מאת:

התפרסם בתאריך:

19/05/2022

למה לעשות את המצוות דווקא כך?

שאלה מקטגוריה:

אני אברך כבר שנתיים ומשתדל ללמוד בעיון כל דבר. כשאני לומד את טעמי המצוות קשה לי להבין את השמירה האדוקה שלנו על צורת עשיית המצווה. הרי רוב המצוות נועדו בעיקר כדי לחולל אצל האדם שינוי, סוכה, מצה, תפילין, ציצית ("למען ידעו"), ועוד המון מצוות שהרעיון העיקרי שלהם הוא האדם שיחשוב או יתנהג אחרת.
ניקח למשל ברית מילה שהראשונים אומרים שזה בשביל שנזכור את הברית על גופנו באבר הכי יצרי וכו'. לכאורה אפשר לקיים את המצווה בצביעה בצבע שחור באותו מקום וכדו' מה ההקפדה על "ציצין מעכבין" או לא מעכבין וכו' אם הענין הוא שאתה תזכור שיש ברית? כנ"ל לגבי מצה וכו' לכאורה אם צריך לזכור אפשר לעשות זאת בהרבה דרכים ולא לצאת ידי חובת המצווה, כמו לעשות סרט על יציאת מצרים, לא היינו קוראים לדבר כזה דבר קדוש אז למה היחס הכל כך נשגב לעצם עשיית המצווה?

תשובה:

שלום לך שואל יקר, ותודה על השאלה היקרה.

תודה על ההזדמנות שנתת לי להרהר מעט בחוויה היקרה של קיום המצוות, לברר את מחשבותיי ולהביע אותן בכתב. אני מקווה מאד שאצליח במשימה זו, ושיגעו הדברים בליבך.

האופן שבו בחרתי להתייחס לשאלתך, לנושא שאותו העלית, הוא על ידי חלוקתו לשלשה נושאים, המתקיימים כשלשה שלבים, בזה אחר זה. אנסח אותם באופן הזה:

א. מה טיבו של היחס הנשגב והמדקדק כל כך למצוות, איזו תפיסת עומק הוא משקף?

ב. כיצד התפתח היחס הזה, מה הן שורשיו, היכן מקורותיו?

ג. כיצד הוא מתיישב עם עמדתך בנוגע למהות ותכלית המצוות?

השאלה הראשונה נושאת אופי של 'פנומנולוגיה' (תורת התופעות), היא מבקשת להבין את המציאות האנושית, ובמקרה שלנו – את צורת החיים היהודית השרשית, ההלכתית. מה שמאפיין שאלות מסוג זה הוא שאין בהם שיפוטיות, אין 'נכון' ו'לא נכון', משום שמדובר בנסיון להבין את הדבר מתוך ההקשרים שממנו הוא צומח ולא בעימות שלו עם תפיסות עולם אחרות, גם אם השואל בטוח שאלו הן תפיסות העולם הנכונות.

השאלה השניה היא עיונית יותר, ומנסה להבין כיצד התופעה ממוקמת מול המקורות אליה היא מחויבת. בהקשר שלנו השאלה תהיה כיצד היחס למצוות ממוקם מול השרשים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, במסורת וכו'. מדובר בשאלה שיפוטית אך במעט, משום שאם אמנם ישנה דרישה להתאמה בין השרשים לבין התופעה, עדיין השאלה היא רק כיצד אותם שרשים מתפרשים דרך אותה תופעה ולא כיצד הם אמורים להתפרש לפי תפיסתנו אנו.

השאלה השלישית היא כבר שאלה שיפוטית בהגדרה. היא מתבססת על ציפיה להתאמה בין התופעה הנחקרת לבין תפיסות העולם של החוקר, השואל. ציפיה שאינה מובנת מאליה ואינה מתממשת תמיד, ויהיה מעניין לראות האם היא תתממש במקרה שלנו, כיצד היא תתממש, ועד כמה.

ובכן, לשאלה הראשונה: מה טיבו של היחס הנשגב והמדקדק כל כך למצוות, איזו תפיסת עומק הוא משקף?

נראה שבהתבוננות קלה, במעט הקשבה ושימת לב לתחושות ולאווירה האופפת את קיום המצוות – ניתן להבין מיד שהיחס למצוה אינו כאל פעולה טכנית, מעשה שתחום השפעתו וחשיבותו הוא כאן ועכשיו, אלא כאל פעולה משמעותית הרבה יותר, החורגת מההשפעה המיידית והנראית לעין, ואף חורגת ממימד הקיום הרגיל אל עבר מימדי קיום גבוהים, שמיימיים, נשגבים. תפיסת המצוה כאמצעי דידקטי, כפעולה שמשמעותה ומוקד התרחשותה הוא כאן ועכשיו, לא רק שהיא מקיימת יחס חלקי עם חווית המצוה – אלא היא הפוכה ממנה. יחס הנשגבות יושב על החריגות, על המשמעות של המצוה במימד נעלה יותר, גדול יותר, נצחי יותר. באופן אירוני במיוחד, במבט הזה – דווקא 'טעמי המצוות' שהזכרת מוציאים את הטעם מהמצוות, משום שהם מסירים מהן את הקסם, את ההעלם, את רגש הנגיעה ברסיס שמיימי נעלה וטהור שחדר אלינו לתוך הארץ העכורה והשפלה.

אני משער שלמקרא דברים כאלו עולות בך תהיות וטענות – ועלי להזכירך שאנו נמצאים כרגע בשלב הבלתי שיפוטי. על מנת להבין 'מה טיבו של היחס הנשגב והמדקדק כל כך למצוות, איזו תפיסת עומק הוא משקף', עלינו להשהות את השיפוט שלנו, את נקודת המבט שלנו, ולנסות לחדור לתוך הלב של אותו מדקדק במצוות, אותו יהודי שחש רגש נשגבות בקיום ההלכה, ואל מול שאלותיך הוא יחוש זרות ואף חילול הקודש. את השיפוט שלנו נשמור לשלב השלישי.

כמובן, תחושת הנשגבות מכילה ומובילה את הדקדוק בפרטים. הסודיות מביאה לתחושה של 'קריטיות' – מאחר ומימד ההתרחשות אינו חשוף בפנינו, לא ניתן לנו להעריך נכון את גודל החשיבות של כל פרט; אולם כפי שניתן להתרשם מניסוח שאלתך, הדקדוק בפרטי המצוות חורג משאלת ה'קריטיות', והחשש שמא לא יצאנו ידי חובה, אלא הוא חלק מהיחס הרוחש והחי סביב עשיית המצוה. ההיצמדות לפרטים מדויקים, להוראות, לסדר ו'לפרוטוקול' – הם חלק בלתי נפרד מכל פעילות טקסית, סמלית, חגיגית; בפעילות האנושית שנקראת 'קיום מצוה' ניתן לזהות היטב את כל המרכיבים הללו ביתר שאת, משום שהמטען העודף שהן נושאות משתייך בתודעת המקיים למשהו מסדר אחר, למשהו ששייך לנצחיות ולסוד.

אם תפרש את תיאורי אודות 'התרחשות במימד אחר, סודי ונשגב' כפי הפרשנות הפשטנית – והמרווחת – של 'פעולות בעולמות עליונים', אות הוא כי נכשלתי במשימתי, לתאר ולגעת בעדינות בעומק חווית הנשגבות שבקיום המצוות. האיש הישראלי אינו חושב על פעולות בעולמות העליונים, הוא אינו 'מיסטיקן', ובכלל, הוא מקיים מצוות לשמן, ולא לשם איזה תיקון המתרחש באיזה מימד. למעשה, מהותו של אותו מימד נשגב היא, שהמחשבה אודותיו, האופן בו הוא נתפס בתודעת האדם, בחלק המודע ובחלק שאינו מודע – אינו כלל בתבניות של 'פעולות', של 'דברים' שיש לבצע בהם 'תיקון'. זהו מימד מסוג אחר, נעלה יותר מהתבניות הארציות והמגושמות הללו, ומשום כך הוא אכן אינו נתפס במחשבה: המחשבה שלנו יכולה 'לגעת' בו 'לחוש' אותו, אך לא 'לתפוס' אותו. היהודי, איפוא, חש בקיום המצוה התרחשות שקיימת באותו מימד נשגב משום שבאותו מימד ישנו מגע בנצח, באין-סוף, יש שם דביקות בקדוש ברוך הוא שציוה על מעשה המצוה.

אם נתבונן לעומק יותר נמצא שחווית קיום המצוות יש בה חוויה של גאולה: היא מספקת לאדם את האפשרות להיחלץ מתוך מצוקת הקיום שלו, מצוקת קיום מובנית הנובעת מכך שהאדם הוא למעשה מלאך הדר בארץ. האדם, כל אדם, נמצא במצוקה קיומית אדירה של נסיון לממש את עובדת היותו מן העליונים, נסיון הנתקל שוב ושוב בעובדה, שאם אמנם הוא מן העליונים – אך הוא חי בגוף, הוא דר בעולם התחתון. מצוקה זו מקיפה את כל המין האנושי, אלא שלא תמיד היא מנוסחת ומתגלה באופן הזה.

רק בני ישראל זכו להיגאל ממצוקה זו על ידי קיום מצוות – על ידי נגיעה בעולם העליון, בפעולות גשמיות הנעשות כאן בעולם התחתון. אין כאן מליצה או רעיון, ואף לא יומרה כל היא ל'מחשבת ישראל': יש כאן תיאור פנומנולוגי פשוט הנובע מהתבוננות בחווית קיום המצוות. כל אדם מישראל, בשעה שהוא מקיים מצוה – הוא חווה גאולה במידה זו אחרת; הוא חש שהקיום שלו באותו רגע חורג ממיצרי העולם הזה לעבר העולם שמעבר לו, שבו הוא חש קיום מלא יותר, ממומש יותר.

כחלק מגאולה זו האדם מבטל במידה מסוימת את קיומו בעולם הזה, הוא מנטרל את כובד המשקל של גופו ומתנתק לרגע מכח המשיכה של הארץ, ולכן הוא אינו ניגש למעשה המצוה כפעולה המתרחשת דווקא בעולם הזה: שאלת המשמעות של המצוה מתאיינת ומעשה המצוה הוא זה שנמצא במרכז, כאשר האדם כולו נדבק במעשה המצוה הלוקח אותו למעלה, ומאפשר לו לחוש לרגע את עובדת היותו מן העליונים.

ושוב, כל זה אינו אלא נסיון, קל וזעיר, לאפיין את התפיסה הרוחשת בעומק חויית קיום המצוות היהודית השרשית.

*

כפי שהקדמתי, תיאור זה אינו מנסה לשפוט את התופעה לטוב או למוטב, ואף לא 'לתת לה ציון'. מדובר בתיאור פנומנולוגי, העוסק בתופעה כשהיא לעצמה, מבלי לנסות ולתת לה מובן או הקשר בעולם שמחוצה לה: יהודי המקיים מצוה מרגיש בנפשו חוויה חוויה של גאולה ממיצרי הקיום בעולם הזה, והוא דבק בקדוש ברוך הוא שציוה עליו ושציוה על המצוה שהוא מקיים. ואולי, ברגעים של חסד, של נינוחות ושלוה, כשאפשר לו להקשיב למילות הברכה שהוא מברך קודם המצוה, יכול הוא לשמוע את עצמו אומר זאת בפירוש: ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וצוונו… 'אשר קדשנו' על ידי ה'וצויונו'. הקדושה, ההתרוממות וההתעלות למימד העליון והנשגב היא דווקא משום ששם היהודי נדבק בה' שציוה על עשיית המצוה. חווית קיום המצוה איפוא יש בה משום ציות והכנעה – וזה עצמו חוויה של דבקות ושל גאולה.

וכיון שהזכרנו מילות הברכה עולה וצפה השאלה, האמנם? האם זאת מלמדת אותנו ברכת המצוות, שתוקנה על ידי חז"ל? האכן 'קדשנו במצוותיו' מתפרש בוודאי על תחושת ההתרוממות והתעלות מעל העולם הזה, מעל הארציות והגשמיות?

ומכאן אנו נעים לעבר השאלה השניה: כיצד התפתח היחס הזה אל המצוות, מה הן שורשיו, היכן מקורותיו?

כפי שרמזת בשאלתך, במקומות מסוימים אנו מוצאים בתורה את משמעות המצוות דווקא בעולם הזה, כמו במצוות סוכה – למען ידעו דורותיכן כי בסוכות הושבתי וגו'. תפילין – לזכרון בין עיניך; ציצית 'וראיתם אותו וזכרתם'; ועוד הרבה. ובכלל, 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' 'הנני נותן לפניך את החיים ואת הטוב' כל אלו ודאי מתפרשים על חיים כפשוטם, בעולם הזה. אמנם, התיאור שכתבתי לעיל, על חווית המגע בעולם שמעבר – אינו מדבר, כפי שניתן להבין בטעות, על העולם הבא, עולם שהאדם עתיד להיכנס אליו לאחר זמן – אלא הוא מדבר על המימד העליון הקיים במקביל למימד התחתון, מימד שהאדם חי בתוכו בחווית קיום שלא ניתן להתכחש אליה; ומכל מקום, פשוטם של דברים הוא שהחיים שעליהם מדברת התורה הם חיים גשמיים וארציים, ולא חיים רוחניים ושמיימיים.

אך מול כל זה ניתן להסב את תשומת הלב לכך שהמימד הרוחני נוכח גם הוא בתורה. קיום המצוות הוא בראש ובראשונה עבודת ה'. בפעם הראשונה שהתורה מדברת על אורח חיים 'יהודי' היא מכנה אותו בשם 'דרך ה': 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', וזאת, על אף שצדקה ומשפט ודאי עיקר משמעותם היא בעולם הזה, בין אדם לחבירו. מעבר לצדקה ומשפט, מה עושים האבות? מה מספרת לנו התורה עליהם? הם מקריבים קרבנות לה'; מצוות ברית מילה, אותה הזכרת בשאלתך, היא כריתת ברית בין ה' ובין אברהם. כאשר אנו מתקדמים על ציר הזמן ומגיעים להר סיני, המימד של 'עבודת ה' שיש בקיום המצוות מעמיק הרבה יותר: לא רק שהמצוות הן עבודת ה' אלא שהן מגיעות בציווי ישיר מאתו. כל התורה כולה מלאה מכך שקיום המצוות הוא עבודת האדם לבוראו.

אמנם, ניתן בקלות ליישב את כל זה, ולומר שעבודת ה' היא אכן 'לעשות את הדבר הנכון', והמצוות הן הדבר הנכון, משום שיש להם השפעה מסוימת על העולם או על האדם, השפעה חיובית שהקב"ה חפץ בה. עדיין אין בכך הוכחה שיש למצוה מימד נשגב יותר. אך מאחר ואין כאן מטרה להוכיח, אלא לענות על השאלה מה הם שרשי התפיסה הזאת – הרי שניתן לענות בכנות על כך שהיא משתלשלת באופן טבעי מהאוירה ומהרוח הנושבת בתורה על עבודת ה', על ברית וקדושה.

כפי שכתבתי, זוהי גם הפרשנות הפשוטה, אולי אף הבלתי מודעת, לברכת המצוות: אשר קדשנו במצוותיו. לא רק נוסח הברכה, אלא פעולת הברכה עצמה, שמעצם טבעה היא מנתקת את האדם מהארץ, ומעלה אותו לקיומו השמיימי שבו הוא פונה ומדבר עם בורא העולם, יש בה משום 'הרחנה' של המצוה עצמה, היא מייצרת אוירה רוחנית ושמיימית לפני קיום המצוה, המתרחש כאן בארץ. כך, לכל הפחות, הדבר מתפרש ומובן בחווית קיום המצוות היהודית.

כיצד הדבר מתיישב עם הרוח האחרת הנושבת בתורה, רוח ארצית, גשמית, עכשוית? כיצד זה מבקש היהודי 'לברוח' מתוך המשמעות המיידית של קיום המצוות לעבר שגב חסר פשר של דבקות במימד רוחני ונשגב? האם אכן ניתן לבסס את חווית הדבקות בעולם על התעלמות מהחיים הארציים? האם ניתן להציב סולם שראשו מגיע השמימה אך רגליו אינן מוצבות ארצה?

ובכן, מתוך נסיון להתבונן ולהבין את תפיסות העומק הקיימות בעם ישראל, המנחות אותו בדרכו ובאורח חייו – נראה שלעם ישראל אין תשובה טובה לשאלה הזאת, ובמובן מסוים, הוא אינו מעוניין בתשובה שכזאת. עם ישראל מבכר, ככלל, להתייחס למימד הרוחני והעליון של המצוות ולהתעלם מהמימד הארצי שלהם, מתוך רצון לשמר את הקדושה ואת השגב שבהן.

ביכורו של מימד אחד תוך דחיקה והתעלמות של מימד אחר, נובע מתוך תפיסה שאינה מבקשת הרמוניה ואחידות בעולם, אלא מכירה בכך שאנו חיים במציאות חלקית וחסרה, בה האמת אינה יכולה לבא לידי ביטוי מלא. ביטוי מלא שלה אמור להכיל את שני המימדים כאחד, באופן שניתן לחוש גם את שגב וקדושת המצוה וגם את משמעותה הארצית, והדברים לא רק שאינם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה – אך זוהי מציאות אוטופית, שלא ניתן לבקש אותה בעולמנו. לכן, ככל שאנו חיים במציאות חסרה – עם ישראל אינו רוצה לתת מענה לשאלת הממשות והרלוונטיות של המצוות בחיים הארציים והעכשוויים.

היהודי מפחד מאד מהמימד הארצי. הוא מפחד להימשך כלפי מטה, להיתקע ב'סולם מוצב ארצה' ולא לעלות לעבר 'ראשו מגיע השמימה'. ויש לו סיבות טובות לכך – כח המשיכה של הארץ הוא חזק, וקשה לגבור עליו לאורך זמן. כל שהות במרחב הארצי, והתמקמות שם – מקשה מאד על ההתעלות ממנו. לכן, גם כיוון מחשבה שינסה לחבר, לייצר הרמוניה בין השמים לארץ, בין המשמעות הארצית של המצוה לבין משמעותה השמיימית – גם הוא מפחיד, מאיים, זר ומנוכר.

אכן, יש בדברים האלו משום ייאוש, הרמת ידיים, וחמור מכך – יש בכך משום הנצחה של חוסר השלימות בעולם, עולם שהקדוש ברוך הוא ברא על שני חלקיו – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ואם שני המימדים נבראו בראשית, ושניהם חשובים – בוודאי ברא הקב"ה את האופן הנכון שהו הם פועלים יחדיו – 'שמים וארץ כאחת נבראו שנאמר אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (חגיגה יב א) כל אמירה אחרת הינה כפירה בעיקר הייחוד, והיא שיבה על חטא המרגלים שאמרו מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. אין יכולת לכונן חיים של קדושה ושל דביקות בה' ביחד עם ארציות, אז מחסר ברירה – ה' השאיר אותם במדבר. חס ושלום! חיים של קדושה נועדו דווקא להתקיים בארציות ובחומר.

אלא שבאמת, כמו עם ישראל במדבר – גם אנו עומדים בכניסה לארץ, חוששים אם להיכנס אליה או לאו. האם יכול נוכל לה? אתה, שואל יקר, משמיע את הקול של 'עלה נעלה וירשנו אותה', אתה מבקש לחזור למשמעות ארצית, עכשוית, מובנת, פשוטה, ומתקשה להכיל את השגב השמיימי, המנותק, הבלתי רציונלי. זהו למעשה המתח המובנה בין גלות לגאולה. בגלות למדנו להתנתק מהארץ ולמצוא נחמה בשמים. השמים הם הגאולה שבתוך הגלות; כעת אתה מבקש את שפת הגאולה השלמה, שהיא דווקא בחזרה לארץ.

והנה, הגענו לשלב השלישי והאחרון של התשובה, כפי שניסחתי בפתיחתה: כיצד היחס הרווח לקיום המצוות מתיישב עם עמדתך בנוגע למהות ותכלית המצוות?

העמדה אותה הצגת, בקצרה אמנם, מבקשת לשים במרכז את המשמעות הארצית, הנוכחת, אשר יש לה חשיבות בעולם שבו אנו חיים, ולא במימדים אחרים, נשגבים ככל שיהיו. למרות שלא הבאתי מקורות של ממש לקיומם של אותם מימדים, ולמשמעותן לקיום מצוות, אני יוצא, לצורך הענין, מתוך הנחה שאינך מתווכח על כך; העמדה שהצגת אינה נדרשת לכך, היא רווחת בקרב אנשים רבים הסוברים כי מימד הקיום שבו מתרחשת המצוה, או לכל הפחות המימד העיקרי שבו היא משמעותית, הוא המימד הריאלי, הנוכח, המימד שבו אנו חיים ועליו אנו אמורים להשפיע. גם אם המצוה משמעותית גם במימדים אחרים, אין הם המימדים המרכזיים שבהם מתקיימת ההתרחשות, אלא הם מימדים משניים. 'משני' לא במשמעות של 'פחות חשוב' אלא במשמעותו המילולית של הביטוי: המימדים האלו נמצאים במעגל השני של המצוה, הם מתרחשים ממילא, כתוצאה מההתרחשות שבמימד הראשון, ולכן – היחס למצוה אמור להיות כפי התרחשותה במימד העכשוי והריאלי.

אם נחזור למושגים של גלות וגאולה, של השהות במדבר מול הארץ – הרי שעמדתך אינה רק מובנת והגיונית אלא היא נראית כהד של דברי יהושע וכלב: 'טובה הארץ מאד מאד'!, ואל מולה, ההיאחזות בנשגב ובשיימי עשויה להתפרש חס ושלום כהיאחזות בבמדבר, בגלות, בחוסר השלימות. אולם לאמתו של דבר איני סבור כך: קריאה לחזרה לארציות בלבד אינה קריאה של התקדמות אלא של נסיגה, משום שהיא אינה מבקשת לקחת את המימד הגלותי איתנו אלא להשאיר אותו מאחורינו. על החזרה לעבר הארציות לבא מתוך השלמה של שני המימדים יחד, של העלאת הניצוצות של הגלות, של הנתק 'שנעשה בכפיה שיש בה מן הרצון הפנימי' כלשון הראי"ה זצ"ל, לתוך המקום של החיבור והשלימות.

חזרה למימדים מציאותיים וארציים אמורה, לעניות דעתי, לקדש את המציאות עצמה כך שאותם מימדים רוחניים שדיברנו עליהם יהיו נוכחים בתוך המציאות עצמה. קיום המצוות לא יהיה רק במשמעות ארצית של אמצעי דידקטי ואקט חינוכי כזה או אחר אלא במשמעות גבוהה ונצחית – אך כזאת שתהיה נוכחת בעולם הזה. במצבנו כיום קשה קצת להעלות על הדעת כיצד הרעיון הזה מתממש במציאות – ולכן יש דווקא בקריאה מן הסוג הזה משהו מנותק מעט, מוקדם ובוסרי. עליינו, מבקשי גאולה, מבקשי חיבור שמים וארץ, מבקשי מובנות לצד שגב, להתבונן היטב בשאלה זו, ולהקשיב קשב רב למציאות שסביבנו – האם היא בשלה לכך; האם שם ה' נוכח בה, והיכן – והחשוב מכל: מה בידנו לעשות על מנת להעצים את נוכחותו, לקיים 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.

יצחק.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. יש מושג שנקרא הידור מצוה . הגמרא מציינת שמותר אפילו להוסיף עד שליש מעבר לקיום המצוה כלומר יש לקיים אותה בהידור ובשמחה מבחינת זה קלי ואנווהו כך בסוכה בתפילין בספר תוקה בלולב ובעוד הרבה מצוות . ברית צריך לעשות בשלמות לכן ציצין מעכבין כי סעצם לא עשית את המצוה בשלמות

  2. אני ממליץ לשואל הספר ״המצוות כסמלים״ מרש״ר הירש, מהשאלה נראה שהכיוון שלו בטעמי המצוות מתאים למחשבה שלך.
    אם יש לך אנגלית אני גם ממליץ ההקדמה של הדיין גרונפלד ל״חורב״, שיותר נכנס לשאלת חשיבות הפורמליות בקיום מצוות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן