורא משפיע רק טוב בעולם, אך יש חמשה דרכים בעבורם תימנע מהצדיק הזדמנות טרפו, עי"ש.

ולכן גם אם ירצה האדם לקבל רוב טובה, ויכין כלים ראויים וטובים, בכל זאת דרכי הבורא נעלמות, והעושר והכבוד הינם אך ורק בידו ית"ש, ואין ביד האדם לגרום שיהיה בידו אף פרוטה אחת יותר ממה שנגזר עליו. אמנם, מה שמבואר עד כה ברור, שלפעמים נגזר על האדם שפע של טובה וברכה, ועל ידי שמדבק עצמו בקו הדין וחושב שלפי מעשיו אינו ראוי שיגיע לו השפע, יכול לגרום שיגיע אליו השפע על ידי צמצום, או להפסיק אותו ח"ו.

ובכן יקירי, לאחר ההשתדלות שבאחריותנו לעשות, הבה ניתן לבוראנו, האב הרחמן, להנהיג את עולמו. הבה נסיח דעתנו מחשיבה שלילית, ונבטח באהבתו הגדולה אלינו, בניו אהוביו, כי אז בוודאי יאיר ה' פניו אלינו, להשפיע שפע רב, פרנסה ברווח, ואפילו עשירות!

ובשולי הדברים, התשובה לשאלתך הנוספת, מובנת כבר מאליה. אל נא תחשוב על עצמך כ'גזלן' משום שלא הבאת לחברך מתנות כפי שהביא הוא אליך. השי"ת לא דורש ממך עד כדי כך. הוא כן דורש ממך שתחשוב עליו חיובי! שתדע נאמנה כי הוא אוהב אותך! וחפץ אך ורק בטובתך הנצחית, ברוחניות ובגשמיות!

בהצלחה רבה וברכת ה' היא תעשיר!

משה

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן