מאת:

התפרסם בתאריך:

14/12/2020

האם אדם שלומד כל היום בכולל, לומד תורה צריך שלא לעבוד?

שאלה מקטגוריה:

שלום!
האם אדם שלומד כל היום בכולל, לומד תורה צריך שלא לעבוד?
האם מה שקצוב לאדם מראש השנה מגיע לאדם גם אם הוא לא יעבוד אלא ילמד תורה?
האם גזירת ההשתדלות תופסת גם כאן בלימוד תורה- כלומר, האם אדם צריך לעבוד או שמא הוא ילמד כל היום ומזונותיו יגיעו ממילא???

תשובה:

שואל יקר ונכבד מאוד.

השאלה שהינך מעלה כבר נשתברו עליה קולמוסים רבים. זהו אחד מן הנושאים המורכבים והרגישים לדיון. מצד אחד אנחנו מאמינים באמונה שלימה שהבורא יתברך עשה ועושה לכל המעשים, ומצד שני אנחנו רואים בעינינו שצריך לעבוד כדי להתפרנס. היכן עובר הגבול בין אמונה לשאננות, בין עבודה לחוסר אמונה.

ברשותך אחלק את התשובה לשני עניינים: הראשון, היחס שבין עבודה להשתדלות. השני, מעמד האברכים החשובים שבדורנו.

א

המשנה בסוף מסכת קידושין (פב, א) כותבת: "רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהורעתי מעשי, וקפחתי את פרנסתי".

ובגמרא (שם, ע"ב) מופיעה תוספת לדברים הללו: "תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: עונותיכם הטו".

במילים אחרות, מבואר בגמרא שהמצב הרצוי היה צריך להיות שהאוכל יגיע אלינו בלא טרחה כלל, אלא שחטא עץ הדעת וקללת אדם שבאה בעקבותיה, גרמו לכך שהאנושות צריכה להתאמץ בכדי לאכול.

בדקדוק דברי הגמרא נראה שככל שרמת המעשים גבוהה יותר כך הצורך בעבודה פחות יותר, וכמו שמדויק מלשון הגמרא "שהרעותי את מעשי" – משמע שככל שהמעשים פחות הורעו, כך הפרנסה מקופחת פחות.

בנוסף, משמע שהכסף והאומנות אינם קשורים זה לזה, אלא האומנות משמשת רק כצינור שדרכו ההשפעה שנגזרה מראש מגיעה אל האדם. כלומר, יש ברוקר עני ויש ברוקר עשיר. יש עורך דין שמשרדו שוקק חיים ומלא בלקוחות, ומספר מטרים לידו שוכן משרד עורך דין, כמעט שומם. ישנה חנות משגשגת וישנה חנות ריקה. ההבדל ביניהם הוא לא בהשתדלות, אלא בגזירת שמים.

בעל התפארת ישראל בפירושו על אתר מאריך בביאור משנה זו, ומבאר שחלק מגזירת הבורא על עשירות ועניות מתבטאת בתחום העיסוק שהאדם בוחר לעצמו. כלומר, הקב"ה דואג שאדם שנגזר עליו להיות עשיר יבחר בתחום עיסוק מבורך. בשפה של היום קוראים לזה "לחשוב בראש של עשיר" [נפוצים היום הרבה ספרים פופולריים המבוססים על השיטה הזו, שבעצם ההבדל בין העשיר לעני הוא הבדל תודעתי, ולא רק הבדל מציאותי].

ולפי זה מבואר דברי הגמרא (פסחים קיג, א) שרב פפא אמר על עצמו שבזכות עיסוקו בשיכר הוא נעשה עשיר, ולכאורה קשה שהרי אין העושר בא מן האומנות ואין העוני בא מן האומנות. אבל לפי הדברים שביארנו, כוונת רב פפא היתה לומר שבגלל שנגזר עליו להיות עשיר, זימן לו הקב"ה מחשבה לעסוק בתחום מכירת שיכר ולהרוויח מזה הון.

כעין דברים אלו מבואר גם בספר אהבת חסד של החפץ חיים. בספרו מבאר החפץ חיים שלעיתים האדם העשיר מתרעם על העני פושט היד וחושב לעצמו "איזה בטלן. במקום לאסוף נדבות שילך לעבוד!". כנגד מחשבת פיגול זו באה התורה ומזהירה (דברים טו, י) "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" – ללמדך, שהינך טועה. אתה רואה את המציאות בסדר הפוך ומחליף את הסיבה במסובב. אתה חושב שאותו פושט יד הוא עני בגלל שהוא לא עובד. המציאות היא הפוכה! בגלל שה' גזר עליו עניות, לכן ה' זימן שהוא לא יצליח בעבודה.

אמנם אין זה פוטר את האדם מחובת ההשתדלות שלו. ידועים דברי חז"ל במספר מקומות אודות מעלת המשתכר מיגיע כפיו ואינו נצרך לבריות. אסור לו לאדם לומר "כיון שאני רואה שאיני מצליח במלאכתי, שמע מינה שהציבור צריכים לפרנסני"! "פתרון" זה מוטב לו שיישמר לשעת חירום.

בנוסף, צריך לדעת כלל חשוב. על אף חילוקי ופרטי הדעות שנאמרו בראשונים, אודות האמונה וההשתדלות, צריך הרבה בדיקה של יושר פנימי לפני שמסתמכים על מיעוט השתדלות ומסתמכים על אמונה. כבר החזון איש באמונה וביטחון, מתרעם על אותם שמכנים את העצלות בשם "אמונה", וחיבוק ידיהם מעשייה נקרא אצלם ביטחון.

בתחילת נביא שמואל מסופר בנביא שעלי הכהן בירך את חנה שתפילתה לבנים תתקבל. מיד לאחר מכן כתוב בפסוק "ופניה לא היו לה עוד". כלומר, מבחינת חנה – היא כבר נפקדה בבנים. למרות שהיא לא ראתה עדיין את הישועה בעיניים, אמונתה היתה ברורה ומוחשית, כאילו שהדברים נעשו בפועל.

משל לאדם שהתבשר על זכייתו בגורל, והוא נוסע ברכבת אל עיר הבירה הרחוקה ממנו שלושה ימים. בזמן הנסיעה הוא מרגיש כבר כאדם עשיר, שהרי הוא יודע שהוא זכה, ורק צריך לקבל את הכסף. כן הוא הדבר בעניינינו. אדם המרגיש אמונה גמורה כאותו אדם, יכול לצפות להסתמך על אמונה זו; אבל אדם אחר, מוטב לו שיעשה השתדלות, ואל יחכה לניסים.

מסופר שאדם שאל את החזון איש, האם מותר לו ללוות על הוצאות שבת שעליהם נאמר בחז"ל (ביצה טז, א) לוו עלי ואני פורע? ענה לו החזון איש "האם אתה היית מוכן להלוות למישהו שאין לו כסף, על סמך דברי הגמרא הללו?". ואידך זיל גמור…. הרבה מאותם בעלי אמונה, מסתמכים על כך שברגע האמת חברם יעזור להם….

ב

בבואנו לדבר אודות עולם האברכים היקרים המסולאים בפז. חובה עלינו לזכור תחילה, שעולם זה נוצר על ידי גדולי הדור, שידעו היטב את דעת התורה בנושא כלכלה, אמונה וביטחון. ידעו הם לשקול את כל הגורמים וההשלכות שיש להחלטה מרחיקת לכת שכזו. ואף על פי כן הם החליטו מה שהחליטו.

מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות לדון במשנתם ולהבין את מה שאנחנו צריכים לפעול ולהתנהג.

ובכן, עולם האברכים בתחילתו התבסס על מספר עוגנים כלכליים. ההורים שתמכו, המשפחות שלא היו גדולות יחסית, עלות המחיה שלא היתה גבוהה כל כך. גם אפשרות תעסוקת הנשים בעבודות בתוך המגזר היתה אפשרית יותר. עם השנים המודל הזה נשחק כלכלית, אבל הוא הפך למעין מצב של הכרח.

כיום בימינו, אברך לא בונה כלכלית על מלגת הכולל הלא גבוהה. אברך כיום בונה על שכרה של אשתו שמטה שכם ונוטלת על עצמה את תפקיד המפרנס של הבית, בכדי להמציא לחם וטרף לעולליה.

מקובל מרבותינו, שישנה סייעתא דשמיא כלכלית מיוחדת לאברכים. אך גם ללא קבלה זו ניתן לראות זאת בעינינו. הסיבות הטבעיות לכך, הינם בשל תפיסות גשמיות פשוטות יותר, ואורח חיים פשוט.

אמנם ברור הדבר, שחובת הבעל כלפי אשתו וילדיו עודה בעינה. אם אדם רואה שלאחר כל מאמציו וסיועי רעייתו, אין הקומץ משביע את הארי, ואין ביכולתו לתת לילדיו ולרעייתו את התחייבויותיו בכתובה. מוטל עליו לצאת לעבוד כפי יכולתו. אם כי, מוטב להתאמץ ולמצוא עבודה תורנית, או חצי תורנית. בכדי לא לפגום במעמדו הרוחני.

כאסמכתה לדברי אלו, ברצוני לצטט תשובה של רבי מנשה קליין אב"ד אונגוואר בנושא זה, וזה לשונו (שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן סז):

"אמנם מה נעשה לאחותנו ביום שבאת לפנינו וטוענת דאין בביתה פרוטה לפורטה להביא לחם לפי הטף ודורשת מבעלה שיסגור הגמרא וילך לעבוד להמציא מזון ומחיה, ולעומתה טוען הבעל הבן תורה שאין הוא חייב לה אלא פת במלח ומים במשורה כיון שהיא ידעה שהיא נישאת לבן תורה ואינו מביא משכורת, וגם לבנים מספיק בפרוטות שהן סיפוק ההכרחיים בלבד.

ודבר ברור הוא שאי אפשר לומר שהאברך אל ידאוג עבור משפחתו, והרי הוא התחייב בכתובתו בקבלת קנין עצום ואני אפלח ואוזין ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין וכו' בקושטא ומזוניכי וכסותיכי כאורח כל ארעא, ולעומת זה הרי האשה הסכימה וידעה בשעת השידוכין מה דיברו ועל מה הסכימו לחיות חיי צמצום ועל דרך זה נתקיימו הנישואין, ולכן בודאי שהאשה יש לה להסתפק במיעוט, אבל הבעל מצדו אי אפשר לו להתפטר מחובתו שקיבל על עצמו.

ועובדא הוי באברך אחד שאשתו באתה לפני הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל משגיח ישיבת מיר, והתלוננה בפניו שיש לה משפחה ברוכת ילדים ובעלה יושב כל היום ולומד ואינו מביא פרנסה בבית, ואין לה לחם לפי הטף, ואינה יכולה לסבול עוד מהדחקות השורר בבית. הזמין המשגיח זצ"ל את האברך לביתו והתעניין אצלו על מצב לימודו, וענה שב"ה יושב בביהמ"ד ומצליח בילמודיו, ושאל ממנו ומה המצב עם פרנסה, ענה האברך, אמת שאין לנו פרנסה כ"כ בריוח אבל מסתפקים במיעוט וחיים בצמצום כדי שנוכל לשבת בביהמ"ד ולהגות בתורה. נענה לעומתו המשגיח ואמר כפי ידיעתי מצב הפרנסה בביתך אינו טוב כלל ואין לילדים שלך מה לאכול, ויש לך לדעת אשר כתבת "קאנטראקט" עם אשתך ובה התחייבת לפרנס את אשתך ואת בני ביתך, אם תוכל לקיים את התחייבותך להביא פרנסה אזי תוכל להמשיך לחיות עם ביתך בשלום ובשלוה, אבל אם לא תשנה את דרכך, תגרשה".

ויעויין עוד בספר תשובותיו של רבי משה שטרנבוך (תשובות והנהגות חלק ה סימן רעט) שכתב כעין דברים אלו.

בהצלחה.

בניהו

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן